ביקורת ספרותית על דון קיחוטה - שני כרכים - תרגום השירים ועריכה: טל ניצן-קרן - הספריה החדשה # מאת מיגל דה סרוואנטס
ספר מעולה

---

"בכל רומן מקופל 'קיחוטה', כמין פיליגרן אינטימי, כשם שכל פואמה אפית נושאת בחובה, כמו הפרי את הגלעין, את 'האיליאדה'." [אוֹרְטֶגָה אִי דאסֶט]

פגישתי הרשמית עם "דון קיחוטה" התקיימה לפני כמעט שנה, במסגרת שיעורי מגמת ספרות בכיתה יא'. הלימוד הפורמאלי אִפשר אשנב חשיפה ראשוני אל יצירה מופלאה זו – קראנו יחדיו את הפרק הראשון ואת ההרפתקה המפורסמת במאבקו של דון קיחוטה נגד טחנות הרוח בפרק ח' ["אלי שבשמיים! – אמר סנצ'ו – לא אמרתי לכבודו שייזהר במעשיו, כי אלה טחנות רוח ואי אפשר להתכחש לזה, אלא אם כן תקועות לך טחנות כאלה במוח?" – כרך א' עמ' 65].
בתום לימוד לא מספק בעליל זה, יצאתי בשאיפה נחושה לקרוא את הרומן בשלמותו – ויהי מה. זאת, על-אף שמורתי ניסתה לדכא משאלה זו, שלא ביודעין, באמצעות דרך ההוראה השחוקה שלה. חרה לי במיוחד שהתרגום בעיניה קשה מדי בשבילנו; הן למן הרגע הראשון לא פסקתי להתפעל מיפי השפה. חרף מליצותה הניכרת (והמכוונת, יש לציין) היא כה קולחת ומחכימה. לביסוס טענה זו (המופגנת לעיתים די קרובות בתיאורי ספרים רבים), זרעתי לאורך חוות הדעת שלפניכם מספר ציטוטים – למען תוכלו להיווכח בעושר הספרותי הזה בעצמיכם, ולו יהיה מדובר אך ורק בטעימות.
חברתי לספסל הלימודים, מששמעה על כוונתי, נרתמה לעזרתי והסכימה להשאיל לי את הכרך הראשון. אלא שיעברו עד שאעז לפתוח אותו עוד ארבעה חודשים; בעיקר כי רציתי להשיל מעליי, באופן סופי ומוחלט, כל בדל של ניתוח טכני ומצמית. מפעם לפעם מפעם בי פחד נושן שמא ניתוחים מן הסוג הזה עלולים לכלות את אהבתי הטבעית ליצירה המנותחת.

רק בליל שימורים אחד, בשיאה של תקופת הבגרויות, הכרתי את הסופר לראשונה, עת גמעתי בשקיקה את אקדמתו הגאונית, הנפתחת בפסקה הבאה:
"קורא שעיתותיו בידו: לא אשבע, אך יכול אתה להאמין לי שהייתי רוצה כי ספר זה, יציר הגיון רוחי, יהיה יפה, הדור ונבון מכל שאפשר להעלות על הדעת. ברם, לא הצלחתי לגבור על חוק-הטבע, שלפיו כל דבר מוליד את דוֹמהוּ. לפיכך, מה מסוגל להוליד שכלי העקר והלא-מטופח, בלתי אם את קורותיו של בן כחוש, מצומק, עיקש ורדוף מחשבות שונות ומשונות, שכמותן לא חשב איש זולתו מעולם [...]?" [כרך א', עמ' 10].
חנקתי את צחוקי אך בקושי, על-מנת שלא יפלח חס וחלילה את השקט המוחלט ששרר אותה שעה בביתי. צחוק כבוש זה עזר לי לדלג בנקל מעל תהום פעורה של כארבע-מאות שנה: לפתע הבינותי עד כמה היה סרוואנטס חדשני, מקורי, ביקורתי ונועז לתקופתו! כמה אומץ אפף אותו בהשתלחותו כלפי כללי הכתיבה המוסכמת בדורו – עד כדי כך, שאפילו אם הוא מקיימם בצייתנות (כגון המובאות העמוסות למכביר והסונטות המוקדשות לדמויותיו, אותן חיבר בעצמו) ניכרת ללא עוררין הסאטירה שלו עליהם ועל בני דורו.
עם-זאת, מה הפלא שהם הגדירו את הרומן כקומדיה גרידא? הלא חיצי הביקורת המושחזים של סרוואנטס מוסווים היטב-היטב מתחת לאירוניה - בדבריהם של דון קיחוטה וסנצ'ו, בהערותיו שלו-עצמו...

