ביקורת ספרותית על דון קיחוטה - שני כרכים - תרגום השירים ועריכה: טל ניצן-קרן - הספריה החדשה # מאת מיגל דה סרוואנטס
ספר מעולה

---

דון קיחוטה – אביר מחפש משמעות
ספרו של מיגל דה סרוואנטס (הכרך הראשון שלו יצא לאור לראשונה ב-1605, והשני – ב-1615, חודשים ספורים לפני מותו של הסופר) נחשב לרומן המודרני הראשון, ספר מרכזי בקנון הספרות הספרדית והעולמית, יצירה שאינספור יצירות אומנות בפרוזה, בשירה, באומנות פלסטית, בתיאטרון, בצילום ובקולנוע, הושפעו ממנה והתייחסו אליה ואל הרעיונות שעולים ממנה. משונה וכמעט מיותר להמליץ על קריאה של "דון קיחוטה" – ספר שכבר מזמן אינו זקוק להמלצות – אבל כדאי לחזור ולהזכיר שמדובר בקלסיקה במובן העמוק של הביטוי, אבן דרך ספרותית שאם לא קוראים אותה, קשה כאמור, לאמוד את עומק השפעתה על האומנות המערבית בכלל ועל הספרות המערבית בפרט.
גם מבין אלה שלא קראו את הרומן, רבים שמעו משהו על מעלליהם של דון קיחוטה האביר וסנצ'ו פנסה, נושא כליו הנאמן. בעיקר ידוע הסיפור על הקרב נגד טחנות הרוח שנדמו לקיחוטה כענקים מאיימים. אבל האם זהו ספר המספר על אדם מטורף והוזה שעושה מעשים חסרי שחר ומגוחכים, כשהוא מלווה בנושא כלים טיפש? האם לספר שכזה היה ערך מוסף חוץ מניסיון לשעשע? האם הוא היה נשאר פופולרי כל-כך, שנים רבות כל-כך?
אפשר לדבר ולכתוב דברים רבים על הספר הגדול הזה, אבל אני בוחרת להתרכז במוטיבציה של הגיבור הראשי.
'דון קיחוטה' הוא כינוי שהעניק לעצמו הידאלגו עני בשם אלונסו קיחנו (הידאלגו = סוג של תואר אצולה נמוכה בספרד, שאינו עובר במשפחה מאב לבנו) ממחוז לה-מנצ'ה בספרד. קיחנו המזדקן, רווק כבן חמישים שחי עם אחייניתו ועם סוכנת הבית שלו, איבד עניין באדמותיו ובנכסיו הדלים ונמלט לעולם הדמיון שהעניקה לו "ספרות האבירים" (את "ספרות האבירים" אפשר להשוות לז'אנרים נחותים בספרות המאוחרת יותר, כגון אלה המתכנים "הרומן הרומנטי" או "רומנים למשרתות"). אלא שאותו קיחנו הולך צעד אחד רחוק יותר, ומחליט להכתיר את עצמו לאביר נודד, ולחקות במעשיו את האבירים שעליהם קרא עשרות ספרים בדיוניים. לצורך זה הוא מוצא לעצמו משהו מעיין ציוד, שריון ונשק מאולתרים, ובוחר איכר נבער מכפרו בשם סנצ'ו פנסה, שתמורת הבטחות על עושר ושילטון מסכים להפוך לנושא כליו. מכיוון שאביר בלי אהובה הוא כמו אייל ללא קרניים, קיחנו בוחר באיכרה פשוטה שראה פעם אחת בלבד ושלא דיבר איתה מעולם. הוא משנה את שמה מאלדונסה לורנסו לדולסינאה דל טובוסו, שם היאה, לדעתו, לאהובתו של אביר, ומחליט שרירותית שהיא אדונית לבבו ולה הוא יקדיש את מעללי האבירות שלו.
חשוב לציין שאבירים נודדים היו קיימים במציאות של ימי הביניים באירופה (כבר כמעט שלא היו כאלה בתקופתו של קיחוטה/סרוונטס), והם היו שכירי חרב של מלכים ואנשי אצולה לצורך מלחמות או משימות בעלות אופי מלחמתי. אלא שהאבירים שהכיר קיחנו היו אבירים ספרותיים, שגם אם היה קשר בינם ובין דמויות היסטוריות, עלה הדמיון בסיפוריהם על המציאות.
