“אישה צעירה שוכבת בבית חולים ניו יורקי, ולצד מיטתה, יושבת אמה. לכאורה מראה טריוויאלי. אבל לא במקרה הזה. האישה, לוסי שמה, אושפזה לניתוח הסרת תוספתן, אלא שהניתוח הסתבך, והאשפוז התארך למשך תשעה שבועות. בעלה של לוסי שנשאר בביתם לטפל בשתי בנותיהן הקטנות, מזעיק את אמה של לוסי שתבוא לשהות לצד מיטתה.
האם תשב לצד מיטתה במשך חמישה ימים, ובמילים מדודות וכתיבה חסכנית ומצומצמת מתגלה לקורא סיפורה הלא שגרתי של לוסי בארטון.

שנים ארוכות לוסי לא היתה בקשר עם משפחתה. ברגע שיכלה לקחה את רגליה ועזבה את העיירה הנידחת במדינת אילינוי שם נולדה וגדלה. השאירה את הוריה ואחיה היחיד מאחור בבית מוכה העוני, בית בו הלכה לישון לא פעם כשהיא רעבה, והשתקעה בניו יורק, שם הפכה לסופרת. הגשימה את חלומה, שהחל לנבוט אי שם בילדותה, והבסיס להצלחה שלה קרה בזכות רדיאטור. כשהיתה מסיימת את יום לימודיה לא מיהרה לחזור הביתה, שם לא היה אמצעי חימום, ובחרה להישאר בין כותלי בית הספר, נצמדת לרדיאטור, מחממת עצמותיה בחורף הקשוח, בחסות אב הבית בעל הלב הרחמן שהעלים עין ואיפשר לה את זה. ושם, כשהחום החל מפשיר אותה, נפתח לה גם משהו בראש, והיא גילתה שבתנאים מסוימים היא מסוגלת, ויכולה. חברים לא היו לה ולאחיה, ומה שנשאר זה הספרים, אלו תמיד היו חברים נאמנים.

העוני בו גדלה לוסי הביא איתו גם דלות בתחומים נוספים. כשהכירה לוסי את בעלה, נדהם זה מחוסר הידע שלה בתרבות פופולארית. בתחום המוזיקה נגיד, ובכלל בכל תחום. ולוסי מצידה - שהלכה פעם עם אביה ליריד וכשזה קנה לה תפוח מסוכר, לא ידעה את נפשה מגודל המעמד וההתרגשות. לגביה זה היה "מאורע". ואז כשבעלה לקח אותה למשחק של הינקיז, ובהפסקה קנו נקניקיות ובירה להם ולבנות, היא לא הבינה איך הוא מוציא כל כך הרבה כסף -במונחים שלה - בכזו קלות. הפערים האלו היו כמו חורים בקיר שנזקקו למילוי תמידי.

האם והבת שלא התראו במשך כל כך הרבה שנים, מחליפות ביניהן מילים מועטות. פה משפט, שם עוד חצי משפט. אין ביניהן שיחה רציפה, אבל הסופרת נותנת לקורא להבין שיש הרבה יותר ממה שנאמר. יש שם סיפור שלא מסופר התלוי כמו שק גדול באמצע החדר שאיש לא פותח אותו. הקורא מבין שקרו דברים בעבר, אך הן לא באות בחשבון זו עם זו. הדבר העוצמתי ביניהן, ויותר מכל דבר אחר זו השתיקה.

ולמרות כל אלו, לוסי גדלה להיות אישה מלאה בחמלה ורגישה. אולי דווקא בגלל שאותה לא ראו אף פעם, היא תמיד מצליחה לראות ולמצוא את הטוב בכל אדם. מתוך האין בו גדלה, היא תמיד מצליחה לגלות את היש.

אין בספר הזה הרבה. הסופרת נמנעת כמעט לגמרי מכל מה שמשמש כתיאורי רקע. יש, בכמות מצומצמת. והוא נטול עלילה, כשהפוקוס הוא בעיקר על שתי הדמויות, ויש משהו מאוד דל בספר, ולא דל במובן של רע, אלא יותר של מעט, של רזון. והמדהים בספר הזה הוא שמצד אחד אין בו הרבה, אבל המעט שיש לופת את הקורא, וגם כמה ימים אחרי קריאתו אני עדיין מתפעלת איך בספר שכתוב בו כל כך מעט, עשה והשאיר בי כל כך הרבה.

