ביקורת ספרותית על תחנה אחת-עשרה מאת אמילי סנט ג'ון מנדל
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 4 ביוני, 2017
ע"י אלון דה אלפרט


****





אין מקום יותר מתאים לכתוב סקירה על דיסטופיה מאשר המקום החייזרי והמשונה שבו אני נמצא עכשיו.

בית דירות מאובזר היטב, עם שיש נוצץ, מכשירי חשמל, שטיח פרסי מרהיב, טווי בעבודת יד, פרוש לפניי בסלון שמשקיף אל המסגד הכי מדהים שראיתי מימיי, עם צריחים לבנים שכאילו יצאו מפרק משוגע במיוחד של "משחקי הכס".

אסטנה, קזחסטן. אולי הייתי צריך לכתוב כאן סקירה ל"והיום איננו כלה", אבל רצה הגורל והוזעקתי לכאן באבחה של מזל בעבודה, ואני צף מאושר ברחובות האלה, מול ארכיטקטורה שהיא תערובת של הכרח סובייטי, מגלומניה אסייתית מוסלמית ואסתטיקה חוצנית. תפתחו גוגל ותכתבו astana. אין דברים כאלה. אין.

את הספר קראתי בשעות ארוכות של טיסה מסוייטת, בין אלפי אנשים זרים ממאה לאומים. אי אפשר שכל זה יסתיים פתאום, ממגפה פשוטה של שפעת, חשבתי. שהמטוסים יקורקעו, ובניינים ומכוניות יינטשו ויחלידו, החשמל ינותק וכולם כולם ייעלמו פתאום, יחלו וימותו או יברחו או אני לא יודע מה, וכל הידע האנושי בחשמל וחלל ורפואה ואנרגיה חליפית יישכח וייעלם גם הוא. זה לא הגיוני ואפילו לא סביר, כי למרות הכאוס הפריך שאנחנו חיים בו כל יום, אני עדיין מאמין שסוף העולם, אפוקליפטי, סופי, חד משמעי, לא יגיע. הפחד הזה, החשש הקמאי, האבסולוטי הזה, הוא רק שאריות של פחדים שדאגו להלעיט בהם את בני האדם משחר קיומם, ואת זה אתם שומעים ממי שעוד כינו אותו בזמנו "נסיך הדיסטופיות של סימניה". (לא, אל תחפשו. הרגע המצאתי את זה, אבל בכל זאת).

יש בספר הזה משהו. יש בו כמה קרעים, שתפורים ביד גסה במקצת, בין ה"לפני", ה"תוך כדי" וה"אחרי" של סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. בין הקרעים האלה שזורות כמה אמיתות מעניינות שלא מטופלות באופן מעמיק דיו, ולכן התחושה שנוצרת מהקריאה היא מעט פושרת. יש פה דיבור על משמעות וחוסר משמעות, שגרם לי להרהר על כמה דברים שנדמה לי שכולנו חושבים עליהם מפעם לפעם. האם יש טעם לאהוב אישה שתתגרש ממנה אחרי כמה שנים? האם יש סיבה לחסוך לפנסיה? אולי עדיף לבזבז הכול עכשיו ולעזאזל עם העתיד שגם ככה לא בטוח שיגיע? ואם יקרה הבלתי אפשרי ובכל זאת תתרגש ותבוא עלינו דיסטופיה - האם היה טעם להשקיע בכל הדברים ששרפנו עליהם את הזמן? ואפילו כתבנו עליהם ב"סימניה"?

החלק המעניין ביותר (כמעט תמיד, בכל ספר דיסטופי) הוא שלב התפר, ההסתגלות, ההבנה, בין הלפני לאחרי. זה מה שמעניין אותנו, אנשי ה"לפני", באופן האינטימי ביותר. לכן גם החלק שהרשים אותי הכי הרבה והיה המהודק והמרתק ביותר הוא החלק בספר שבו מתואר התהליך הופך הקרביים הזה, של האנשים שמוצאים את עצמם בעיבורו של שדה תעופה משני, שהאפוקליפסה דילגה עליו מבלי משים בדרך נס, והאופן הכמעט צפוי שבו הם משילים מעצמם את המחלצות התרבותיות המעושות שלהם בזו אחר זו בדרכם אל ההבנה המפעימה והאיומה, שאיש לא יבוא לעזור להם. שהכול נגמר. שכל מה שקורה מחוץ לכתלי הזכוכית השקופים של ביתם החדש, מת ועבר מן העולם.

שאר החלקים שבספר... פחות חזקים, פחות אמינים, ויש תחושה שנכתבו כמעט כלאחר-יד, בלי לסגור אותם כמו שצריך. כמה מהציטוטים בספר נלקחו מדיסטופיה אחרת שאותי מאוד הרשימה, ועושה את מה שהספר הזה מנסה לעשות רק הרבה יותר טוב - "המעבר" של ג'סטין קרונין. ואם אתם כבר בערפדים, אז כמובן "מלחמת הזומבים הגדולה".

