אני מאוד אוהבת סיפורי בלשים מודרניים, כאלה שהם לא שרלוק הולמס או פוארו או אפילו האב בראון, ולא מסתתרת שם איזו יכולת עלומה של אחד למיליון, אלא הגיון, מחשבה, יכולת להעמיק חקר ולצרף את חלקי הפאזל זה לזה בבירור, ועוד יותר אני אוהבת שלפעמים נדמה שה"בלשים" האלה רגילים כל כך, פשוטים כל כך, לא רואים את הקו שהסופרת התוותה ברור כל כך, עד שלבסוף הם בטח יחבטו בראשם בתנועה כזו של "דאו, איך לא עליתי על זה!".
אז הספר הזה כתוב היטב, מסבך אותנו בשאלות ברורות של אדם סקרן ובלתי נלאה שלא תמיד מבין הכל מיד, אפילו שכל הנתונים לפניו והוא אפילו מסביר וממפה אותם לעצמו ולדמויות האחרות, הספר לוקח אותנו לטיול בשבילי ההיסטוריה הבלשית והמעשה הספרותי הבלשי, ואותי עינג במיוחד להגיע לסוף ולהבין שלפעמים זה באמת ככה: התמונה עומדת ברורה מול עינינו ורק צריך לשנות טיפה את הזווית או את כיוון המחשבה כדי להבין את המצב ולפתור את החידה.
אני נהניתי מהספר מאוד, מהפתלתלות הגדושה והאנושית שבסופה מבליחה מחשבה ברורה ופשוטה, שכמו בחיים ממש גם נשארת קצת בלתי פתורה עד הסוף, מקפידה לענג אותנו על החלקים המתיישבים בפאזל לבסוף, אך משאירה עם מחשבות ותהיות המשכיות שנותרות באוויר הפתוח שהספר נסגר עליו.
""אתה מכיר אותם" קבעה האישה, "כן?"
"ממש לא."
"איך זה יכול להיות? יובי פרופסור בסטנפורד, כמוך. הוא בגיאולוגיה. ויולי... בטח שמעת עליהם," הכריזה, והוא תהה אם הפסקנות הזאת מכעיסה אותו או להפך, משעשעת. ואולי הוא כן מכיר אותם? הוא תמיד היה גרוע בשמות. בדיוק כמו שזואי גרועה בפרצופים. יחד הסתדרו, איכשהו. עכשיו, בלעדיה, הוא אבוד." (עמ' 10)

אני מאוד אוהבת סיפורי בלשים מודרניים, כאלה שהם לא שרלוק הולמס או פוארו או אפילו האב בראון, ולא מסתתרת שם איזו יכולת עלומה של אחד למיליון, אלא הגיון, מחשבה, יכולת להעמיק חקר ולצרף את חלקי הפאזל זה לזה בבירור, ועוד יותר אני אוהבת שלפעמים נדמה שה"בלשים" האלה רגילים כל כך, פשוטים כל כך, לא רואים את הקו שהסופרת התוותה ברור כל כך, עד שלבסוף הם בטח יחבטו בראשם בתנועה כזו של "דאו, איך לא עליתי על זה!".
אז הספר הזה כתוב היטב, מסבך אותנו בשאלות ברורות של אדם סקרן ובלתי נלאה שלא תמיד מבין הכל מיד, אפילו שכל הנתונים לפניו והוא אפילו מסביר וממפה אותם לעצמו ולדמויות האחרות, הספר לוקח אותנו לטיול בשבילי ההיסטוריה הבלשית והמעשה הספרותי הבלשי, ואותי עינג במיוחד להגיע לסוף ולהבין שלפעמים זה באמת ככה: התמונה עומדת ברורה מול עינינו ורק צריך לשנות טיפה את הזווית או את כיוון המחשבה כדי להבין את המצב ולפתור את החידה.
אני נהניתי מהספר מאוד, מהפתלתלות הגדושה והאנושית שבסופה מבליחה מחשבה ברורה ופשוטה, שכמו בחיים ממש גם נשארת קצת בלתי פתורה עד הסוף, מקפידה לענג אותנו על החלקים המתיישבים בפאזל לבסוף, אך משאירה עם מחשבות ותהיות המשכיות שנותרות באוויר הפתוח שהספר נסגר עליו.
""אתה מכיר אותם" קבעה האישה, "כן?"
"ממש לא."
"איך זה יכול להיות? יובי פרופסור בסטנפורד, כמוך. הוא בגיאולוגיה. ויולי... בטח שמעת עליהם," הכריזה, והוא תהה אם הפסקנות הזאת מכעיסה אותו או להפך, משעשעת. ואולי הוא כן מכיר אותם? הוא תמיד היה גרוע בשמות. בדיוק כמו שזואי גרועה בפרצופים. יחד הסתדרו, איכשהו. עכשיו, בלעדיה, הוא אבוד." (עמ' 10)