וזה בדיוק מה שהופך אותו לספר מצוין.”

“לוסי בארטון ממתינה לניתוח תוספתן בבית חולים בניו יורק כשמחלונה נשקף נופו המרהיב של מגדל קרייזלר.במפתיע אמה מגיעה בטיסה לביקור אחרי שנות נתק רבות. הפעם הראשונה בחייה שטסה.
לוסי ומשפחתה- הוריה, אחיה ואחותה- גדלו שנים בעוני מחפיר במחסן צמוד לבית הדוד בעיירה הנידחת אֶֶמגַש באילינוי. זבל לבן. כאלה שילדים אמרו להם 'המשפחה שלכם מסריחה'. כשהתבגרה התרחקו בני המשפחה זה מזה. אחיה נשאר סוג של בטלן שחי עם הוריו בחור עלוב לאחר גיל שלושים. לוסי עצמה נחלצה מחיי העוני, כעת היא סופרת מצליחה למדי המתגוררת בניו יורק, נשואה בשנית ואם לשתי בנות.
ועכשיו האם יושבת ליד מיטתה והשתיים מעלות זכרונות עבר. אנשים שהכירו, חברים ללימודים, מתחשבנות עם עברן וזו עם זו בשיחות ממושכות, שופכות הכל. על האב שהתנכר לבעלה בשל מוצאו וזכרון קשה בו היתה עדה כילדה בת שש כשחבורת ילדים מכים את אחיה. לוסי לא הרגישה ממש נאהבת בצעירותה ובנקודות שונות בחייה מצאה נחמה וחיבה אצל מורה וכעת הרופא המטפל בה.
קל להעריך את לוסי שיצאה מהעוני, החיים בזבל ועשתה משהו מחייה.
ספר קצר בסגנון שוטף שקראתי כמעט ללא הפסקה על התחשבנות לא קלה בצד גילויי חיבה בין אם לבת (כולל כינוי החיבה 'ביזל' של לוסי) שהנסיבות איחדו אותן זמנית. על מי שהחיים לא היו הוגנים אליהם ואלה שהצליחו. על מעמדות בארצות הברית וחיי העיר הזוהרת והעשירה מול החיים הקשים בעיירות נידחות ושכוחות אל. בעלה השני, למשל, גדל בעוני מחפיר ובימים קרים ללא כסף לחימום לבשו מעילים בבית.
גילוי לא קל על אחיה לאחר שבגר.
לאחר שהאם נפרדת מלוסי המשתחררת מבית החולים לוקח הספר את הקורא עשור קדימה לסגירת המעגל.
איזכורים לארועים ותקופות שהשפיעו ועיצבו את ארצות הברית כולל מגפת האיידס ופיגועי 11 לספטמבר.
ספר על החיים לטוב ולרע, משפחתיות ואומללות מול רצון ותקווה.”

“ספר נפלא. הגיבורה, לוסי, מספרת את סיפור חייה בראייה לאחור. נקודת הזמן העיקרית בה מתרחש הסיפור ואליה חוזרת המספרת היא תקופה בת כמה חודשים בהם הייתה מאושפזת בבית חולים ובתוך אותה תקופה היא מתייחסת בעיקר ל5 ימים בהם אמה ישבה לצד מיטתה, אחרי הרבה שנים שכמעט לא היו בקשר. מתוך המפגש המחודש יוצאת הגיבורה ומתארת סצנות בילדותה, בגרותה, חיי הנישואין שלה לאחר שעזבה את בית ההורים, ההורות שלה, השאיפות הספרותיות שלה ועוד. האירועים עצמם אינם דרמטיים מאוד, וגם אלה שכן מתוארים בעדינות וברגישות. כל הספר מתואר מפיה של גיבורה יוצאת דופן, גם בסיפור חייה אבל בעיקר בחמלה שיש בה לכל ובאהבת החיים. ספר מקסים, שובה לב. סיימתי אותו מהר לא רק כי הוא קצר, אלא גם כי רציתי להמשיך לקרוא, לשמוע עוד את לוסי מספרת על חייה. כשאנשים מעניינים ושנונים מספרים סיפור, גם דברים בנאליים הופכים מיוחדים. הספר הזה הוא דוגמה טובה לכך.”

