“עצמו עיניים. תדמיינו לכם שאתם חיים בברית המועצות בשנת 1930 לערך. תדמיינו לכם שאתם איכרים חרוצים ועמלים עם משקים משלכם ורכוש. תדמיינו לכם שיום אחד הצבא הרוסי מחרים לכם את הרכוש. תדמיינו לכם שהצבא הרוסי מוציא אתכם מהבתים. תדמיינו לכם שאתם עוברים מסע ארוך ומטלטל על פני קילומטרים רבים ברכבת, דחוקים עם עוד אנשים רבים כמוכם, עם הגבלות של אוכל ושתייה, חיים בתנאי מחיה בלתי נורמליים. תדמיינו לכם שאתם מגיעים לסיביר הקפואה, וצריכים לשרוד בתנאים לא תנאים במחנה שהוקם בחיפזון, ואפילו לא טרחו לקרוא לו בשם. תדמיינו לכם שאין לכם הרבה זמן לעצום עיניים ולדמיין לעצמכם, כי אתם עסוקים בלשרוד. עכשיו הגיע הזמן לפקוח עיניים. *** תקראו לזה צירוף מקרים, קארמה, או איך שתרצו, אבל יצא שקראתי את הספר הזה בצל אווירת המתיחות בין רוסיה לאוקראינה. השלג שראו בחדשות בערוצים השונים ואווירת המתח בין המדינות אשר הגיעה גם לארץ ולארצות הברית, השתלבו היטב וערבבו מציאות ודמיון. הספר מספר על זוליכה, אישה טטרית (עם מוסלמי שחי ברוסיה, בעיקר באזור העיר קזן) החיה עם בעלה החסון מורטזה וחמותה הזקנה מאוד אופריכה. בין הכלה לחמותה אין יחסים טובים כל כך, ובכלל זוליכה לא מוצאת את מקומה בבית הזה. יום אחד היא ומורטזה בעלה פוגשים בדרכם חיילים רוסיים שדורשים ממורטזה את הרכוש שלו. מורטזה מסרב, ונורה במקום. מהר מאוד זוליכה מוצאת את עצמה לבדה, בין אנשים זרים, עוברת מסע מטלטל, כשאל תוך המסע נכנס הילד שלה שנולד לו במהלכו, זרע מזרעו של בעלה המנוח. המסע הזה, בתוספת הילד, הופך למסע הישרדותי קשה פי כמה וכמה, מסע מעורר השראה על כוחה של אישה פשוטה ממעמד לא גבוה במיוחד, והתעלותה ברגעי המשבר הפוקדים אותה. בנוסף, מפקד המסע הרוסי, האדם שירה בבעלה המנוח, מתאהב בה, והיא נסחפת בעל כורחה אל תוך חצי סיפור אהבה וחצי סיפור שנאה, עם הרבה רגשי אשם. תיאורי הטבע בספר הזה הם מפעימים ויפהפיים, בהחלט ניתן לחוש כאילו הקורא נמצא שם עם הדמויות (ואפילו לא צריך לעצום עיניים ולדמיין!). תיאורי נפש האדם יפים מאוד גם כן. עם זאת, הרגשתי שמשהו חסר לי בסיפור העלילה, הרגשתי שהחומר לדרמות, כאלה שיגרמו לליבי לסעור ולהתרגש ולנשימתי להיעתק, קיים ויש פוטנציאל, אשר ממומש רק בחלקו. מה שקיבלתי זה בעיקר ספר אווירה נפלא עם תיאורים יפים ודמויות אנושיות ומסקרנות, ספר בהחלט קריא, אך עם זאת לא מממש את מלוא הפוטנציאל שלדעתי טמון בו, מן חצי קלאץ' כזה. לכן, הדירוג שלי לספר, הוא: 5 כוכבים, אבל כוכב אחד הוחרם על ידי הקומוניסטים שדוגלים בשיוויון ובלקיחת הרכוש מהעשירים והבאתו לידי העניים (או על פי הספר הזה - לידי המדינה), אז נשאר 4... אבל בעיניי הוא איפשהו בין לבין, אז אבחר שלא לדרג. *** אני מקדיש את הסקירה הזו לסקאוט, אשר הביאה לי אותו, אחרי שקראה אותו בעצמה והתפעלה ממנו רבות. תודה רבה לך, על שפקחת את עיניי והכרת לי את הספר היפה הזה! (אגב, הכתיבה הפיוטית שבו, קצת הזכירה לי את הכתיבה שלך בביקורות שאת כותבת) נ.ב - אני ממליץ לכם שלא לפקוח עיניים כשאתם קוראים את תקציר הכריכה האחורית, כי הוא סוקר בקצרה את אירועי הספר מההתחלה ועד הסוף ממש. אמנם אני קראתי את התקציר, ובכל זאת חוויתי הנאה מהקריאה, אבל אין ספק שאם לא הייתי קורא את התקציר, חוסר הידיעה מה יקרה בהמשך הייתה אולי משפרת במעט את חווית הקריאה שלי מהספר. אז לשיקולכם.”

“בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, בהתאם להחלטת סטלין והפולטביורו הקומוניסטי, הוחל במה שיקרא לימים חיסול מעמד הקולאקים. קולאקים הוא הכינוי לאיכרים "האמידים" שחיו ברחבי ברית המועצות, ושלטענת הממשל הם חיבלו במאמץ הממשלתי ולא הסכימו להעביר את עודפי הדגנים שברשותם למדינה. הוחלט כי על הקולאקים לעזוב את מקום מגוריהם ולעבור לאזורים מרוחקים בסיביר ובהרי אורל, הדבר כמובן לא התקבל על ידי האיכרים בקלות, וכך בין השנים 1930-1940 נהרגו מאות אלפים, ולמעלה מ-2 מיליון אנשים הוגלו מבתיהם בשיירות אינסופיות לכיוון סיביר וצפון רוסיה, שם "יושבו מחדש" בחוות חקלאיות עצומות, שהוקמו בחלקן על אדמות קפואות־עד. הסיפור הזה, שהוא למעשה מעין אפוס עלילתי רחב יריעה וארוך שנים, מספר את סיפורה של אותה תקופה ושל אותם אנשים דרך התמקדות בחייה של זוליכה, אישה צעירה, טטרית-מוסלמית, שבעלה האיכר נהרג במהלך ניסיון ההגליה, וכך, כשהיא בהריון שהיא עדיין לא יודעת עליו, היא נשלחת יחד עם אנשים רבים לסיביר הרחוקה. בחלקו הראשון של הספר מתואר המסע הנורא שאורך שבועות וחודשים רבים, שאותו רבים אינם שורדים ושמזכיר קצת שילוח של יהודים זמן לא רב לאחר מכן. מלבד זוליכה, נמצאים באותה קבוצה מוכת גורל, גם רופא נשים טוב לב, מבוגר, שכנראה סובל ממחלת נפש, צייר בוהמייני, ועוד שלל טיפוסים מקבוצות שונות של האוכלוסיה הרוסית. החלק השני של הסיפור מתמקד בתלאות השורדים שמושלכים לשטח פראי על גדת נהר אנגרה בלב היער הסיבירי, ושם, לאחר ששורדים את החורף הנורא הראשון, מקימים מלא כלום, תוך תלאות וסבל רב, ישוב בישימון הסיבירי העוין. הסיפור מתמקד בעיקר במערכת היחסים הטעונה בין זוליכה לבין איגנטוב, הקצין הרוסי שרצח את בעלה ומי שאחראי על הקבוצה כולה, שכמו דמות ספרותית טובה, הוא מתואר כדמות מורכבת ומסוכסכת, והרגש שמתפתח ביניהם מתואר ביד אומן. הסופרת מצליחה לתאר היטב גם את הקשר המיוחד בין זוליכה לרופא התמהוני, בין זוליכה לבנה, שנולד ושורד במרחבי הפרא של סיביר, ובין בנה של זוליכה לצייר, וכך נבנה לו עולם מורכב של דמויות ושל סיטואציות קצביות ומשובחות, על רקע הזמן והמרחב האמור. תיאור המרחב הסיבירי, איתני הטבע, החורף הנורא ותלאות האנשים, מהווים את החלק המרהיב ביותר בספר, ונראה שהיופי של הספר הוא השילוב המוצלח בין הפרוזה האנושית מכמירת הלב, לבין המרחבים קפואי העד שעל רקעם מתרחשים האירועים.”

