ביקורת ספרותית על דון קיחוטה - שני כרכים - תרגום השירים ועריכה: טל ניצן-קרן - הספריה החדשה # מאת מיגל דה סרוואנטס
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 9 במאי, 2015
ע"י פפיון


השירים (דני סנדרסון), הציורים (פיקאסו וחיקוייו שנמכרים בכל פינה בברצלונה) ואינספור אזכורים באינספור מדיות הפכו את דון קיחוטה – או קישוט כפי שעוברת שמו, לבכיר רשימות הקריאה שלי. העובדה שהספר שומר על סטאטוס כה מכובד כל כך הרבה שנים רק הגבירו בי את הרצון לקרוא אותו ולראות הכצעקתה. הספר מחולק לשני כרכים שנכתבו בהפרש של עשר שנים. השנה מלאו 400 שנה לפרסומו של הכרך השני.
בכרך הראשון מסופר על הרפתקאותיו של דון קיחוטה מהרגע שבו , למורת רוחן של אחייניתו ועוזרת הבית שלו, הוא מחליט ללכת בעקבות הגיבורים שעליהם קרא רבות בספרי האבירים שהיו נפוצים בעת ההיא. הוא יוצא מביתו אל הלא נודע ואיתו הוא לוקח את סנצ'ו פאנסה כנושא כליו .מכאן נפרשות עלילות גרוטסקיות, אומללות, מצחיקות וטראגיות שהמוטיב החוזר שלהן הוא אובדן בוחן המציאות של האביר האומלל שרואה ביצאניות נסיכות כלואות, בפונדקים טירות, באסירים מורשעים - מסכנים שנאבקים על חירותם וכידוע לרובנו, הוא אף נלחם בטחנות רוח אותן הוא תופס כענקים מאיימים ומסוכנים. לאור ההסתכלות העקומה הזו על העולם, דון קיחוטה מוצא את עצמו תוקף את הטובים , עוזר לרעים ובעיקר גורם לעצמו ולסאנצ'ו להיפגע שוב ושוב.
הכרך השני נחמד במיוחד משום שהוא שבו דון קיחוטה הוא כבר הגיבור של הכרך הראשון. הדמויות שהוא פוגש מכירות אותו ,את מעלליו מהספר הראשון ואת שגעונו ושגעונו של סאנצ'ו. בכרך זה ממשיכים צמד השוטים להפוך בעיקר למושא חיבתם ושעשועם של דמויות שונות בעוד שהם (ובעיקר דון קיחוטה) ממשיכים לראות בדרכם הנאיבית את העולם כמקום הלקוח מאגדות האבירים הנלעגות, מלא בכישופים מוזרים , ממלכות , נסיכות ואבירים.
אז למה כל כך הרבה אנשים, סופרים והוגי דעות חושבים ש"דון קיחוטה" הוא יצירת מופת (לציין שב-2012 במשאל בקרב 100 סופרים גדולים מכל העולם נבחר "דון קיחוטה" במקום הראשון)? הכתיבה של סרוואנטס באמת קולחת והמהדורה החדשה יחסית בעברית אף מוסיפה לספר תחושה שהוא צעיר הרבה יותר מ-400 שנותיו, אך זו בלבד אינה סיבה מספקת. רבים וטובים ממני חושבים שהספר טיפס למימדיו הגלובליים העל זמניים בגלל מספר סיבות. אחת מהן היא השילוב בין קומדיה לטרגדיה, צחוק ועצב. יש לא מעט קטעים משעשעים עבור הקורא הממוצע בספר ועוד רבים יותר עבור הדמויות בספר. הפן הטראגי שלהם הוא שברובם דון קיחוטה הוא הבדיחה ומכל המעורבים בספר, הקוראים והדמויות , הוא זה שצוחק הכי מעט. נקודה נוספת (שהמתרגם דן בה באחרית דבר מעניינת) היא הקו הדק שמפריד בין דמיון למציאות שעליו הולך דון קיחוטה וגם הספר עצמו שבו (בעיקר בכרך השני) מוזכרים פעמים רבות המחברים השונים האמיתיים והלא אמיתיים של הסיפור כך שהקו בין הדמיון למציאות נחצה הלוך ושוב פעמים רבות. אך גם סיבות אלו והרבה נקודות אחרות שאפשר, ואכן דנים בהם חוקרי ספרות כבר מאות שנים לא ענו לי עד תום על השאלה מדוע דון קיחוטה ולא אחר זכה באותו מעמד קדוש כמעט של רומאן. אני, בכל מקרה, נהניתי ברוב הקריאה שנועדה גם אך לא רק לענות על השאלה הזו.
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
yossic (לפני 10 שנים ו-2 חודשים)
ביקורת טובה- ולשאלתך אני סבור שההצלחה של הספר נובעת מההתרסה שבו כמו אומנים וגאונים רבים שנחשבו בדיעבד כפורצי דרך וחלוצים ...אך בזמנם הם נרדפו, הוחרמו ואף הועלו על המוקד...גם במקרה הזה סרוונטס ...קצת מתריס, נעזר בדון קיחוטה, כדי להדגיש את הנטיות הנרקסיסטיןת שקימות אצל כל אחד, שבעתיים הוא מאבד פרספקטיבה על מה שטוב ומה שלא. מדוע התרסה? התרסה כנגד המוסכמה של מה שנראה כלפי חוץ "כטוב" ובפועל אולי הוא לא כפי שהוא נראה
פפיון (לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
מצד אחד אני מסכים,כי יש הרבה בוז בספר לכל גינוני האבירות למיניהם. אבל אני לא יודע עד כמה התכוון סרוונטס להלל את ההליכה אחרי הדמיון.. הרי שום דבר טוב לא יוצא מזה לדון קיחוטה.. אולי למעט אושר. לאחר שהוא מוצא בכוח מעולומו הדמיוני הוא מת...
בת-יה (לפני 10 שנים ו-5 חודשים)
אני חושבת שהספר זכה למעמד הזה בגלל קנאה. קנאה בחופש שדון קיחוטה הרשה לעצמו, בזמן שרוב האנשים היו מחוייבים לגינוני נימוס קטנוניים. קנאה בהליכה אחרי הדמיון בשעה שהחברה כיבדה אותך רק אם היית בעל רכוש וכסף.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