“על הקשר המפתיע בין לוליטה למדוזה.
לפני כשנה קבלתי שיחת טלפון מפתיעה, כאן מפלג הנוער, מבקשים שתגיע דחוף עוד היום לחקירה. באיזה נושא שאלתי? בעברות מין בילדים להן אתה קשור. הלם ושיתוק היו התגובות שנחתו עלי. לאחר מספר רגעים התעשתי ואמרתי, לא מכיר מצב כזה, אין סיכוי שאגיע לחקירה אם לא תפרט יותר. מעבר לקו היה חוקר מפלג הנוער, יש לנו עצור בעברת פדופיליה, ידוע לנו שאתה הגשת תלונה למשטרה לפני כעשר שנים, על אותו חשוד, לצערנו המשטרה המליצה אז לסגור את התיק, ויתרה מזאת היא איבדה אותו, כעת פונים אלינו צעירים הטוענים שנפלו קורבן לאותו פדופיל.
עם חשיפת הפרשה באקראי על ידי, עברו עלי לילות ללא שינה בחרדה ובמחשבות טורדניות, איך קרה שנתתי אמון במאמן כדמות חינוכית לעבודה עם בני נוער, ולבסוף כשלתי, בעובדה שהוא נחשף כמפלצת הפוגעת בהם? איך קרה שהוא נעצר שנית רק אחרי כעשר שנים, והמשיך לפגוע באחרים?
כעת נחשפה פרשה חדשה חמורה, מאמן כדור יד שאימן קבוצות בנות, חשוד כפדופיל שפעל ברשתות חברתיות, אימן בעיר בה יש לי שני ידידים. לבטח גם עליהם עוברים לילות ללא שינה המלווים בתחושות אשמה וחרדה.
לעתים מחשבות עצובות וטורדניות, גורמות לי להתכנס לתוך ספר המתמודד עם הנושא. הספר האולטימטיבי המקושר לפדופיליה, הוא לוליטה של ולדימיר נבוקוב, כעת באוגוסט השנה, מלאו שישים שנים ליציאתו לאור לראשונה, יצירה שעד היום מעוררת מחלוקת.
הספר הזה מצליח לבלבל אותי בצורה משמעותית, בין מושגים של אהבה ותשוקה, לעומת סטייה מתועבת, עידון וטעם טוב, לעומת דחפים מיניים נטולי שליטה, ההופכים ליצריות והתבהמות. חיזור עדין, או מניפולציות לשליטה על הצד האחר, המובילים לאונס ומה שביניהם. לוליטה של נבוקוב מצליחה לטלטל ולבלבל אותנו לא רק במצבים הגבוליים, אלא בעיקר באמצעות האסתטיקה האפלה והמהפנטת של סגנון כתיבת הספר. מה שגרם לי לחשוב על קאראווג'ו הצייר מתקופת הרנסנס, שהיה בעל נפש אפלה וצייר את מדוזה כמפצלת מבעיתה, עם שיער נחשים, שמבטה גרם למתבונן בה להפוך לאבן. הוא צייר את ראשה בשעה שנערף על ידי פרסאוס הגיבור המיתולוגי, ובכך הושג צדק פואטי, האומנם?
אבל האמת היא אחרת לחלוטין, מדוזה צעירה יפת התואר בעלת תלתלי הזהב, שימשה ככוהנת בתולה במקדשה של אתנה, אלת החוכמה והצדק. פוסידון, אל הים ויריבה של אתנה, ראה את הצעירה היפה וחשק בה. הוא אנס אותה במקדשה של אתנה. את מחיר זעמה של אתנה על חילול מקדשה שילמה מדוזה, אותה אתנה הפכה למפלצת.
במאה ה-19 מדוזה, הופכת לצעירה יפה ומפתה, אחד מדימויי הפאם-פאטאל, כך קרה גם ללוליטה שהפכה בתודעה שלנו, לדמות המפתה גברים, ולא להפך מי ששהייתה קורבן אולטימטיבי לגברים.
בשנת 1975, כתבה הלן סיקו, פילוסופית צרפתייה, את המאמר, "צחוקה של מדוזה", בו היא טוענת שהנשים למעשה דוכאו לאורך ההיסטוריה כולה, לכך ביטוי בספרות שהייתה גברית בעיקרה, ויצרה שפה שכלאה את הנשים בגופן ולא אפשרה להן להתבטא. למעשה הנשים הורחקו מהכתיבה. סיקו העזה בכתיבתה להביט לפניה של מדוזה ולגלות שהיא למעשה מבטאת נשיות מעוותת.
כך היא כתיבתו של נבוקוב, המתארת ילדה, דרך נקודת מבטו המעוות של גבר סוטה, כפנטזיה, כהשתקפות ראשה של מדוזה ממגנו של פרסאוס שנמנע להביט לעיניה, כפי שצייר אותה קאראווג'ו. נבוקוב, יוצר אשליה אסטטית אפלה, למראה של האישה ילדה, ונותן לה ייצוג מיתולוגי בעיוות שעשה למילה נימפה, בכך הוא הפך את הסטייה לאשליה ואגדה, אך מה אנחנו בעצם יודעים על לוליטה?
לוליטה הילדה משתקפת כמי שמתמקדת בתחומי עניין שטחיים כמו, קומיקס, שחקני קולנוע וסוכריה על מקל. נקודת מבט גברית, הרואה בילדה אישה, אובייקט המשוללת אישיות שכל מטרתה היא לספק את תשוקותיו האפלות של גבר מעוות, למעשה צורה מובהקת של החפצה מינית אפלה.
האמת שממש השתדלתי לקרוא את הספר, יש בו רגעי קסם בשפתו, אך הוא לא פעם ארוך ומיגע עם ביטויים בצרפתית. יש בו רמזים למכביר, הוא בנוי כמו תשבץ למביני עניין. אני לא הצלחתי להתחבר אפילו לרמז אחד. ממש השתדלתי, לעתים נשברתי ולבסוף צלחתי, מתוך הבנה שכחובב ספרות ראוי שאצלח את אחד מהספרים הנחשבים לטובים ביתר.
כמו באגדה על מדוזה, באו ונזכור שהמפלצת האמתית, שלא ראויה לסליחה או חמלה היא המספר, המייצג גבר פדופיל, או אנס, הפוגע בקרבנותיו, נערות וילדים, פגיעה שתותיר בהם טראומה לכל חייהם.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מדוזה של קאראווג'ו:
https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/d/d3/Medusa_by_Carvaggio.jpg/800px-Medusa_by_Carvaggio.jpg”