אם נניח שאכן ניתן לכנות את סוג הקריאה שלי בשם, אזי אכנהו כ-"קריאה תמימה"; זאת-אומרת, השתדלתי ככול האפשר להשקיט קולות מתנגדים ורועמים כלפי מהימנות הסיפור וכיו"ב, ולשקע עצמי עמוק אל-תוך העלילה. לכן, לאורך הקריאה ערכתי ניסיונות רבים להיכנס לנעליו של דון קיחוטה; ניסיונות, שרובם עלו יפה. נדהמתי לגלות מה נעלה שאיפתו לתקן את החברה הקלוקלת שהקיפה אותו:
"אשרי העידן ואשרי הזמן שהקדמונים כינום תור-הזהב, ולא משום שבתקופה המאושרת ההיא היה הזהב – שכה מעריכים אותו בעידן הברזל שלנו – מצוי בהישג יד וללא קושי, אלא מפני שמי שחיו אז לא ידעו את המילים "שלך" ו-"שלי". בעידן הקדוש ההוא היו כל הדברים משותפים [...]" [כרך א', פרק יא', עמ' 82]. וזו רק דוגמה אחת מִני רבות.
כל פשעו מסתכם בקריאה לא נכונה של המציאות. טוב-לבו, עזות-מצחו, כושר הביטוי הרהוט וההדור שלו, האידיאלים הנעלים ודרך-הארץ שלו, יכולתו לשלב באלגנטיות את אהבתו לספרות וליסודות הומאניים ורוחניים יחד עם תשוקתו לאחוז בנשק ככלי המבטא יסודות אלה – כל התכונות הנשגבות הללו עולות באיכותן על הטירוף שאחז בו. בייחוד עלינו לזכור כי טירוף זה, העלול לשים את דמותו של דון קיחוטה לקלס, מאפשר לנו לראות את החברה במערומיה הצבועים והנאלחים.

באחד הפרקים הראשונים, לאחר שדון קיחוטה שב לביתו, מיוגע וכנוע, ממסעו הראשון (והקצר ביותר, שכן נגדע באיבו), הכומר והגלב של כפרו "עושים סדר" בספרייתו הענפה. הם קבעו אילו ספרים מבין ספרי האבירים, הנחשבים "לא חינוכיים", יהיו מיועדים לכליה. פרק מצחיק עד-דמעות זה הזכיר לי בשעתו, באיימה גדולה, משפט מפורסם של המשורר היינריך היינה: "במקום בו שורפים ספרים - ישרפו בני-אדם".
התחוור לי, למרבה ההפתעה, באיזו קלות נע ונד הכומר בין סלידה נחרצת כלפי ספרות האבירים, לבין גילוי אמפתיה מובהקת כלפי ספרים מסוימים מסוגה זו (כל עוד הם מצדדים, כמובן, במשנתו-הוא). דבריו הסותרים עוררו בי צחוק בלתי נשלט – שאגב, היה פרץ הצחוק המשוחרר האחרון שלי. מאותו רגע ואילך פסקתי מלראות את הרומן רק כערבוביה של טרגיות וקומיות, והתחלתי לחפש בו משהו מעבר לכך.
ייתכן שאתם תוהים ביניכם לבין עצמיכם: אם התנהגותו ההפכפכה גרמה לי להגיב כך, קל וחומר שאגיב באורח זהה, ואף בעוצמה רבה יותר, כלפי הליכותיו של דון קיחוטה. אלא שהוא זכה ממני אך ורק להערכתי הכנה: הוא הרי דבק באמת שלו, בכל מחיר, לא התאים אותה למציאות כאשר השתיים לא עלו בקנה אחד. בדיוק להפך – הוא העז להכפיף את המציאות למרותם של תכתיבי האמת הפנימית שלו, תהא הזויה ככול שתהא. אני יודעת שדבריי גובלים בנאיביות, אך קשה לי לכנות את מעשיו של דון קיחוטה כטיפשיים, אלא כאמיצים מאוד. לעומתו, הכומר - המייצג כמעט את כל הדמויות שבאות במגע עם דון קיחוטה ומנסות להתל בו ו/או להשיב לו את שפיותו – פועל אך ורק לפי הגחמות והאינטרסים שלו.

