האניה ינגיהארה. הוצאת מחברות לספרות. 641 עמודים. מאנגלית: אמיר צוקרמן. יצא לאור בישראל 2018.



"ובכל זאת, בשלב מסוים בחייו... הייתה לי תחושה שהוא בכדור פורח, כזה שקובע אל הקרקע בחבל קלוע ארוך, אבל בכל שנה מותח עוד ועוד את המיתרים שלו, מושך את עצמו בחוזקה הלאה, מנסה לרחף אל השמים. ולמטה היינו אנחנו, מנסים למשוך את הכדור בחזרה אל הקרקע, בחזרה לנמל מבטחים, וכך תמיד פחדתי עליו, ותמיד גם הייתי מפוחד מפניו" עמוד 627.

את הספר קיבלתי בהשאלה מחברה. כאשר היא נתנה לי אותו – היא הוסיפה בחצי משפט: "מקווה שלא תתבאסי מאיך שהוא נראה. לקחתי את הספר איתי לכל מקום כדי לקרוא בכל הזדמנות שהייתה לי".

ואני, שבדר"כ צריכה שהספרים יהיו "היישר ממכבש הדפוס", הבנתי שבמקרה הזה ספר חבוט וחבול הוא בעצם אלגוריה לתוכן ולעלילה.

החלטתי שאת הספר אקרא ברצף. כי אם אגרור את הקריאה – האפקט עלי יהיה פחות מהותי. ובכל פעם שעשיתי הפסקה בקריאה, הייתה לי ממש תחושה פיזית שאני זונחת את ג'וד- הגיבור (תרתי משמע) של הספר. ואכן במהלך חוה"מ שחיתי במערבולת המילים של הספר.

הסקירה שלי תהיה מלווה בציטוטים רבים כי בעייני הספר כל כך חזק, שכל תיאור או רגש שאביא לא יוכל לשקף את העוצמה של הכתיבה.

"כאילו הפחד עצמו הוא וירוס רדום שלעולם לא יוכל להיפטר ממנו" עמוד 544

על מה הספר – שאלנו ודברנו. יותר פשוט לשאול למה הספר לא מתייחס. הספר הוא על חיים. קטנים או גדולים. אישיים וציבוריים. קשרים חברתיים. ובעיקר- על נפש האדם שלא מוצאת לה מנוח גם אם לכאורה סימנת V על כל מה שנחשב להצלחה.

כמה אוויר לנשימה/לנשמה צריך במהלך הקריאה. הסופרת לא עושה לנו הנחות. היא מזכירה לנו שהחיים הם רצף של אירועים קטנים ומפורטים שאנחנו לא יכולים להתעלם מהם.

החברים שמקיפים את ג'וד הדמות המרכזית בספר\ מתארים את הדילמה של חייו. מדוע העבר כה נוכח בחייו החדשים והטובים.
"למה הוא נתן לחמש עשרה השנים הראשונות בחייו להכתיב כך את עשרים ושמונה השנים שאחריהן. הוא היה בר מזל מעל ומעבר. חייו בשנות הבגרות הם חיים שאנשים חולמים עליהם.... למה, ככל שהוא הולך ומתרחק מזה, זה רק הולך ומתחדד ולא מיטשטש?" עמוד 411

העלילה העיקרית מתרחשת בניו יורק- עיר מנוכרת שבה כל אדם הוא עוד מספר בסטטיסטיקה.

"הניו יורק שמלקולם והמשפחה שלו איכלסו הייתה כזאת שמחולקת לא לפי קווי גזע אלא בעיקר על ידי מדרגות מס" עמוד 59

העובדות היבשות הם:



ארבעה חברים: וילם טוב לב ויפה תואר המשתוקק להיות שחקן, ג'יי-ביי שנון ולעיתים אכזרי- מבקשת למצוא את דרכו בעולם האומנות, מלקולם- ארכיטקט מתוסכל שעובד במשרד יוקרתי. וג'וד.

הם הכירו באחת האוניברסיטאות הטובות בעולם ומגיעים לנו-יורק, הם רוצים לכבוש את העולם. כל אחת מהדמויות מעניינת בפני עצמם, אך יותר מהכל מעניין הקשר שלה לג'וד.

