ביקורת ספרותית על תורת הקבוצות מאת כרמית סחר
ספר מעולה

---

על גב הספר כתוב שלקח למחברת עשר שנים לכתוב את הספר, וללא ספק משך הזמן הזה הוא חלק ממה שגרם לספר להיות עב כרס (אף כי לא במידה שערורייתית), וניתן להרגיש קצת גם שהמחברת גדלה קצת יחד עם הגיבור, התפתחה איתו אולי כסופרת, וגם שנקשרה אליו, וגם שמאסה בו, או אולי רק מאסה בחיים האלה שככל שתמשיך לכתוב אותם הם ימשיכו להיות, כך שהסוף של הספר קצת פספס, לטעמי, איזה קתרזיס או איזו נגיעה נכונה, או חידוד, או דיקוק של רגע מדויק במיוחד, כפי שספרים רבים יודעים לתת בסופם ולהותיר אותנו עם איזה רגע של התפעמות. כאן, הרגשתי שהדברים נתקעו בשלב לא ברור, ברגע לא ברור, במילים שלא היו המילים הנכונות בדיוק לסיים. אבל אולי זה רק עבורי.
הספר הזה היה לי קצת קשה בתחילתו, עם הפגנות האלימות הקשות שלא הצלחתי להבין, לקבל, להרגיש כלפיהן אמפתיה, אבל לאט לאט הספר והגיבור מכמיר הלב אלכס מצאו את דרכם אל מתחת לעור שלי, אל הלב שלי ואל נימי הנימים, זה ספר שופע רגש חי, שהיה לי קשה להתעלם ממנו אולי בגלל שאני בצד הזה של היותי אמא, וקשה לי מאוד שלא לחבק דמויות ילדים הזקוקים לחיבוק אימהי כל כך. אלכס הוא ילד כזה שחוצה את הקווים מהילד הטוב, הנפלא, אל הילד האבוד, הקשה והבועט, הילד שזקוק כל כך ולא מקבל את צרכיו מהמקומות הנכונים, וזה לא שזה בית שבור או אלים, זה פשוט שהוא לא מעניין אותם, וזה קשה כל כך לקריאה ומכמיר לב כל כך, שקשה שלא לרצות לחבק אותו במקומם. זהו רומן התבגרות של ילד שהופך לנער שעד הרגע האחרון עדיין זקוק לאותו חיבוק, ואף שנדמה שהוא כבר לא במסלול התנגשות עם החיים בכל זאת זה לא נפתר עד תומו עם סיום הספר.
בסופו של דבר מדובר בספר מצויין בעיני, על אף חסרונותיו, הוא כתוב היטב, הוא מציג עלילה בלתי צפויה, אנושית מאוד, עשירה ברגש, ומצליח לרתק אל קורות הנער לכל אורכו, נשאר מהימן גם במיקומים השונים בהם הוא מתרחש - בין ישראל ללונדון בעיקר - ומכוון זרקור תרבותי מעניין על חויית השפה העברית בפי אלו שזו אינה שפת האם שלהם. ועוד לא כתבתי מילה על מערכת היחסים הסבוכה והנפתלת עם גיבור המשנה ארקדי, שגם עולמו כה מכמיר לב פעמים רבות.
"אימא חזרה מבית החולים ואלכס המתין לאימא שהייתה לו לפני שתיאו נולד.
הוא חיכה אפילו לאימא שהייתה בהיריון, נפוחה וחסרת סבלנות, תמיד כעוסה ורוטנת. את כיסיו נהגה לרוקן, את כל אוצרותיו - בלוטים וגומות, אבני חן וקוביות לגו, חרוזים מפלסטיק, סיכת ראש ורודה של ילדה סודית מבית-הספר - הכל השליכה לפח. הוא הצליח להציל רק את הפיסה הקטנה שלו, פיסת פרווה כסופה-אפורה. היא איבדה את סבלנותה כשהכין שיעורים, "זריזות!" היא הייתה קוטעת אותו כשסיפר לה סיפור, "זריזות!"
טעכשיו נשא בכיסו את החרק המאובן בענבר. (עמ' 23)

» ביקורות נוספות של בירה
» ביקורות נוספות על תורת הקבוצות