“הדבר הראשון שיש לי לומר על הספר הזה חשוב מאין כמוהו - אל תקראו בגב הספר לפני שתקראו את תוכן הספר!!! העוול בפרטים שנמסרים שם הרבה פעמים חורה לי, אבל כאן אני מרגישה שממש חצו גבול שאסור שייחצה, ובמקום לפתות לקריאה הגב מוסר מידע שאפילו אינו מצוי בספר כלל. את הספר הזה על 488 עמודיו קראתי במהלך שבוע שלם (שכלל בתוכו חופשת פסח ועוד עיסוקי ילדים) שבו הייתי צמודה לספר הזה בלבד ברוב רגעי הפנאי. זה נדיר שאני נצמדת כך לספר אחד, אבל מה שיותר נדיר הוא התגובה הרגשית, הפיזית כמעט, שהספר הזה גורם לו. זוליכה גיבורת הספר נמצאת בין דפיו בכל עמקי מהותה, ולכל אורך שנותיה הטמונות בספר היא עוברת תלאות שאינן רק פיזיות אלא כאלה שנוגעות בעומק הנשמה ומשנות בה דבר, היא פוקחת עיניים לראות מה מונח לפניה לא פעם ולא פעמיים, ולעיתים גם מצליחה למצוא קמצוץ של אושר בדברים. היא לא הגיבורה היחידה של הספר, וחייה שלובים בכמה דמויות נוספות, מרכזיות יותר או פחות, שגם הן ונפשן נפתחות בין דפי הספר בכל אנושיותן הקשה או מכמירת הלב. הספר הזה כתוב היטב, עומס הפרטים חשוב וחיוני לבניית העולם הקר שהדמויות חיות בו, וחיי הנפש והרגש של הדמויות נעשים מוחשים כמעט ומובילים אל רגש ממשי שמתפתח עבורן במהלך הסיפור, או לפחות כך היה אצלי. התרבות הרוסית רחוקה ממני מאוד, אבל כאן היא הומחשה ונתנה הצצה יפה אל פניני תרבות רחוקה. קראתי בעבר אי אילו סופרים רוסיים והרגשתי שאני לא מתחברת לספרות הזו, כנראה שהכתיבה הנשית הרוסית פועלת עלי טוב יותר. חמוטל בר-יוסף תרגמה נהדר. "דמדומי הבוקר הסמיכים מעבר לאשנב למראשות משכבה הולכים ונעשים קלושים, מדוללים באור החלוש של בוקר החורף. זוליכה פותחת לרווחה את הווילונות: כל דבר טוב יותר מאשר לעבוד בחושך. מנורת הנפט שעומדת בפינת האח מטילה אור קלוש אלכסוני גם על אדף הנשים, אבל מורטזה הקמצן סובב את הפתיל שיהיה כה נמוך, עד כי הלהבה בקושי נראית לעין. לא נורא, היא יכולה לעשות את כל זה גם בעיניים עצומות. מתחיל יום חדש." (עמ' 16)”

“# זוליכה היא אישה טטרית נמוכה ורזה שנולדה לשיעבוד. היא היתה בת 15 כשבעלה – בן 45 – "נשא אותה לאישה" והביא אותה לביתו שתעבוד בפרך בכל עבודה, תטפל באימו המרשעת, תספוג הצלפות על שגיאות, תאפשר לו סקס ככל שיחפוץ, תסתום את הפה (לא מתווכחים עם גבר. ברור שהוא צודק). מעמדה היה קצת מעל הפרה וקצת מתחת לסוסה. בינתיים עברו כבר 15 שנה, היא ילדה ארבע תינוקות שאף אחת מהן לא הגיעה לגיל 3 חודשים. היא מאמינה באללה ובמולא, וגם בשלל אמונות טפלות, כיאה לאנאלפביתית (כמו שאר הנשים שם) שאמונותיה מתוּוכות באמצעות סיפורי עם ואגדות העוזרים להתמודד עם תנאי קיום קשוחים. הימים הם שנות השלושים ברוסיה הסובייטית החולשת על שלל עממים בעלי תרבויות ודתות