אם הקורונה הייתה השביעי באוקטובר
מצחיק להיזכר בתקופת הקורונה. איך כל המדינה השתגעה ונכנסה ללחץ מאיזה וירוס שהגיע מסין. התלונות של הישראלים על הסגרים שנכפו עליהם והרסו את שגרת חייהם, המאבקים הרועמים בעד ונגד החיסונים אשר יצרו פילוג בעם, העצבים על הקנסות של אי עטיית מסיכה והוויכוחים שהתלקחו במהרה בין אזרחים שקיבלו קנס לבין אנשי החוק והמשטרה, המעקב הצמוד לחדשות אחר ההנחיות שהשתנו כל הזמן ואחר דבריהם של ה"דניאלים הגרים" של תקופת הקורונה (ברבש ושות'), הבכי של אנשי העסקים על שעסקיהם שהפסידו כלכלית בעקבות הקורונה, העולם שחרב על הישראלים שגילו את הבשורה המרה והנוראה שהם חיוביים לקורונה והם ייאלצו בעל כורחם להיות שבויים בביתם מספר ימים - פתאום כל אלה נראים כמו שטויות, שום כלום, לעומת מה שהישראלים חוו אחרי מתקפת החמאס בשבעה באוקטובר, ועד היום.
אבל מה אם הקורונה הייתה השבעה באוקטובר? במילים אחרות, מה אם הקורונה הייתה הרבה יותר מסתם שפעת שפוגעת בזקנים וחולים ומאלצת את יתר האוכלוסיה לשהות בבידוד, לשים מסיכות ולהתחסן? מה אם זו הייתה מחלה שמתפשטת בקצב רצחני, הורגת כמעט את כולם ואלו שניצלים ממנה הם ממש בני מזל? מה אם הקורונה הייתה יוצרת עולם שומם כמעט מאנשים, ללא חשמל, ללא אנטיביוטיקה, ללא מטוסים, כשסניף נטוש שלא עובד של מקדונלד'ס משמש כבית זמני של מישהו והרחובות הופכים להיות נשלטים על ידי כנופיות או אנשי דת הזויים האומרים שכל מי שמת מהמגיפה כנראה מגיע לו למות כי זה אות משמיים ומי שניצל כנראה מגיע לו להינצל כי זה אות משמיים?
אז תחנה אחת עשרה.
הספר קופץ בין זמנים, מזגזג בין קווי עלילות שונים. עבר, הווה, עתיד. לפני המגיפה, בהתפרצות של המגיפה, ולאחר ההתפרצות. יש את ארתור, שמשחק במחזה של שייקספיר, ומתמוטט פתאום על הבמה, כשפרמדיק בשם ג'יוואן ניגש לעזרתו אך ללא הועיל וקובע את מותו, וכעבור זמן מה שומע על החדשות של התפרצות המגיפה, יוצא למסע קניות של קופסאות שימורים ומתכונן לנורא מכל. יש את העבר של ארתור, החיים שלו לפני התפרצות המגיפה, על שלל הרומנים שחווה ושלל גרושותיו, החיים הפשוטים והתמימים לפני שהעולם השתנה. ויש את קירסטן, ילדה שמשחקת במחזה והייתה עדה לאירוע, וכעבור 20 שנים מוצאת את עצמה בסימפוניה הנודדת, שמנגנת ומעלה הצגות של שייקספיר למעט האנשים השוכנים בעיירות השונות ומתקדמת לעבר התקווה, כשבדרך הסימפוניה עוברת על פני חוסר תקווה ועולם בודד ואכזרי במקביל.
הספר, באמצעות הזיגזוג בין הזמנים השונים, בוחן את האנושות ואת נקודת המבט שלה על אירוע עוצמתי שהיא חווה, אירוע שמשנה אותה מקצה לקצה. הוא מסתכל על המקרו, אך גם בוחן את המיקרו, את פסיפס הדמויות בתוך כל האנושות הכוללת, כשכל דמות בת אנוש חווה את האירוע דרך נקודת המבט והפרספקטיבה האישית שלה. הדמויות בספר מסתכלות על העבר, על החיים שהן חוו טרום התפרצות המגיפה, בצורה אחרת פתאום. הכל פתאום נראה אחרת, כל הדברים שנראו מובנים מאליהם, כמו חשמל, תרופות, מטוסים, אפילו אוכל, פתאום מוערכים בצורה אחרת. פתאום הצרות של לפני נראות דהויות לעומת האירוע הגדול הזה. העתיד נראה רחוק מאוד, מעומעם, חסר תקווה כמעט, האם העולם יכול לחזור להיות למה שהוא היה?
ולמרות כל זאת, למרות הסוגיה העמוקה והתובנות והמחשבות שהספר חילץ ממני, הוא לא ספר מדהים. הוא כן קריא, מעניין לפרקים, הדמויות לא רעות, אבל הוא ספר ללא הרבה התרחשויות, למעט התרחשות קטנה לקראת סוף הספר, כשרובו הוא מחשבות והרהורים של הדמויות, זגזוגים בזמנים לעברן של הדמויות או לרגעי התפרצות המגיפה שמסופרים ממספר זוויות וצורות ונקודות מבט וכ'ו. הספר נחמד מאוד והקריאה עברה בנעימים, אבל יש לי הרגשה שמבחינה ביצועית היה אפשר להוציא מהנושא הזה אפילו יותר ממה שיצא בסופו של דבר. עדיין מומלץ כמובן, כי מדובר בספר שמספק חוויה קצת שונה ומיוחדת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