תחושה עגומה זו אינה מתפוגגת בכרך ב' – שהוא פנינה בפני עצמה, ללא קשר לכרך א' – ואף מחריפה: נדמה כי אין בהשפעת פרסום מעלליו של דון קיחוטה לעמעם את האגואיזם של אלו הניכרים בדרכו; הם רואים באביר ובנושא-כליו כהלצה מהלכת, ולא מתייחסים אליהם כאל בני-אדם בשר-ודם, כישויות מורכבות ועמוקות.
כן. אפילו בסנצ'ו פאנסה, שלכאורה מייצג את המעמד הפשוט וניחן בתכונות גסות ובלתי ראויות, קיים הרובד הזה. די עצוב, אך הבנתי זאת רק במחצית השנייה של כרך ב'; הדמיון המעניין שם בינו לבין שלמה המלך גרם לי להעריך יותר את חכמתו, גם אם היא עטופה בסטריאוטיפים כה רבים, פתגמים משובשים וניסוחים מבולבלים.
בכלל, נוצר קשר מיוחד במינו בין השניים האלה. בשורה התחתונה, הכוח שמניע את הקשר ביניהם הוא אהבה גרידא. אהבה שאינה תלויה בדבר. אחרת, סנצ'ו לא היה מצליח לעמוד איתן בתנאי המסע עם עמיתו (אשר, כמובן, לא נשאו חן בעיניו), ונותן ממזמן דרור לכיסופיו לשוב אל ביתו. מתחת לכל העקיצות והחיכוכים הרבים לאין-ספור, מסתתרות הערכה וחיבה הדדיות, חזקות מאין כמוהן.
פרק לב' בכרך ב' הוא מהפרקים האהובים עליי, שכן במסגרתו מביעים השניים את הרגשות הללו – הגם שלא בצורה גלויה:
"ואשר לסנצ'ו פאנסה, דעו לכם, הוד מעלתכם, שהוא אחד מנושאי הכלים המשעשעים ביותר ששירתו אי-פעם אביר נודד. יש שהוא עושה מעשי-שטות כה מחוכמים, שההתחבטות בשאלה אם שוטה הוא או חכם, מענגת לא מעט. יש בו זדון המציגו כמנוול, ומשוגות המוציאות לו שם של טיפש. בכל הוא מפקפק ובכל הוא מאמין, ובשעה שסבור אני כי הנה עומד טמטומו לדרדרו לתהומות, הוא פולט דברי שנינה המרוממים אותו השמיימה. אכן, לא הייתי מחליפו בשום נושא כלים בעולם..." [עמ' 190]
"[...] ואם היה לי שכל הייתי עוזב את אדוני מזמן, אבל זה מזלי וגורלי המר ואני לא יכול אחרת, אלא ללכת אחריו: שנינו בני אותו המקום, אכלתי מפִתו, אני אוהב אותו, [...] ומעל הכל, אני אדם נאמן" [עמ' 194].

כמה מילים על התרגום: בעוונותיי לא אוכל לקבוע אם מהימן ומדויק הוא, שכן ידיעותיי בשפה הספרדית אפסיות. ברם, אוכל לקבוע ללא כל היסוס שאוצר המילים של המתרגמים בשפה העברית לא יסולא בפז, וחוש ההומור שלהם מובע היטב בהערות השוליים הרבות. כמו כן, ניכר הידע המעמיק שלהם על הרומן, על המקורות מהם שאב סרוואנטס את השראתו ו/או הסתמך עליהם בכתיבתו, על שלל הסתירות הגלומות בתוכן ועל הקשרים העדינים בין המחבר לבין פרי עמלו. בקיאות מרשימה זו עוברת כחוט השני גם לאורך כל אחרית-הדבר מרחיבת האופקים של לואיס לנדאו. מעטות הן אחריות-הדבר שבאמת ובתמים משכילות לנתח מכמה-וכמה אספקטים יצירה כלשהי. בייחוד החכמתי מההיוודעות לאופני קריאה שונים ברומן, כאשר כל אחד מהם מייצג תקופה אחרת, עם תפיסת-עולם אחרת.
ובל נשכח את טל ניצן, שתרגומיה לשירים השזורים לאורך כל הרומן היו משובבי נפש ומפעימים. זאת, משום שהיא הצליחה לשמר את מבניהם הקפדני של השירים, ובד-בבד את קולותיהם האינדיבידואלים של המדקלמים (ובראשם דון קיחוטה) באורח כה חינני, עד שיכולתי לשמוע אותם באזני רוחי: חיים, משעשעים ומעוררי חמלה.

בסוף חודש יולי נאלצתי להיפרד מדון קיחוטה ומסנצ'ו, אחרי שליוו אותי במשך חודשיים – אחת התקופות האינטנסיביות והמלאות ביותר שחוויתי עד-כה.
שקר במצח נחושה יהיה אם אכתוב שהקריאה ברומן הייתה תמיד זורמת וחלקה. זו הייתה, במידת-מה, דרך חתחתים רווית משוכות של לֵאות וחיכוכים בלתי-נמנעים עם הדמויות (בייחוד לקראת סוף כרך א'). ייתכן שתרם לכך שפע ההרפתקאות, שלחלקן ניתן היה לאתר תבנית דומה. שפע זה לעיתים ערפל את תודעתי, והקשה עליי להבחין בין עיקר לטפל. כמו כן, קשה היה לי (ועדיין) לגבש מסקנות חותכות - בין השאר בשל חוסר הוודאות לגבי עמדותיו האמיתיות של סרוואנטס. אם כי, זו אחת הסיבות ששמו של הרומן יצא לפניו – הוא תמיד יישאר רלוונטי, ותמיד יוותר מקום לחקור בו ולעמוד על טיבו בכל פעם מחדש. ואכן, זכיתי בקריאה ראשונה בגרסתו המלאה של הרומן לנבור, בהנאה גלויה, בחלק מרבדיו הרבים, ולהפיק מהם מחשבה מרובה.

"למעני בלבד נולד דון קיחוטה ואני למענו. הוא יודע לפעול ואני לכתוב. רק שנינו נועדנו זה לזה" [כרך ב', פרק עד', עמ' 416]

» ביקורות נוספות של יעל 93'
» ביקורות נוספות על דון קיחוטה - שני כרכים - תרגום השירים ועריכה: טל ניצן-קרן - הספריה החדשה #