מגוונות. זוליכה לא יודעת את זה, היא לא יצאה מתחומי כפרה מאז נולדה, אבל הגיע הזמן לְדעתו של מי שמחליט, לטפל באיכרים ברחבי הברית. הם עצמאים מדי, יש להם רכוש פרטי! (פרה וסוסה. כמה תרנגולות. ביקתה בת חדר אחד מחולקת לתיפקודים שונים. כרים וכסתות, שטיחים ורקמות.) והם אומרים "שלי" ו"אני" ואין להם מושג לגבי חיים קולקטיביים, אחוות פועלים והפיכתה של רוסיה המפגרת למעצמה תעשייתית. חוליות של קומוניסטים צעירים ונלהבים נשלחות לתפוס את הרכוש ולשלוח את האיכרים המנצלים לישוב מחדש. שילמדו להיות קומוניסטים טובים בסיביר ועל הדרך "יתנו עבודה" לאמא רוסיה בתנאי עבדות. [ההשתלטות של ממשל סטאלין על האיכרים – הכפייה לעבור לעבוד בחקלאות קולקטיבית במקום במשקים פרטיים קטנים, שעיבדו את האדמה בשיטות מסורתיות ופרימיטיביות, גרמו לרעב המוני באותן שנים. אבל תגידו אתם – מה זה כמה מליוני בני אדם – ילדים, נשים וקשישים, שבמילא אינם יצרניים – שימותו מרעב, לעומת האידיאולוגיה היפה והבהירה של "קולקטיביזצייה", תיעוש, תחרות עם המערב המנוון? אה?] ספר שריתק אותי. הוא כתוב מזווית ראייה פרטנית, מוגבלת מטבע העניין, ויחד עם זאת מצליח לשקף את הסיפור הכללי של רוסיה באותם זמנים. למרות שהסיפור ההישרדותי מרתק לא פחות מ"אנדיורנס" של לנסינג, ושואל כמוהו שאלות על מנהיגות ומוסר, גוזל יכינה מצליחה בספר שאינו עתיר עמודים ומלים לאפיין דמויות נוספות ולתת להן קול. כמו "הבורגנים" שגורשו מלנינגרד – שהם עדיין קוראים לה פטרוגרד ואף מדברים צרפתית. "העבד כי ימלוך" שיודע על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה – תמיד מתרפס בפני החזקים ומשתרר על החלשים. הפוליטיקאי המצליח לטפס במעלות הזכויות והכוח וגם "המפקד" שהגיע למקום במקרה ונתקע בעולם שאותו לא דמיין. יצא במקרה(?) שקראתי רצף ספרים על רוסיה הסובייטית בשנותיה המעצבות – משנות העשרים-שלושים של המאה הקודמת, עד שנות השישים בערך. והסיפור שלה כולל בעיקר סבל. עינויים, הרס, רעב, שרירות, אטימות, שלטונות שאינם מייחסים ערך רב לחיי אדם. אבל לפעמים במקומות צנועים ונסתרים, פתאום נגלית רוח האדם, חופשית משיעבוד, כנגד כל הסיכויים. 1/2”

“עצמו עיניים. תדמיינו לכם שאתם חיים בברית המועצות בשנת 1930 לערך. תדמיינו לכם שאתם איכרים חרוצים ועמלים עם משקים משלכם ורכוש. תדמיינו לכם שיום אחד הצבא הרוסי מחרים לכם את הרכוש. תדמיינו לכם שהצבא הרוסי מוציא אתכם מהבתים. תדמיינו לכם שאתם עוברים מסע ארוך ומטלטל על פני קילומטרים רבים ברכבת, דחוקים עם עוד אנשים רבים כמוכם, עם הגבלות של אוכל ושתייה, חיים בתנאי מחיה בלתי נורמליים. תדמיינו לכם שאתם מגיעים לסיביר הקפואה, וצריכים לשרוד בתנאים לא תנאים במחנה שהוקם בחיפזון, ואפילו לא טרחו לקרוא לו בשם. תדמיינו