כל מכריו של קיחנו/קיחוטה וכל אלה שהוא פוגש במסעותיו, מתייחסים אליו כאל מטורף. על אף בורותו של פנסה, אף הוא ער לעובדה שאדונו לא מתנהג תמיד באופן רציונלי. שני הכרכים של הספר רצופים ב"הרפתקאות אבירות" הזויות ומשונות, פרי מוחו הקודח של "האביר בן דמות היגון", וב'מתיחות' מרושעות ומכאיבות ש'מותחים' אותו אנשים שונים שנקרים בדרכו. כאילו שזה לא מספיק, קיחוטה האביר אף מסביר לעצמו כל מפלה, כל טעות בזיהוי של אויב, כהתעמרות של מכשפים מרושעים שרודפים אותו ומקנאים באומץ ליבו ובשמו הטוב.
אך סיפור על אדם שאיבד את שפיות דעתו ושכולם לועגים לו ו'מסדרים' אותו, אינו מצחיק, ולדעתי, גם לא מעניין. אפשר לדבר על קיחוטה כמשל, על כוחם של הדמיון ושל אמונה בעצמך, אך בעיניי, הדבר המעניין ביותר שאותן "הרפתקאות" חושפות בפני הקורא הוא הפער הנורא שבין המציאות הדלה, הטריוויאלית והמשעממת ובין הדמיון המפותח של הגיבור. המציאות לא מספיקה לו, הוא רוצה יותר. הוא אדם לא צעיר, לא מצליח, לא יפה, לא מוכשר ולא עשיר, שבסתיו ימיו מגלה לפתע שכל חייו חלפו לריק ללא תכלית, וההבנה הזאת היא-היא שגורמת לו לצאת לדרך. הטירוף שלו הוא יותר - בחירה, ובמקומות מסוימים בספר לא ברור כלל האם קיחוטה אכן אינו מודע למשמעויות המשונות של מעשיו. אפשר אולי להשוות את דון קיחוטה למתמודד בתוכנית ריאליטי, או לאותם ידוענים מדרגה שלישית, שאין יודע מה כישרונם, שמציגים חזות והתנהגות אקסצנטרית, ושמדורי הרכילות ועיתונאים נוהגים ללעוג להם דרך קבע. דון קיחוטה מתואר כאדם טוב ונבון (עד שזה מגיע לסיפורי אבירים) וייתכן שרצונו לסמוך נופלים, להקים אביונים, להגן על אלמנות ולהציל נסיכות נבע גם מרצון עז להפוך את העולם למקום טוב יותר לחיות בו, אבל אני חושבת שהוא רצה לא פחות להיות מפורסם. הוא רצה שידעו מיהו, שישמעו את דבריו, שיעריכו אותו ושיכבדו אותו. הרצונות הללו הם אנושיים כל-כך ומוכרים לנו לאורך כל ההיסטוריה, והם אלה שהופכים את דון קיחוטה לדמות שהיא מצד אחד נלעגת, אבל מצד שני – עצובה, שוברת לב, פתטית. זו לא דמות שהייתי רוצה להזדהות איתה, אבל מי מאיתנו לא מוכרע על-ידי השגרה הארורה? ומה נעלה יותר: לקבל בגבורה, אם לא באהבה, את חיי היומיום השוחקים המלאים ב'סידורים', עבודה, תשלום חשבונות, נקיונות וכו', או היכולת לקרוא תיגר על החיים, לצאת להרפתקאות על אף המחיר הנורא שלהן? אני מודה שמדי פעם, בניגוד לרצוני, מצאתי שדמותו של קיחוטה קצת מזכירה לי את עצמי במצבים מסוימים, בתקופת חיים כזו או אחרת.
האם יש התפקחות בסוף הספר? קראו בעצמכם, כדאי לכם.

» ביקורות נוספות של קרן
» ביקורות נוספות על דון קיחוטה - שני כרכים - תרגום השירים ועריכה: טל ניצן-קרן - הספריה החדשה #