"אף אחד מהם לא באמת רצה להקשיב לסיפור של מישהו אחר, הם רצו רק להקשיב לסיפור של מישהו אחר: הם רצו רק לספר את שלהם" עמוד 86.

רק אחרי כ-100 עמודים מתחילים להכיר ולהבין מי כל אחת מהדמויות ומה הקשרים ביניהם. טכניקת הכתיבה של האניה ינגיהארה מאתגרת ולא פופלארית. כמו ילדים קטנים, היא מתחילה באמצע ההתרחשות ולא מעניקה לקורא נקודות ייחוס. ואז ישנה עצירה בהתרחשות. ומתחיל פירוט קפדני על סיטואציות שמביאות את הקורא לכדי דמעות. ושוב חזרה לעלילה של נסיעות מעבר לים, מסעדות, קריירה ושוב עצירה.

בנוסף לארבעת החברים, יש דמויות נוספות שגם הם חלק ממסע חייו של ג'וד. כל דמות בפני עצמה מרתקת והיא חלק מאלה ש"מנסים למשוך את הכדור בחזרה אל הקרקע". הוריו המאמצים, הרופא, העובדים במשרד עו"ד שבו הוא משמש בתפקיד בכיר מאוד, אנשים טובים שהוא פגש במהלך חייו ולצד זה דמויות אפלות ואיומות שהופכות את חייו למה שהם.

ג'וד בטוח שכאשר ידעו מה ההיסטוריה שלו, כל מי שמקיף ואוהב אותו- יזנח אותו. וכמה שהוא מוקף באהבה, הכרה, הצלחה, תרומה לקהילה- הדמוי העצמי שלו כה נמוך והאמון שלו בבני אדם הוא " על תנאי". וככל שהסביבה עוטפת אותו, הספק שלו פוצע אותו בכל פעם מחדש. והוא פוצע את עצמו.

"אי אפשר להסביר לבריאים את ההיגיון של החולים. ולא היה לו כוח לנסות" עמוד 216.

אחד האנשים הקרובים לג'וד הוא הרולד. הרופא האישי שלו. שמוכן לסוע מקצה עולם ועד קצהו רק בשביל לחבוש את החתכים של ג'וד. וכאשר ג'וד מנתץ בטעות את הספל היקר בביתו של הרולד ומתייסר עליו עונה לו הרולד:

"אם הייתי אדם אחר, יכול להיות שהייתי אומר שכל התקרית הזאת היא מטאפורה לחיים בכלל: דברים נשבים, ולפעמים מתקנים אותם, וברוב המקרים מבינים שלא חשוב מה ניזוק. החיים מארגנים את עצמם מחדש כדי לפצות על האובדן, לפעמים בצורה נהדרת" עמוד 122.

נשמע לכם מסובך, הקושי של הקורא הוא כאין וכאפס לעומת הקושי של הגיבורים הראשיים. בחייהם הנוכחים ובעיקר בעברו של ג'וד. וזה בעצם הדימוי העצמי של ג'וד:

"מישהו שנראה כמוני לוקח את מה שהוא יכול לקבל" עמוד 315


אחד הקטעים המטלטלים בספר (והם רבים מאוד), זה כאשר ג'וד שילדותו היא הכל חוץ מילדות שאמורה להיות, מסתובב במוטלים עם האח לוק שאמור להגן ולשמור עליו ובפועל גורם לו סבל איום ונורא. והם עוצרים בעייריה, ג'וד מסתובב בעייריה ורואה חיים. ילדים משחקים, משפחות שמקיימות שיגרה נורמלית של משפחה, אוכלים, לומדים והוא לא מאמין שיש דבר כזה. איך יכול להיות שכל חייו הוא נרדף ומושפל על ידי מי שאמור להגן עליו- ובחוץ ישנם חיים.