לכם שאין לכם הרבה זמן לעצום עיניים ולדמיין לעצמכם, כי אתם עסוקים בלשרוד. עכשיו הגיע הזמן לפקוח עיניים. *** תקראו לזה צירוף מקרים, קארמה, או איך שתרצו, אבל יצא שקראתי את הספר הזה בצל אווירת המתיחות בין רוסיה לאוקראינה. השלג שראו בחדשות בערוצים השונים ואווירת המתח בין המדינות אשר הגיעה גם לארץ ולארצות הברית, השתלבו היטב וערבבו מציאות ודמיון. הספר מספר על זוליכה, אישה טטרית (עם מוסלמי שחי ברוסיה, בעיקר באזור העיר קזן) החיה עם בעלה החסון מורטזה וחמותה הזקנה מאוד אופריכה. בין הכלה לחמותה אין יחסים טובים כל כך, ובכלל זוליכה לא מוצאת את מקומה בבית הזה. יום אחד היא ומורטזה בעלה פוגשים בדרכם חיילים רוסיים שדורשים ממורטזה את הרכוש שלו. מורטזה מסרב, ונורה במקום. מהר מאוד זוליכה מוצאת את עצמה לבדה, בין אנשים זרים, עוברת מסע מטלטל, כשאל תוך המסע נכנס הילד שלה שנולד לו במהלכו, זרע מזרעו של בעלה המנוח. המסע הזה, בתוספת הילד, הופך למסע הישרדותי קשה פי כמה וכמה, מסע מעורר השראה על כוחה של אישה פשוטה ממעמד לא גבוה במיוחד, והתעלותה ברגעי המשבר הפוקדים אותה. בנוסף, מפקד המסע הרוסי, האדם שירה בבעלה המנוח, מתאהב בה, והיא נסחפת בעל כורחה אל תוך חצי סיפור אהבה וחצי סיפור שנאה, עם הרבה רגשי אשם. תיאורי הטבע בספר הזה הם מפעימים ויפהפיים, בהחלט ניתן לחוש כאילו הקורא נמצא שם עם הדמויות (ואפילו לא צריך לעצום עיניים ולדמיין!). תיאורי נפש האדם יפים מאוד גם כן. עם זאת, הרגשתי שמשהו חסר לי בסיפור העלילה, הרגשתי שהחומר לדרמות, כאלה שיגרמו לליבי לסעור ולהתרגש ולנשימתי להיעתק, קיים ויש פוטנציאל, אשר ממומש רק בחלקו. מה שקיבלתי זה בעיקר ספר אווירה נפלא עם תיאורים יפים ודמויות אנושיות ומסקרנות, ספר בהחלט קריא, אך עם זאת לא מממש את מלוא הפוטנציאל שלדעתי טמון בו, מן חצי קלאץ' כזה. לכן, הדירוג שלי לספר, הוא: 5 כוכבים, אבל כוכב אחד הוחרם על ידי הקומוניסטים שדוגלים בשיוויון ובלקיחת הרכוש מהעשירים והבאתו לידי העניים (או על פי הספר הזה - לידי המדינה), אז נשאר 4... אבל בעיניי הוא איפשהו בין לבין, אז אבחר שלא לדרג. *** אני מקדיש את הסקירה הזו לסקאוט, אשר הביאה לי אותו, אחרי שקראה אותו בעצמה והתפעלה ממנו רבות. תודה רבה לך, על שפקחת את עיניי והכרת לי את הספר היפה הזה! (אגב, הכתיבה הפיוטית שבו, קצת הזכירה לי את הכתיבה שלך בביקורות שאת כותבת) נ.ב - אני ממליץ לכם שלא לפקוח עיניים כשאתם קוראים את תקציר הכריכה האחורית, כי הוא סוקר בקצרה את אירועי הספר מההתחלה ועד הסוף ממש. אמנם אני קראתי את התקציר, ובכל זאת חוויתי הנאה מהקריאה, אבל אין ספק שאם לא הייתי קורא את התקציר, חוסר הידיעה מה יקרה בהמשך הייתה אולי משפרת במעט את חווית הקריאה שלי מהספר. אז לשיקולכם.”

“בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, בהתאם להחלטת סטלין והפולטביורו הקומוניסטי, הוחל במה שיקרא לימים חיסול מעמד הקולאקים. קולאקים הוא הכינוי לאיכרים "האמידים" שחיו ברחבי ברית המועצות, ושלטענת הממשל הם חיבלו במאמץ הממשלתי ולא הסכימו להעביר את עודפי הדגנים שברשותם למדינה. הוחלט כי על הקולאקים לעזוב את מקום מגוריהם ולעבור לאזורים מרוחקים בסיביר ובהרי אורל, הדבר כמובן לא התקבל על ידי האיכרים בקלות, וכך בין השנים 1930-1940 נהרגו מאות אלפים, ולמעלה מ-2 מיליון אנשים הוגלו מבתיהם בשיירות אינסופיות לכיוון סיביר וצפון רוסיה, שם "יושבו מחדש" בחוות חקלאיות עצומות, שהוקמו בחלקן על אדמות קפואות־עד. הסיפור הזה, שהוא למעשה מעין אפוס עלילתי רחב יריעה וארוך שנים, מספר את סיפורה של אותה תקופה ושל אותם אנשים דרך התמקדות בחייה של זוליכה, אישה צעירה, טטרית-מוסלמית, שבעלה האיכר נהרג במהלך ניסיון ההגליה, וכך, כשהיא בהריון שהיא עדיין לא יודעת עליו, היא נשלחת יחד עם אנשים רבים לסיביר הרחוקה. בחלקו הראשון של הספר מתואר המסע הנורא שאורך שבועות וחודשים רבים, שאותו רבים אינם שורדים ושמזכיר קצת שילוח של יהודים זמן לא רב לאחר מכן. מלבד זוליכה, נמצאים באותה קבוצה מוכת גורל, גם רופא נשים טוב לב, מבוגר, שכנראה סובל ממחלת נפש, צייר בוהמייני, ועוד שלל טיפוסים מקבוצות שונות של האוכלוסיה הרוסית. החלק השני של הסיפור מתמקד בתלאות השורדים שמושלכים לשטח פראי על גדת נהר אנגרה בלב היער הסיבירי, ושם, לאחר ששורדים את החורף הנורא הראשון, מקימים מלא כלום, תוך תלאות וסבל רב, ישוב בישימון הסיבירי העוין. הסיפור מתמקד בעיקר במערכת היחסים הטעונה בין זוליכה לבין איגנטוב, הקצין הרוסי שרצח את בעלה ומי שאחראי על הקבוצה כולה, שכמו דמות ספרותית טובה, הוא מתואר כדמות מורכבת ומסוכסכת, והרגש שמתפתח ביניהם מתואר ביד אומן. הסופרת מצליחה לתאר היטב גם את הקשר המיוחד בין זוליכה לרופא התמהוני, בין זוליכה לבנה, שנולד ושורד במרחבי הפרא של סיביר, ובין בנה של זוליכה לצייר, וכך נבנה לו עולם מורכב של דמויות ושל סיטואציות קצביות ומשובחות, על רקע הזמן והמרחב האמור. תיאור המרחב הסיבירי, איתני הטבע, החורף הנורא ותלאות האנשים, מהווים את החלק המרהיב ביותר בספר, ונראה שהיופי של הספר הוא השילוב המוצלח בין הפרוזה האנושית מכמירת הלב, לבין המרחבים קפואי העד שעל רקעם מתרחשים האירועים.”

