ביקורת ספרותית על דון קיחוטה - שני כרכים - תרגום השירים ועריכה: טל ניצן-קרן - הספריה החדשה # מאת מיגל דה סרוואנטס

---

המכנה המשותף לכל אלו שלא קראו את הספר דון קיחוטה הוא המחשבה שדון קיחוטה הוא סיפור על אדם משוגע. ובכן –ממש לא!
קודם שאפרט את פשר דמותו של דון-קיחוטה אוסיף ואומר שסיפור על אדם משוגע לא יכול היה להפוך להיות קלאסיקה ולמשוך קוראים במשך כמה מאות שנים. השיגעון הפתלוגי הוא תופעה שאנשים חולים מתמודדים איתה, אך אין היא מקור פורה ללימוד לרוב בני האדם. ראו גם את הספר 'האידיוט' של דוסטוייבסקי, גם שם הסיפור אינו עוסק ב'אידיוט', גיבור הסיפור המכונה 'אידיוט' מתברר בין דפי הספר כאישיות חכמה ביותר מבין הדמויות בסיפור (ראה ביקורת שכתבתי על הספר כאן).

דון-קיחוטה נתפס כמשוגע משום שכתוצאה מקריאה מעמיקה בספרי אבירים הוא החל להאמין בהם בכל מאודו. דון-קיחוטה מודע היטב לפער הקיים בין המציאות הגלויה ובין 'אמונתו', אף על פי כן, הוא מבכר לבנות תמונת מציאות הנובעת מתוך עולמו האמוני ולא לוותר על האמונה היוקדת בתפקידם המוסרי של מסדר האבירים בתיקון עולם.
במהלך הספר הדמויות הסובבות את דון-קיחוטה מתפלאות על דבקותו הפלאית באמונתו במסדרי אבירים. ראו לדוגמה בעמודים: 65, 124, 152, 183, 238(!), 278, 298, 301, 374, 376.
חייו האידיאולוגיים של דון-קיחוטה באים לידי ביטוי מיד בתחילת הספר, לאחר שדון-קיחוטה נלחם בטחנות הרוח וסנצ'ו התמים-אך-מציאותי מעיר לו: "לא אמרתי לכבודו שייזהר במעשיו, כי אלה טחנות רוח ואי אפשר להתכחש לזה אלא אם כן תקועות לך טחנות כאלה במוח?
שתוק, סנצ'ו ידידי – ענה דון קיחוטה - ... אני סבור וזו אמת לאמיתה, שאותו חכם פרסטון, שגנב ממני את חדרי ואת ספרי, הוא שהפך את הענקים לטחנות רוח כדי ליטול ממני את תהילת נצחוני עליהם (65)".
דהיינו, דון-קיחוטה עומד מול המציאות הגלויה כעת לעין, מדובר בטחנות הרוח, אך לטענתו מדובר בכישוף שאינו סותר את ההבנה הקודמת שלו שהם היו ענקים בעבר הלא רחוק. אין צורך לשנות או לעדכן את השקפת העולם, גם כאשר המציאות דורשת זאת.
אוסיף ואצטט מעמ' 375-6 לקראת סיום הכרך הראשון כאשר מעמתים את דון-קיחוטה ישירות מול תמיהה זו:
"כיצד יתכן, אדון הידאלגו, שכבודו כה הושפע מהקריאה הארוכה והבטלה בספרי האבירים , עד כי השתבשה דעתו והוא מאמין כי כישפוהו ושאר דברים כגון זה, הרחוקים מן האמת כרחוק האמת מן השקר? כיצד יתכן שתבונת אנוש כלשהי תגרוס שאכן היו בעולם אותם אינספור אמאדיסים, וערב רב זה של אבירים מהוללים (375)... דון קיחוטה הקשיב רב קשב לדברי הכהן, וכאשר ראה כי סיים את דבריו התבונן בו שעה ארוכה ולבסוף אמר לו: דומני, אדון הידאלגו, שדברי כבודו נועדו ללמדני שלא היו לוא נבראו אבירים נודדים בעולם, וכל ספרי האבירים מזוייפים, כוזבים, מזיקים וחסרי תועלת לרפובליקה, והרעותי לעשות בקראי בהם, והוספתי חטא על פשע משהאמנתי בהם...
אמנם כן – אמר הכהן,
ובכן, השיב דון קיחוטה, לגבי דידי המטורף והמכושף הוא כבודו, כי ניאץ וחילל מה שמוכר בעולם כולו כאמת לאמיתה, והמתכחש לכך, כמעשה כבודו, ראוי לאותו העונש שכבודו מייעד לספרים שקריאתם מרגיזה אותו (376)".

