ביקורת ספרותית על תחנה אחת-עשרה מאת אמילי סנט ג'ון מנדל
ספר מעולה

---

הספר הזה הוא אני חושבת הספר הטוב ביותר שקראתי בשנה האחרונה.
תחנה אחת עשרה מספר על חיים שבתקופה זו קל מאוד, ובו בזמן גם קשה מאוד, לדמיין אותם - החיים לאחר מגיפה.
הספר מתחיל מהתקופה הנוכחית, חיים מודרניים רגילים כפי שכולנו מכירים, גלובליזציה, אינטרנט, טיסות, רפואה מתקדמת והכל, וכל זה קורס מהר מאוד לאחר שנגיף מסתורי מתגלה, ומצליח להכחיד במהירות שיא ציבורי אוכלוסיה עצומים, במהירות שלא מאפשרת מחקר מגן או פיתוח חיסון כלשהו.
אז במקרה שעובר עלינו בעולם כרגע, מדובר על אחוזי תמותה כאלה שמשאירים כמעט כל אחת ואחד עם איזשהו מכר מדרגה שונה שחטף את זה ושרד או שהלך לעולמו, אבל עדיין הרוב הגדול ממשיך לחיות ולהתקיים. ואילו בספר מדובר על תרחיש קיצוני למדי בו כ-90% מהאוכלוסיה פשוט נכחדת. כמעט לכל שורד יש רשת ענפה של א.נשים מהמשפחה ומהסביבה שכבר אינם, לגמרי. חמולות שלמות שלא נותר להן כל זכר. ועם האנשים שנעלמו גם הטכנולוגיה עצרה וכבתה, ונוצרה חזרה לחיים בסיסיים, לחיים של מרדף אחר מקום בטוח, עם מזון ועם מים, חיים של הישרדות נטו, וניסיון למצוא איזה סדר חדש והגיון במה שקורה מסביב.
העלילה נסובה סביב דמויות שקו פתלתל מקשר ביניהן, ועוקב אחר השינוי במצבן לאורך שנים, החל משנים רחוקות לפני המגיפה, ועד כעשרים שנים לאחר המגפה, תיאור המצב שהאנושות הגיעה אליו ודרכי התרבות וההישרדות שהתבססו סביב עולם שרובו נעלם פתאום כרעם ביום בהיר.
אין ספק שהעובדה שהעולם שמתואר כנעלם ואיננו הוא העולם שיש סביבי כרגע, התרבות שאני מכירה כיום שעצרה שם ופגה, והקריאה בעולם כזה יצרה אצלי עצב אמיתי, אמפתיה חזקה, תחושת מצוקה וחסר, חנק אפילו, למחשבה על עולם כזה, תלוש כל כך, בודד וחסר, עולם שהאנושיות בו מתגלה ומתעתעת, שיש בו חמלה גדולה וגם אכזריות רבה. אני יודעת ובטוחה שהמחשבה והקריאה במהלך של דמויות בעולם כה דומה לשלי, גרמה לעולם הממשי להיראות כמו הבית הישן והטוב שתמיד זלזלתי בו אבל יש בו את כל היסודות שצריך על מנת לחיות חיי שלוה וטוהר. זה ספר שגרם לי לגמוע אותו בשקיקה כדי לגלות את סיכום המצב הסופי שהדמויות מגיעות אליו, כדי להגיע לאיזה קתרזיס, קטן ככל שיהיה במסגרת הנסיבות הכלליות בעלילה, לקחת איזה שלוק אוויר רגע אחרי הצער הגדול שנוצר בקריאה ולהרגיש היטב כל כך כמה א.נשים רבים נחוצים עבורי כל יום, חשובים לי כדי לשמור על שפיות ושמחה, כמה יהיה קשה באופן אישי - אפילו לא רק בתמונה הגדולה של ההתקדמות האנושית - להמשיך לצעוד קדימה עם געגועי עתק כאלה.
אז בשורה התחתונה אני לחלוטין ממליצה על הספר הזה, הוא כתוב נפלא, מלא מחשבה ורגש, העלילה בנויה בצורה מעניינת שמשלבת את כל קצות הסיפורים והדמויות עד לכינוס סופי שמארגן הכל לתמונה ברורה. זה ספר שגרם לי למחשבות רבות, לחלומות שונים, ובעיקר להודיה עמוקה על העולם הממשי.
"רשימה חלקית:
לא עוד צלילה לבריכת מי כלור מוארת בירוק מלמטה. לא עוד משחקי כדור באור זרקורים. לא עוד פנסי מרפסת שעשים מרפרפים סביבם בלילות קיץ. לא עוד רכבות חופזות מתחת לערים בזכות עוצמתו המסחררת של פס שלישי חשמלי. לא עוד ערים. לא עוד סרטים, אלא לעיתים נדירות בלבד, בעזרת גנרטור שמחריש חצי מהדו-שיח, וגם אז לזמן קצר בלבד, עד שהדלק בגנרטור נגמר, כי דלק מכוניות מתקלקל כעבור שנתיים-שלוש. דלק מטוסים עמיד קצת יותר, אבל לא זמין כל כך.
לא עוד צגים קורנים באפלולית כשאנשים מרימים טלפונים מעל הקהל כדי לצלם את הבמה במופע. לא עוד במות מופעים שטופות אור הלוגנים בצבעי סוכריות, לא עוד מכשירים אלקטרוניים, פאנק, גיטרות חשמליות.
לא עוד תרופות. לא עוד הוודאות שנמשיך לחיות אחרי שריטה ביד, חתך באצבע מחיתוך ירקות לארוחת הערב או נשיכה של כלב." (עמ' 41)

» ביקורות נוספות של בירה
» ביקורות נוספות על תחנה אחת-עשרה