"הם עצרו ממש מול מגרש בייסבול, והוא הסתכל... התחיל המגרש להתמלא אנשים: נשים בעיקר, ואז בריצה ובצעקות, ילדים, בנים.... ואף על פי כן הם נראו שונים זה מזה- שיער שונה, עיניים שונות, חלק היו כחושים כמוהו, וחלק שמנים. הוא מעולם לא ראה כל כך הרבה ילדים בגילו בפעם אחת, והוא הסתכל והסתכל עליהם, ואז הוא הבחין כי למרות שהם שונים, בעצם הם אותו דבר: עולם מחייכים וצחוקים ומתרגשים להיות בחוץ..." עמוד 360

שאלה מהותית בספר היא עד כמה הסביבה יכולה לסייע/לתמוך/לכפות/להתחנן בפני מישהו לקבל את העזרה כפי שהאחרים רואים אותה. והאם באמת אפשר להציל את האדם מהכאבים שלו עצמו.

"הוא שכח שלפענח מישהו משמע לרצות לתקן אותו, לאבחן בעיה ואז לא לנסות לפתור את הבעיה הזאת- זה נראה לא רק הזנחה, אלא ממש מעשה לא מוסרי" עמוד 460.

אני רוצה להקדיש מחשבה לסופרת. האניה ינגיהארה. ספר שבשפת המקור הוא למעלה מ-700 עמודים, שמתאר חיים קשים מאוד, כמה קשה לכתוב אותו. לאפיין דמויות. לחשוב על הקורא. להחליט להוביל את הקורא במסע מפרך שלא מרפה לרגע. באחד הראיונות איתה היא אמרה: העובדה שגדלה בנדודים ועברה להתגורר בניו-יורק השפיעה על כתיבתה: "(...) כילדה אהבתי לנדוד ממקום למקום. רק אחר כך הבנתי שזאת דרך מאוד ייחודית, ולאו דווקא חיובית, להעביר ילדות (...). עם זאת, זה לימד אותי שהרעיון של בית פיזי הרבה פחות חשוב מהקשרים החברתיים שאתה יוצר. זה גם אפשר לי לראות את אמריקה כמו שהיא ולהבין טוב יותר את הניגודים שיש באמריקה. זאת מדינה גדולה כל כך שאתה לא באמת מסוגל להבין אותה עד שאתה נוסע בה".

האניה ינגיהארה, ילידת 1974 הצליחה להחזיר לי את האמון בספרים. במה שאני מצפה להרגיש במהלך ואחרי הקריאה. במחשבות שלא מרפות ובלחלוחית בזווית העין. ביכולת לדבר על הספר הזה עוד ועוד.

בעידן העכשווי שכל דבר הוא סקנדל או פסטיבל, הרשתות החברתיות משתלטות על השיח, והטכנולוגיה היא חזות הכל משפט כמו:"לצורך בעזרה אין תאריך פקיעת תוקף. גם לא לצורך באנשים. אתה לא מגיע לגיל מסויים ואז זה נפסק" עמוד 595. ישנה אמירה חזקה מאוד.

אם יש בקרב קוראי הפוסט אנשים מהסביבה הטיפולית: רופאים, סיעוד, רפואת הנפש, קבוצות תמיכה – הספר הזה הוא בשבילכם ולמענכם. "לא מבקרים את זה שהלך לאיבוד, מבקרים את האנשים שמחפשים את זה שהלך לאיבוד" עמוד581.

בתוכנית הבוקר "טל ואביעד" התייחס אביעד קיסוס לספר הזה" תקראו או שאל תקראו". בעצם - מה שלאנשים מסוימים יכול להיות מעמסה לאנשים אחרים יכול להיות עניין גדול.. ולכן כל שאלה מהסוג של "התחלתי את הספר והוא לא זורם לי- האם להמשיך או לא" מיותרת בכלל ובמקרה הזה בפרט.

התמונה על הכריכה היא תמונה שמתארת סבל וכאב. ורבים טענו שכך נראה המבט שלהם במהלך הקריאה של הספר. אני חשתי שהבטן שלי מתהפכת בעיקר ברגעים שהכל היה טוב לכאורה. כי היה ברור שזהו שקט זמני.

וגם אני אומרת- תקראו או שאל תקראו. ולפחות שתדעו מה אני חושבת על הספר המיוחד הזה.

ולגבי שם הספר- חיים קטנים. שם הספר במקור הוא: LITTLE LIFE. לא בטוחה שהתרגום "קטנים" נכון במקרה הזה. ייתכן והיה צריך להשתמש במילים כמו מעטים. וזה בדיוק האתגר של המתרגמי