ביקורת ספרותית על שמי לוסי בארטון - Amgash #1 מאת אליזבת סטראוט
ספר מעולה

---

כמסתכלת מהצד רוב הזמן כאן באתר, אני שמה לב כמה דירוגים יש לביקורות שונות על ספרים, ואני קודם כל חושבת שיש כאן בהחלט קהל קשוח, אבל גם שזה פשוט בגלל שצריך ספר שממש ידע לתפוס כדי להצליח לכתוב עליו בצורה הקדחתנית הזאת, שנדרשת אולי כדי להסביר דברים היטב, להעמיד אותם על דיוקם. חד וחלק לומר: זה ספר טוב.
ואני לא אומרת את זה על הרבה ספרים. יש אצלי הרבה שהם "לא רעים" או "טובים לסוגם", אבל יש גם אחרים, מרוממי רוח ממש, וזה כבר באמת לא כל ספר, בכלל לא.
זה ספר כזה.
לכאורה סיפור פשוט שמישהי מספרת, מישהי מסתכלת אחורה על העבר שלה ומשתפת מה קרה בפרק זמן מסויים בחייה, כשלתוכו נטווים אירועים נוספים מהעבר וגם מהעתיד שיבוא אחרי תום אותו פרק זמן ספציפי, והכל מתוך ניסיון ליצור איזה נרטיב, או ללכוד איזו הבנה, או להשלים מחשבה אחת ברורה על החיים שלה, שהיו לה כילדה ומה התפתח מהם לאורך השנים. זו מחשבה על משפחה, על המקום של משפחה בחיים, ובעיקר של הורים, של אם ושל אב אבל גם של בנות (ובנים, אם כי לגיבורה אין בנים).
אז לכאורה עוד סיפור של מישהי שיצאה מהכלום של הכלום באזור נידח של מדינה בינונית בארצות הברית ישר אל מה שבארצות הברית נחשב המרכז של המרכז - ניו יורק, ומצליחה לחיות שם ואפילו לשגשג באופן יחסי לכלום שהיא באה ממנו, היא הצליחה להקים משפחה וגם קריירה, וגם אם לא התרוממה אל פסגות של עושר, עדיין היה לה רב, די והותר כדי להרגיש במסלול שונה לגמרי מזה של משפחתה.
אבל הדין וחשבון שנעשה תוך כדי גלגול האירועים סביב אותו אירוע של אשפוז, הראייה האנושית האמפתית והחומלת שהיא מביטה איתם אחורה אל חייה כילדה, אל הטוב ואל הרע שהיה שם, עשוי מילים שהן כמיהה גדולה אל איזה חיק חמים ומחבק של ילדות, אל אמא ואל אבא שישנם אבל אינם מאפשרים תיקון של השברים שהם נטעו בה, כל זה מצטרף לכדי רגע נדיר של קתרזיס.
לוסי בארטון מספרת את הסיפור שלה, וזה סיפור עשוי היטב, וכתוב היטב, ומכמיר את הלב ממש.
"אחר כך אמא שלי ואני דיברנו על האחיות בבית החולים. אמא שלי הדביקה להן מיד שמות. "קוקי" לרזונת שהיה בה משהו נוקשה, "שן-חולה" למבוגרת העגמומית, "ילדה רצינית" להודית ששתינו חיבבנו.
אבל הייתי עייפה, ולכן אמא שלי התחילה לספר לי סופורים על אנשים שהכירה שנים לפני כן. היא דיברה בסגנון שלא זכרתי, כאילו לחץ של רגש ושל מילים ושל רשמים דחוס בתוכה כבר שנים, וקולה היה בוטח ומתנשם. מדי פעם התנמנמתי, וכשהתעוררתי ביקשתי שתמשיך לדבר. אבל היא אמרה, "ביזלדי, את צריכה לנוח."
"אני נחה! בבקשה, אמא. תספרי לי משהו, לא חשוב מה. תספרי לי על קתי נייטלי. תמיד אהבתי את השם שלה."
"אה, כן. קתי נייסלי. חבל עליה, הסיפור שלה נגמר רע." (עמודים 11-12)

» ביקורות נוספות של בירה
» ביקורות נוספות על שמי לוסי בארטון - Amgash #1