דמותו של דון-קיחוטה היא קלאסית משום שאנו כבני אדם נתקלים בדון-קיחוטים בכל דור ודור. הנה קחו למשל שתי דוגמאות הפוכות מתוך חיינו שלנו היום:
השמאל הישראלי חי לאור האמונה ב'שלום'. כל מה שיקרה במציאות עם הערבים, מול ארצות הברית, כלום לא יעזור, תמיד יימצא הסבר - שלא רחוק מההסברים של דון-קיחוטה - מדוע האמונה אינה נכזבת, אלא יש לפרש את המציאות בהתאם לעולמנו האמוני הפנימי.
ההתנתקות מגוש קטיף זעזעה את השקפת העולם המשיחית-ימנית של הציונות הדתית. האמונה בתהליך משיחי המתממש אל מול עינינו בחזרה אל ארץ הקודש, אל ירושלים, בניית היכלי תורה מפוארים המלאים בבחורי ישיבה השוקדים על תלמודם, כל זאת ועוד אינם אלא פעמי משיח. והנה ההתנתקות! האם האירוע הדרמטי השפיע על השקפת העולם המשיחית של בני הציונות הדתית? ממש לא, רבנים ואישי ציבור "הסבירו" איך הכול מתיישב עם האמונה הפנימית וממשיכים הלאה.

סיוע להבנתי את פשר דמותו של דון-קיחוטה אביא מגוגול הגדול, בספרו נפשות מתות בעמ' 385 הוא מתייחס לדון קיחוטה. צ'יצ'יקוב – גיבור הסיפור – בא לביקור אצל קוסטנז'וגלו המצליח לנהל אחוזה באופן שבו מפיקים הכנסה מכל פסולת, וקוסטנז'וגלו מאפיין את בעיית העם הרוסי: "צץ עכשיו באופי הרוסי קו דון קיחוטי שאף פעם לא היה בעבר! אם נכנס לו זבוב של השכלה לראש, הוא יהפוך לדון קיחוטה של ההשכלה: הוא יקים בתי ספר כאלה שלא היו עולים על דעתו של שום אידיוט! מבית ספר כזה יצא אדם שלא יצלח לכלום, לא יתאים לכפר לא יתאים לעיר – רק לשכרות יתאים ויהיה מלא חשיבות עצמית.
ואם ייכנס לראש של האדם הרוסי זבוב של פילנתרופיה, הוא יהפוך לדון קיחוטה של הפילנתרופיה: יבנה במיליון רובלים בתי חולים חסרי תועלת, ומוסדות עם עמודים, ואז יפשוט את הרגל ויהפוך את כולם לקבצנים".
הקו הדון-קיחוטי של גוגל הולם את ההבנה שהצעתי לדמותו של דון-קיחוטה, 'סתם משוגע' לא יודע להקים בתי ספר או בתי חולים, אלא המאפיין של דון קיחוטה הוא החיים במנותק מהמציאות. בלי להתחשב כמה רובלים עומדים לרשותו, בלי להתחשב אילו בתי ספר מתאימים לדור הנוכחי, דון-קיחוטה יודע מה 'הכי טוב' מבחינה אידיאליסטית ולשם הוא חותר, המציאות קטנה עליו עד כדי הגעה לכדי שכרות ופשיטת רגל.