“הדבר הראשון שיש לי לומר על הספר הזה חשוב מאין כמוהו - אל תקראו בגב הספר לפני שתקראו את תוכן הספר!!! העוול בפרטים שנמסרים שם הרבה פעמים חורה לי, אבל כאן אני מרגישה שממש חצו גבול שאסור שייחצה, ובמקום לפתות לקריאה הגב מוסר מידע שאפילו אינו מצוי בספר כלל. את הספר הזה על 488 עמודיו קראתי במהלך שבוע שלם (שכלל בתוכו חופשת פסח ועוד עיסוקי ילדים) שבו הייתי צמודה לספר הזה בלבד ברוב רגעי הפנאי. זה נדיר שאני נצמדת כך לספר אחד, אבל מה שיותר נדיר הוא התגובה הרגשית, הפיזית כמעט, שהספר הזה גורם לו. זוליכה גיבורת הספר נמצאת בין דפיו בכל עמקי מהותה, ולכל אורך שנותיה הטמונות בספר היא עוברת תלאות שאינן רק פיזיות אלא כאלה שנוגעות בעומק הנשמה ומשנות בה דבר, היא פוקחת עיניים לראות מה מונח לפניה לא פעם ולא פעמיים, ולעיתים גם מצליחה למצוא קמצוץ של אושר בדברים. היא לא הגיבורה היחידה של הספר, וחייה שלובים בכמה דמויות נוספות, מרכזיות יותר או פחות, שגם הן ונפשן נפתחות בין דפי הספר בכל אנושיותן הקשה או מכמירת הלב. הספר הזה כתוב היטב, עומס הפרטים חשוב וחיוני לבניית העולם הקר שהדמויות חיות בו, וחיי הנפש והרגש של הדמויות נעשים מוחשים כמעט ומובילים אל רגש ממשי שמתפתח עבורן במהלך הסיפור, או לפחות כך היה אצלי. התרבות הרוסית רחוקה ממני מאוד, אבל כאן היא הומחשה ונתנה הצצה יפה אל פניני תרבות רחוקה. קראתי בעבר אי אילו סופרים רוסיים והרגשתי שאני לא מתחברת לספרות הזו, כנראה שהכתיבה הנשית הרוסית פועלת עלי טוב יותר. חמוטל בר-יוסף תרגמה נהדר. "דמדומי הבוקר הסמיכים מעבר לאשנב למראשות משכבה הולכים ונעשים קלושים, מדוללים באור החלוש של בוקר החורף. זוליכה פותחת לרווחה את הווילונות: כל דבר טוב יותר מאשר לעבוד בחושך. מנורת הנפט שעומדת בפינת האח מטילה אור קלוש אלכסוני גם על אדף הנשים, אבל מורטזה הקמצן סובב את הפתיל שיהיה כה נמוך, עד כי הלהבה בקושי נראית לעין. לא נורא, היא יכולה לעשות את כל זה גם בעיניים עצומות. מתחיל יום חדש." (עמ' 16)”

“# זוליכה היא אישה טטרית נמוכה ורזה שנולדה לשיעבוד. היא היתה בת 15 כשבעלה – בן 45 – "נשא אותה לאישה" והביא אותה לביתו שתעבוד בפרך בכל עבודה, תטפל באימו המרשעת, תספוג הצלפות על שגיאות, תאפשר לו סקס ככל שיחפוץ, תסתום את הפה (לא מתווכחים עם גבר. ברור שהוא צודק). מעמדה היה קצת מעל הפרה וקצת מתחת לסוסה. בינתיים עברו כבר 15 שנה, היא ילדה ארבע תינוקות שאף אחת מהן לא הגיעה לגיל 3 