הייתי רוצה להכיר את אלכס.

הייתי רוצה להסתכל לתוך העיניים שלו, לראות את מה שיש שם בפנים, האישיות הבנויה הזו. כשהוא אמיתי, הוא אדם טוב באמת, אבל כשמשעמם ובודד לו הוא מתרחק מעצמו ועושה כל מה שאפשר כדי לשכוח את עצמו. הייתי רוצה לשאול אותו איך נסע לחו"ל בלי לדעת בדיוק לאן הוא נוסע. הייתי שואלת אותו איך זה לגדול בלי אף אחד שרואה, לגדול בין אחים גאונים. הייתי שואלת אותו איך זה מרגיש לספוג מכות, ולדעת

על גב הספר כתוב שלקח למחברת עשר שנים לכתוב את הספר, וללא ספק משך הזמן הזה הוא חלק ממה שגרם לספר להיות עב כרס (אף כי לא במידה שערורייתית), וניתן להרגיש קצת גם שהמחברת גדלה קצת יחד עם הגיבור, התפתחה איתו אולי כסופרת, וגם שנקשרה אליו, וגם שמאסה בו, או אולי רק מאסה בחיים האלה שככל שתמשיך לכתוב אותם הם ימשיכו להיות, כך שהסוף של הספר קצת פספס, לטעמי, איזה קתרזיס או איזו נגיעה נכונה, או חידוד, או דיקוק ש

יש ספרים שכתובים נפלא ולבסוף אתה מגלה שבעצם לא היה בהם כמעט סיפור (יואל הופמן, ברונו שולץ). יש הרבה ספרים מרתקים, אבל לא כתובים הכי טוב. ויש ספרים עם סיפור ללא התחלה וללא סוף, שכתובים בסדר, לא מרתקים ולא משעממים. כזה הוא הספר הזה.
העלילה מופרכת לחלוטין (נכון, גם אצל גרסיה-מרקס היא מופרכת), הסיפור מסתיים בנקודה שרירותית אבל זה לא ממש חשוב.
הסיפור רצוף בטקסטים ברוסית, גרמנית ואנגלית - ללא תרגום.