בתחילת הכרך השני (עמ' 24) שומעים דון קיחוטה וסאנצ'ו מפי בן כפרם סאנסון קראסקו שחזר מלימודי מוסמך בסלמאנקה, שיצא כרך-סיפורים הנקרא 'דון קיחוטה' ובו מתוארים מסעות האבירות המשותפים של דון קיחוטה וסאנצ'ו. במהלך שיחה משותפת נאמר כך: "אחד הפגמים שמונים בסיפור הזה – אמר המוסמך – הוא שהמחבר כלל בו סיפור הקרוי: "הסקרן השוטה", לא משום שהוא גרוע או הגיונו משובש, אלא משום שמקומו לא יכירנו שם, ואין לו ולא כלום עם כבודו, מר דון קיחוטה".
האמנם סרוואנטס הוסיף 'סיפור בתוך סיפור' ללא קשר קוהרנטי בין סיפור המסגרת אודות דון קיחוטה ובין הסיפור על הסקרן השוטה? ברור שלא. סרוואנטס רומז לקורא הפיקח לתת לב לקשר הפנימי בין הסיפורים.
הקשר הוא כדלקמן: הסיפור על הסקרן השוטה עוסק באדם שהתחתן עם אישה טובה ונאמנה אך הוא מעוניין לבחון את נאמנותה של אשתו. חברו הטוב מנסה להניעו מלהעמיד את אשתו במבחן, אך הסקרן השוטה מתעקש. הסוף של הסיפור מר. אך ביסודו, הסיפור עוסק באדם שאינו מבין שהנאמנות בין בני זוג מתקיימת ופועלת בתוך הקשר מציאותי, היא איננה בערך מוחלט אלא כשחושבים על 'נאמנות ' כאידיאל מופשט, בדומה לדון קיחוטה, גם הסקרן השוטה אינו מוכן לגלות פשרות אל מול תביעתה של המציאות החיה, אל מול מגבלותיה, הוא מעוניין להיווכח במו עיניו כיצד ערך-מופשט מתגשם במציאות באופן בלתי מסויג, בלתי מתפשר. המציאות תתיישר לפי ההמשגות לאורם הוא חי. סרוואנטס רומז לנו לקשר הרעיוני בין הסיפורים, כשמתבוננים לעומק הוא צץ ועולה מיד.

פרופ' ברוך קורצווייל, בספרו 'מסכת הרומאן' עמ' 183 - 191 מנתח את היסודות המודרניים בספר דון קישוט (בהתאם לתרגום לעברית של ביאליק). קורצווייל מעמיק אל תוך דמותו של דון קישוט ושם את הסיפור בתוך קונטקסט היסטורי. דון קישוט, לדבריו, הוא נוצרי אדוק ואידיאליסט החי מתוך ובתוך אמונתו. השבר הגדול בחייו של דון קישוט נובע מכך שהוא בתוך הראש חי כמו בימים עברו כשעוד קרו ניסים, חוקי הטבע שודדו בידי כוחות עליונים, או אז התרחשו ניסים: "הנס האמיתי הוא פרי החסד והחשיבות הרבה שהכוחות העליונים מיחסים לגבור האהוב עליהם". סרוואנטס מצביע על הקושי של האדם המאמין לחיות בתקופה מודרנית! בזמנים שהמציאות איננה ניסית, חוקי הטבע פועלים בהתאם לידע המדעי וכך נוצר שבר עמוק בין התודעה הדתית של המאמין ובין העולם. המאמין מייחל לעולם בו הוא והמציאות מדברים את אותה השפה. דון קישוט הוא ספר המקדים את זמנו בכך שהוא מתאר באופן סיפורי את המשבר של חיים דתיים בעולם חילוני מודרני. (ניתן לנסח את הבעיה בשפה דתית: בתקופות קדומות הקב"ה התגלה לנביאים וחכמים, ואילו במאות השנים האחרונות החליט ריבונו של עולם להנהיג את העולם בהסתר פנים, בכך הוא יצר מציאות משברית בפני האדם המאמין).
כל ימיו נלחם פרופ' קורצווייל בסופרים והוגי הדעות החילוניים שחשבו לייצר תרבות חדשה, חילונית. (ראו לאחרונה את הפרק עליו בספרה של ד"ר ניצה בן ארי על ס. יזהר, כרך ב'), כל ימיו סרב להינתק מהאמונה והדת. למרות זאת, הוא פוקח עיניים לרווחה וכאדם מאמין הוא מזהה את השבר של האדם הדתי. הדון קישוטים לפי קורצווייל הם אלו שמתעלמים מהפער בין האמונה של האדם המאמין ובין האופן בה המציאות פועלת לעומתו.

» ביקורות נוספות של אלכסיי אלכסנדרוביץ
» ביקורות נוספות על דון קיחוטה - שני כרכים - תרגום השירים ועריכה: טל ניצן-קרן - הספריה החדשה #