גם כאן, בחדר הזהוב הזה, יש לי הרגשה מוזרה, שברגע שאסע מחר בלילה ואעלה על מטוס בחזרה לקייב ואז הביתה, יקפלו השחקנים כולם את הסט הבלתי אפשרי הזה שהוקם במיוחד לכבודי, וישובו לבתיהם במקום שקל יותר להאמין שהוא קיים - סין, או רוסיה, או יבנה. אבל לא קזחסטן. אין מקום כזה באמת. לא על הפלנטה שלנו.


****

28 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
למה לאכזב? איפה כתבתי אחרת?
פסקת הסיום שלי, אם אליה התכוונת, נכתבה כסוג של פרשנות חלומית, תחושה בעלמא.
Xanon FireFly (לפני 8 חודשים)
צר לי לאכזב אותך אך קזחסטן חייה ובועטת. ארץ הולדתי, מישורים עד האופק, דרכים שבהם אתה יכול לבלות בנסיעה יממה שלמה במלי לפגוש נפש חייה אנושית אחת. והמשפחות שעדיין לא עזבו את החיים המסורתיים, והסוסים, אלוהים, כמה סוסים!
חני (לפני 8 חודשים)
ככה זה עם נסיכים ממשחקי הכס בונים במיוחד בשבילם סטים שלמים.
ואתה באמת נסיך הדיסטופיות.
והמחשבות שלך הם בערך של כולנו יחד.
אתה חושב יותר מדי,תנוח קצת.
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
בדיוק קיבלתי על זה המלצה ממישהו!
מירב (לפני 8 חודשים)
אלון, אמנם זה אתר ספרותי, אבל אני מקווה שצפית בהנותרים
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
זה עוד כלום (-:
צב השעה (לפני 8 חודשים)
מה זו המזוכיסטיות הזו? מילא לקרוא ספר תוך כדי טיפול שיניים, אבל לקרוא ספר אפוקליפטי בזמן טיסה? צמרמורת.
אוקי (אורית) (לפני 8 חודשים)
תמשיך להנות מלא :)
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
יש לי הרבה תמונות, אוקי. אני לא מפסיק לצלם כאן. מעלה לפייסבוק (-:
yaelhar (לפני 8 חודשים)
מסמר עקרב - אדרבא!
הספר הזה הוא חווייה אישית לגמרי. מה שמוכיח את זה - הוא קיבל כבר את כל קשת הכוכבים (כמעט) האפשרית.
yaelhar (לפני 8 חודשים)
ביקורת טובה על ספר שאהבתי מאד.
אוקי (אורית) (לפני 8 חודשים)
כל הפתיח היפה שכתבת לביקורת היפה שכתבת לא שווה הרבה בלי איזו תמונה או שתיים. רק אומרת. ואז מה אם שלחת לגוגל..
לגופה של קטסטרופה - ביקורת יפה, כן, כבר אמרתי. דרך חזרה טובה.
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
מסמר עקרב, אין ממה להציל.
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
זה אחד המקומות שכנראה קשה להגיע אליהם בטעות. עוד שלוש שנים יש אקספו בדובאי. נראה אז (-;
פואנטה (לפני 8 חודשים)
די, איזה תזמון מהקזחסטן!!
(באמת נראה שאין מקום כזה...אתה בטוח שלא הורידו אותך בדובאי בטיסת קונקשן?)
מסמר עקרב (לפני 8 חודשים)
יעל, הצילו! זה התחיל עם רויטל, והמשיך ביתר שאת עם פואנטה ואלון. וכולם כתבו כל כך יפה, לעזאזל. באסה בהתגלמותה.
אלון, אני חזק בעניין של דיסטופיות, אז רשמתי לי את "המעבר" וגם את "כוכבי הכלב".
סקאוט (לפני 8 חודשים)
אני אישית לא מבינה איך אפשר לקרוא ספר במרפאת שיניים, לא הייתי מצליחה לקרוא בגלל הפחד והלחץ מהטיפול חח
דני בר (לפני 8 חודשים)
הפעם בחרת מקום הרבה יותר סימפטי לקריאה של ספר מאשר מרפאת שיניים :)
אפרתי (לפני 8 חודשים)
עכשיו אני כבר מבולבלת. אולי אסע לאסטנה וזהו. הסתכלתי בתמונות ברשת. אכן מדהים.
בר (לפני 8 חודשים)
כתבת נהדר, נשמע מעניין ומסקרן.
רק מהביקורת שלך קיבלתי ויז'ן שלם לסרט שאפשר להפיק מזה.
טיסה נעימה :)
פַּפְּרִיקָה (לפני 8 חודשים)
פסקת הסיום יפהפיה.
סקאוט (לפני 8 חודשים)
כתבת יפה. ושתהיה לך טיסה טובה חזרה לישראל הקטנה (:





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