ביקורת ספרותית על אין דבר - פטריק מלרוז #1 מאת אדוארד סנט אובין
ספר טוב

---

כשהתחלתי לקרוא את הספר, לא זכרתי שצפיתי בתחילתה של הסדרה שיצאה על בסיסו, אותה הפסקתי לראות באמצעה כיוון שהעלתה בי בעיקר תחושות חוסר נחת, חוסר אמפתיה, קושי, ואפילו מצוקה. אולי מיותר לציין אבל לא מצאתי דבר מצחיק או משעשע גם בספר, וקראתי אותו עד תומו.
הסיפור מגולל פרק זמן בחייהם של קבוצת "חברים", כמה זוגות ברמות מעמד חברתי שונות (והמעמד החברתי הוא גם נושא חשוב ומרכזי בספר), וברמות עשירות משתנות (שוב, נושא לא פעוט מבחינת הדמויות), שבראשם עומד דייוויד מלרוז השחצן, הנפוח, האנטיפת והסאדיסט ששולט בסיטואציות במומחיות של רופא, שאף פעם אינו בא כדי לרפא אלא על מנת לחשוף את הפצעים הכואבים ביותר. זה ספר קשה שהעמיד בראשו אדם קשה שהופך את חיי סובביו לקשים ומרים, יוצר בהם צלקות נפשיות במכוון וככל יכולתו, ולו לשם התענוג הרגעי שבביצוע הדבר שהתחשק לו ברגע הנתון, או סתם לשם התענוג בצפייה בהתפתלויותיו של הקרבן. אין ספק שאני לא הטיפוס שיפתח אמפתיה כלפי דמותו של דייוויד מלרוז, וליבי נחמץ מצער על פטריק מלרוז הזאטוט שהגריל את דיוויד כאביו.
הספר בהחלט כתוב היטב, ומכיל הן ראייה פסיכולוגית על מגוון דמויותיו והן שנינות אינטלקטואליות תרבותיות מעולמם של אנגלים מקשישים, אבל עבורי לא די בזה כדי להצדיק את הרע שמתיישב בלב למקרא הספר הזה. הווה אומר: לא לבעלי לב רך.
"כשפגשה את דיוויד לראשונה, לפני שתים-עשרה שנה, הוקסמה ממראהו. ההבעה שגברים מרגישים שיש להם זכות לעטות כשהם משקיפים מתוך חדר הסבה אנגלי קר על האדמה שבבעלותם התאבנה במהלך חמש מאות שנה והגיעה לכלל שלמות על פניו של דייוויד. אלינור מעולם לא הבינה אל נכון למה האנגלים סבורים שמכובד כל כך לא לעשות שום דבר באותו מקום במשך זמן רב, אבל דייוויד לא השאיר לה שום מקום לספק בעובדה שכך הם אכן חשים. הוא גם היה צאצא של צ'רלס השני, מזונה. "אני במקומך לא הייתי מדברת על זה," התלוצצה כשסיפר לה על כך לראשונה. במקום לחייך הוא הפנה אליה את הצדודית שלו בדרך שלמדה לתעב עם הזמן, בשפה תחתונה משורבבת ובהבעה שהבהירה כי הוא מפגין סובלנות אדירה בכך שאינו אומר משהו שירסק אותה." (עמ' 10)

» ביקורות נוספות של בירה
» ביקורות נוספות על אין דבר - פטריק מלרוז #1