“כמסתכלת מהצד רוב הזמן כאן באתר, אני שמה לב כמה דירוגים יש לביקורות שונות על ספרים, ואני קודם כל חושבת שיש כאן בהחלט קהל קשוח, אבל גם שזה פשוט בגלל שצריך ספר שממש ידע לתפוס כדי להצליח לכתוב עליו בצורה הקדחתנית הזאת, שנדרשת אולי כדי להסביר דברים היטב, להעמיד אותם על דיוקם. חד וחלק לומר: זה ספר טוב.
ואני לא אומרת את זה על הרבה ספרים. יש אצלי הרבה שהם "לא רעים" או "טובים לסוגם", אבל יש גם אחרים, מרוממי רוח ממש, וזה כבר באמת לא כל ספר, בכלל לא.
זה ספר כזה.
לכאורה סיפור פשוט שמישהי מספרת, מישהי מסתכלת אחורה על העבר שלה ומשתפת מה קרה בפרק זמן מסויים בחייה, כשלתוכו נטווים אירועים נוספים מהעבר וגם מהעתיד שיבוא אחרי תום אותו פרק זמן ספציפי, והכל מתוך ניסיון ליצור איזה נרטיב, או ללכוד איזו הבנה, או להשלים מחשבה אחת ברורה על החיים שלה, שהיו לה כילדה ומה התפתח מהם לאורך השנים. זו מחשבה על משפחה, על המקום של משפחה בחיים, ובעיקר של הורים, של אם ושל אב אבל גם של בנות (ובנים, אם כי לגיבורה אין בנים).
אז לכאורה עוד סיפור של מישהי שיצאה מהכלום של הכלום באזור נידח של מדינה בינונית בארצות הברית ישר אל מה שבארצות הברית נחשב המרכז של המרכז - ניו יורק, ומצליחה לחיות שם ואפילו לשגשג באופן יחסי לכלום שהיא באה ממנו, היא הצליחה להקים משפחה וגם קריירה, וגם אם לא התרוממה אל פסגות של עושר, עדיין היה לה רב, די והותר כדי להרגיש במסלול שונה לגמרי מזה של משפחתה.
אבל הדין וחשבון שנעשה תוך כדי גלגול האירועים סביב אותו אירוע של אשפוז, הראייה האנושית האמפתית והחומלת שהיא מביטה איתם אחורה אל חייה כילדה, אל הטוב ואל הרע שהיה שם, עשוי מילים שהן כמיהה גדולה אל איזה חיק חמים ומחבק של ילדות, אל אמא ואל אבא שישנם אבל אינם מאפשרים תיקון של השברים שהם נטעו בה, כל זה מצטרף לכדי רגע נדיר של קתרזיס.
לוסי בארטון מספרת את הסיפור שלה, וזה סיפור עשוי היטב, וכתוב היטב, ומכמיר את הלב ממש.
"אחר כך אמא שלי ואני דיברנו על האחיות בבית החולים. אמא שלי הדביקה להן מיד שמות. "קוקי" לרזונת שהיה בה משהו נוקשה, "שן-חולה" למבוגרת העגמומית, "ילדה רצינית" להודית ששתינו חיבבנו.
אבל הייתי עייפה, ולכן אמא שלי התחילה לספר לי סופורים על אנשים שהכירה שנים לפני כן. היא דיברה בסגנון שלא זכרתי, כאילו לחץ של רגש ושל מילים ושל רשמים דחוס בתוכה כבר שנים, וקולה היה בוטח ומתנשם. מדי פעם התנמנמתי, וכשהתעוררתי ביקשתי שתמשיך לדבר. אבל היא אמרה, "ביזלדי, את צריכה לנוח."
"אני נחה! בבקשה, אמא. תספרי לי משהו, לא חשוב מה. תספרי לי על קתי נייטלי. תמיד אהבתי את השם שלה."
"אה, כן. קתי נייסלי. חבל עליה, הסיפור שלה נגמר רע." (עמודים 11-12)”