ביקורת ספרותית על תחנה אחת-עשרה מאת אמילי סנט ג'ון מנדל
ספר בסדר

---

לא פעם יצירות משתמשות באווירה פוסט-אפוקליפטית וחורבות העולם הנטוש כדי לספר על נפש האדם ויחסים שבין אדם לחברו. "תחנה אחת-עשרה" אמנם לא מחדש בתחום זה אך עושה זאת בצורה יוצאת דופן.
על רקע מגפה הרסנית, הספר שוזר סיפורים אנושיים להפליא ומלאי רגש אחד בשני ליצירת פסיפס מעניין שמורכב מסיפורים של שלל דמויות במספר נקודות זמן ומיקומים. אני חושבת שהסופרת מצליחה לאזן את הקפיצות האלו בעזרת קו מחבר מספיק חזק בין המקרים: המגפה ושחקן בשם ארתור, שדיי מצליחים לשמר רצף הגיוני. עם זאת, אני יכולה לראות כיצד קורא אחר יכול לצאת מבולבל או לא מסופק מהספר.
מצד אחד, אני חושבת שהסגנון הזה מועיל לספר. הוא מוסיף עניין, מאפשר לספר לכסות מגוון רחב יותר של אירועים ודמויות ובכך מדגיש את מסריו ורעיון הרקמה האנושית.
מצד שני, לעיתים הוא גרע מהסיפור. לא הוסיף יותר מדיי, רק סיבך את העיניינים, מנע חשיפה והעמקה בחלק מהדמויות שאילץ את הספר להשתמש בקלישאות והפשטה כקביים ועורר בי תחושות תסכול ושיעמום.
לפעמים כל מיני פיסות מידע ייחשפו לנו דרך דמות אחת לפני שדמות אחרת מגלה אותן או להפך, יהיו חסרים לנו פרטים והסברים לדברים שהדמויות כבר חוו. בפעמים אחדות, הסופרת תשתמש בזה כדי להגביר את המתח והעוצמה הרגשית של דברים ואילו באחרות היא סתם תיצור בקורא תחושת פספוס מעצבנת או תמרח משהו שהיה ברור לקוראים כבר זמן רב.
בסוף, כל האירועים השונים והדמויות קשורות אחת לשנייה. שזירת הקשרים האלו היא עוד דוגמה מצוינת לפעם-פגיעה-ופעם-החמצה שמאפיינת את הספר. בפעם אחת, הפרטים המחברים הקטנים יהיו קריצה נחמדה ומספקת לקהל ובאחרת, יצטיירו כניסיון מציק ונואש מדיי. אני מבינה מדוע בחרה הסופרת לחבר את כולם יחד ואני משערת שכנראה הספר לא היה עובד כראוי לולא היו קשורים. אולם, באופן אישי, לא אהבתי את החשיבות שניתנה לארתור. ארתור מת בתחילת הספר (לא ספויילר, כתוב בגב הספר) ועדיין דמותו רודפת את העלילה. תחילה נדמה לנו שהוא לא בן אדם כזה טוב. לאחר שהוא מת, חבריו להצגה מתקשים לחשוב על אדם אחד שהיה חבר של ארתור שיוכלו להודיע לו על מותו. עם זאת, הוא מכתיב את רוב העלילה. זו לא בעיה כמובן וגם הביקורת שלי לגבי זה אינה מציגה בעיה, כמו משהו שפחות הבנתי ונראה לי מוזר. אבל ככל שהספר מתקדם מספר מן הדמויות זוכרות את ארתור בהערצה והוא מוחזק על מן קרסולה. עד סוף הספר, לא עובר כמעט פרק אחד בו ארתור לא מוזכר ובכל פעם שהוא מופיע הוא מוצג כאדם מופלא ונעלה. אולי אני קוראת בזה הרבה יותר מדיי אבל קיבלתי את התחושה שהסופרת ביססה אותו על אדם שהכירה והתקשתה לנתק בין הדמות להשראתה. בשורה התחתונה, הדגש על ארתור כאדם בודד גורעת מן הניסיון של הספר להציג שלל חוויות אנושיות שונות.

לסיכום, אני חושבת שזה ספר טוב. למרות סגננו, הוא לרוב מצליח להתעמק בדמויות, מה שעובר עליהן, רגשותיהן ומחשבותיהן בצורה שמנצלת את הפוטנציאל שבמגפה עולמית. אולם באופן אישי פחות התחברתי אליו. הסיפור מקוערקע לאדמה, מתעסק בעיקר באנשים ולא בעולם ולמרות המגפה והקשיים, מאופיין בטון יותר אופטימי שבוחר לראות את הטוב באנושות. אז כאדם ציני וחובבת מדע בדיוני כבדה שבאה בשביל העולמות מורכבים, הרעיונות היצירתיים והדיונים הפילוסופים - פחות אהבתי את הספר. אבל, למרות הביקורת היחסית שלילית שלי, הספר שווה קריאה ועושה את מה שהוא מנסה לעשות בצורה דיי טובה.

» ביקורות נוספות של nickname
» ביקורות נוספות על תחנה אחת-עשרה