ביקורת ספרותית על תחנה אחת-עשרה מאת אמילי סנט ג'ון מנדל
ספר טוב

---

אז... באיזה צבע אתם מעדיפים את האפוקליפסה שלכם?
תבחרו, תבחרו טעם, תבחרו מידה, סגנון, מרקם.
תסריטים לא חסרים, יש מספיק כדי לפרנס את הפרנויות של כולם.
כולנו, כמובן, מתוחכמים מספיק כדי לא לקחת אותם יותר מדי ברצינות.
האפוקליפסה האמיתית הרי לא תהיה התפרצות וירוס קטלני, התמוססות הקרחונים או מתקפת חיזרים קלישאתיים.
היא תהיה משהו אחר לגמרי, משהו בלתי צפוי שיפתיע אותנו...
ולכן כמובן שנהיה מופתעים גם אם בסופו של דבר האפוקליפסה האמיתית כן תציית לחוקי הז'אנר ותפתיע אותנו באיזה וירוס קטלני עבש ומשעמם.
האמת היא, שהאפוקליפסה תפתיע אותנו לא משנה מה, כי אנחנו לא באמת מצפים לה. אנחנו צורכים אמנות שדנה באפשרות של אפוקליפסה, אנחנו מתבדחים עליה, מתעלים את החרדות לאפיקים בטוחים ובסוף - ישנים טוב בלילה. רובנו לפחות.
קשה לדמיין את העולם הפוסט אפוקליפטי. קשה אפילו אחרי כל הסרטים והספרים שעוסקים בו. עולם בלי חשמל, בלי מים זמינים, בלי שירותי רפואה בסיסיים. רובנו לא היינו מסוגלים להקים שום דבר מהמערכות האלה מחדש, אבל האם אין מספיק בני אדם שכן יכולים? אפילו אחרי האפוקליפסה?

"תחנה אחת עשרה" לא עשה עבודה ממש טובה בלשכנע אותי בהיתכנות של האפוקליפסה שהוא מתאר.
מזל שזה לא עיקר העניין בספר.
מה כן עיקר העניין בספר?
האמת שאני לא בטוחה.
תיאור חייהם של מספר אנשים, שחייהם השיקו זה לזה בתקופות שונות, לפני האפוקליפסה ואחריה.
החיים לאחר האפוקליפסה רחוקים מלהיות נעימים, אך גם אלו שלפניה לא היו תמיד גן עדן.
בין איש עסקים החי חיים מוחמצים לכוכב קולנוע שחייו מוחמצים לא פחות. בין אשתו לשעבר של כוכב הקולנוע הבורחת ממציאות חייה לציור קומיקס המתרחש בעולם בדיוני, דומה לעולם האפוקליפטי של מציאות הספר, לשחקנית בסימפוניה הנודדת, בעולם האפוקליפטי ה"אמיתי".
כולם מתגעגעים, כולם חסרים, כולם מחפשים יופי.
חוץ מזה, יש כת דתית קנאית, יש מתח, יש כתיבה טובה, ויש בסוף תקווה לעתיד טוב יותר.

המוטו של הספר הוא "הישרדות לא תספיק". המשפט, הלקוח מ"מסע בין כוכבים", הוא הכוח המניע של הסימפוניה הנודדת בעולם הפוסט אפוקליפטי ומציגה מחזות של שייקספיר לשורדים.
הסימפוניה הזו, החיה חיי פשטות, חיי אמנות נטולי זוהר ואבקת כוכבים, היא אולי הניגוד לשחקן הקולנוע שהלך לעולמו דקה וחצי לפני פרוץ האפוקליפסה, לאחר שחי "חיי זוהר" של סלבריטי, ששאבו מתוכו את היצירתיות ואהבת האמנות והותירו קליפת אמן שמחפש הכרה ופרסום.
צלם הפפארצי הנוירוטי לשעבר, ג'יוואן, מגלם בגלגולו הפוסט אפוקליפטי איש רפואה שחי חיי פשטות, בטוח בעצמו ושלם עם חייו.
אמנם הספר רחוק מלשוות גוון רומנטי מדי לעידן הפוסט אפוקליפטי של החזרה אל הטבע והניתוק מהטכנולוגיה והציויליזציה, אבל נראה שקשה לו להתגבר על הרצון העמוק, המודחק, לעשות ריבוט לציויליזציה ולתת לאנושות הזדמנות מחודשת.
אני, למען האמת, פחות מתלהבת מהרעיון.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על תחנה אחת-עשרה