חודשים. היא מאמינה באללה ובמולא, וגם בשלל אמונות טפלות, כיאה לאנאלפביתית (כמו שאר הנשים שם) שאמונותיה מתוּוכות באמצעות סיפורי עם ואגדות העוזרים להתמודד עם תנאי קיום קשוחים. הימים הם שנות השלושים ברוסיה הסובייטית החולשת על שלל עממים בעלי תרבויות ודתות מגוונות. זוליכה לא יודעת את זה, היא לא יצאה מתחומי כפרה מאז נולדה, אבל הגיע הזמן לְדעתו של מי שמחליט, לטפל באיכרים ברחבי הברית. הם עצמאים מדי, יש להם רכוש פרטי! (פרה וסוסה. כמה תרנגולות. ביקתה בת חדר אחד מחולקת לתיפקודים שונים. כרים וכסתות, שטיחים ורקמות.) והם אומרים "שלי" ו"אני" ואין להם מושג לגבי חיים קולקטיביים, אחוות פועלים והפיכתה של רוסיה המפגרת למעצמה תעשייתית. חוליות של קומוניסטים צעירים ונלהבים נשלחות לתפוס את הרכוש ולשלוח את האיכרים המנצלים לישוב מחדש. שילמדו להיות קומוניסטים טובים בסיביר ועל הדרך "יתנו עבודה" לאמא רוסיה בתנאי עבדות. [ההשתלטות של ממשל סטאלין על האיכרים – הכפייה לעבור לעבוד בחקלאות קולקטיבית במקום במשקים פרטיים קטנים, שעיבדו את האדמה בשיטות מסורתיות ופרימיטיביות, גרמו לרעב המוני באותן שנים. אבל תגידו אתם – מה זה כמה מליוני בני אדם – ילדים, נשים וקשישים, שבמילא אינם יצרניים – שימותו מרעב, לעומת האידיאולוגיה היפה והבהירה של "קולקטיביזצייה", תיעוש, תחרות עם המערב המנוון? אה?] ספר שריתק אותי. הוא כתוב מזווית ראייה פרטנית, מוגבלת מטבע העניין, ויחד עם זאת מצליח לשקף את הסיפור הכללי של רוסיה באותם זמנים. למרות שהסיפור ההישרדותי מרתק לא פחות מ"אנדיורנס" של לנסינג, ושואל כמוהו שאלות על מנהיגות ומוסר, גוזל יכינה מצליחה בספר שאינו עתיר עמודים ומלים לאפיין דמויות נוספות ולתת להן קול. כמו "הבורגנים" שגורשו מלנינגרד – שהם עדיין קוראים לה פטרוגרד ואף מדברים צרפתית. "העבד כי ימלוך" שיודע על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה – תמיד מתרפס בפני החזקים ומשתרר על החלשים. הפוליטיקאי המצליח לטפס במעלות הזכויות והכוח וגם "המפקד" שהגיע למקום במקרה ונתקע בעולם שאותו לא דמיין. יצא במקרה(?) שקראתי רצף ספרים על רוסיה הסובייטית בשנותיה המעצבות – משנות העשרים-שלושים של המאה הקודמת, עד שנות השישים בערך. והסיפור שלה כולל בעיקר סבל. עינויים, הרס, רעב, שרירות, אטימות, שלטונות שאינם מייחסים ערך רב לחיי אדם. אבל לפעמים במקומות צנועים ונסתרים, פתאום נגלית רוח האדם, חופשית משיעבוד, כנגד כל הסיכויים. 1/2”