ביקורת ספרותית על תחנה אחת-עשרה מאת אמילי סנט ג'ון מנדל
ספר טוב

---

תחנה אחת עשרה זה סיפור על מה היה קורה אם היתה מתחילה בעולם מגיפה של מחלה חדשה שמלפני זה לא הכירו אותה והיא היתה מחלה מתדבקת ממש מהר ואנשים תוך יומיים מרגע שהיה תופס אותם המיקרוב היו מתים.
 
בטח כל האלה שקראו את זה מלפני הקורונה הסתכלו על זה כמו מדע בדיוני אבל אני חייב להגיד לכם שמתי שמדברים שמה על הרגעים הראשונים מתי שמבינים שיש מחלה חדשה הדברים שקרו שמה הזכירו לי בדיוק דברים שראיתי פה. אולי אתם לא בני אדם שהיו מודאגים מהמצב אבל אני מתי שרק באה הקורונה הזאת אני הלכתי לחצי חינם העמסתי שמה עגלה אחת עלי ועגלה אחת על האישה ועוד עגלה על הילד ולא התביישתי שלוש עגלות מיליתי עד למעלה עם כל השימורים והאורז והפתיתים שעד היום אני אוכל אותם. 

אבל מאחרי ההתחלה של המחלה מה שהולך בספר לא דומה בכלל בכלל למה שהולך פה. אני לא מנסה לחשוב על ההיגיון במה שהולך שמה בגלל שזה בכלל לא חשוב. אני הסתכלתי על הסיפור כמו שסיפרו לי את זה שזה סיפור על עולם חדש שאין בו חשמל ואין דלק ומיזה אתם מבינים שאין בו שום אחד מהדברים שהתרגלנו עליהם היום ושיש שמה רק קצת אנשים שחיים בחבורות וחלק נודדים ממקום למקום.

גם תחשבו שזה כמו שאנשים שצריכים לעשות ריסטרט לא רק מהבחינה של התנאים. גם כל האנשים מסביבם זה אנשים שלא הכירו מלפני שרק ממש קצת אנשים נשארו לחיות.

ומהדברים האלה היא עושה סיפור על הבני אדם ועל מה שחשוב בשבילם יעני איזה מהדברים שהיו ממקודם הם זוכרים וכמה הזכרונות האלה חשובים אצל כל אחד וגם ההבדל בין אלה שיש להם הזכרונות ממקודם ואלה שנולדו אחר כך ולא זוכרים מזה שום דבר. והזכרונות זה לא רק מה אתה זוכר בתור בנאדם יעני יש גם זכרונות מזה שיש אנשים שרשמו או ציירו את מה שעבר עליהם וככה אנשים יכולים ביחד לזכור דברים. 

וגם מעניין האיך האנשים מתייחסים אחד לשני יעני כמו שתעשה מעבדה ותבדוק איזה קבוצות נהיות לך ואיך בכל קבוצה יש יחסים אחרים ויש כאלה שהולכים לכיוון של כל אחד דואג לעצמו ויש שהולכים ביחד עם עוד ויש אלה שישימו את מה שהיה מאחורה ויש אלה שכל ההיסטוריה שלהם הולכת איתם.

אני אהבתי לקרוא את זה. 

» ביקורות נוספות של סימנטוב
» ביקורות נוספות על תחנה אחת-עשרה