ספר משובח הוא זה שמהדהד בתוכך כמה ימים, שלא נוטש אותך מיד, מתפוגג ומתאדה. מאחורי ההר לא עזב אותי גם בלילה, ומתוך שינה ניסיתי לפענח את החידה.

אל הספר הגעתי מוכנה,. הביקורות בסימניה, כתבות ברשת והמלצותיהם של מי שמכיר את סגנונה של מאיה ערד, את טעמי הספרותי ובמיוחד את אהבתי הגדולה לרומן הבלשי.

ואכן, ערד לא הכזיבה.

זוהר בר, מרצה זוטר לספרות בלשית בקולג' קטן, מוזמן לבקתה בהרי הסיירה כדי לתת ארבע הרצאות בחג ההודיה. הבקתה הציורית, שייכת לזוג ישראלים, יובי ויולי פלג. הוא פרופסור לגיאולוגיה באוניברסיטת סטנפורד (קולגה של מאיה ערד, מן הסתם...) והיא אשתו השנייה היפהפייה, הצעירה ממנו בשנים רבות. ואם השמות יובי ויולי נשמעים לכם מתפנקים או מתיילדים, לא כך הוא.

זוהר בר פרוד מאשתו זוהר, שאי שם בתיכון החליפה את שמה לזואי. בסתר לבו הוא חושד, כי המארחת התכוונה להזמין את אשתו המצליחנית המפורסמת ולא אותו, נטול ההילה והפרסום, וכי השם הזהה גרם לטעות.

הבקתה הבודדה, ליד חופו של אגם אלפיני וקרוב למסלולי גלישה, הוא אתר אידיאלי לחקירת רצח בסגנון אגת'ה כריסטי. האורחים המתכנסים באתר הסגור משתפים פעולה עם זוהר ומספרים לו כי אורנה, אשתו הראשונה של יובי, התאבדה לאחר תאונה.

מכאן והלאה, זוהר מנהל חקירה משלו, חקירת מותה של אורנה. במהלך הימים, מתרחשים כמה אירועים מוזרים ומפחידים המכוונים כלפי זוהר הנבוך, שאינו מבין למה ועל מה.

אבל היהלום שבכתר, הן ההרצאות של זוהר בר בנושא הספרות הבלשית. הוא מביא שלל ניתוחים והדגמות מספרי בלש ידועים, במיוחד של כריסטי. ופתאום מתברר לי, כי סופר מתח משובח מניח את כל הנתונים לפני הקורא, אבל באחיזת עיניים של קוסם הוא מטמין את הרמזים בינות לשלל פרטים שוליים, או שהוא מפנה את הזרקור לעבר פרט מסויים כדי שנתעלם ממידע שנחוץ לצורך הפענוח.

זוהר, בעזרתה הנהדרת של מאיה ערד, לימד אותי כי העובדה שאינני מצליחה בדרך כלל לנחש מי הפושע, מעידה לא רק על כישרונו של הסופר אלא על אוזלת ידי. אם ערד הייתה מביאה עוד כמה הרצאות מפיו של זוהר, הייתי מאושרת עוד יותר, ההסברים המאלפים והמובאות מספרים, שאת רובם קראתי, היו תענוג צרוף.

אבל כמו ששואלת עופרה, אורחת בבקתה, למה אתה מגלה לנו את הטריקים והפתרונות בספרים ידועים ומקלקל לנו קריאה עתידית. זוהר עונה לה ולאורחים האחרים, שרובם ככולם אינם צעירים, כי מי שלא קרא את הספרים הללו עד גיל חמישים, כבר לא יקרא.
אז יש לי הערה בונה, זוהר ומאיה, מי שקרא אותם עד גיל חמישים ישוב ויקרא אותם שוב כי השנים הרבות השכיחו אותם, אבל אתם שניכם בוודאי סומכים עלינו, כי הגיל גם ישכיח את ההרצאות הללו...

ערד כתבה רומן, שמתחפש לסיפור בלשי, נכון שיש פה תעלומת עבר ותעלומת הווה, ואפילו גופה אחת. אבל לא זה מה שחשוב. היא בודקת תחת מיקרוסקופ בעיות משפחתיות, בעיות של קריירה מצליחה ומקרטעת, של אי שוויון בין ההצלחות של בני הזוג, רודנות ביחסים משפחתיים, דחיפה הורית, בדידות, משבר גיל העמידה אצל נשים וגברים, גידול ילד חריג, משבר הגירה, משבר העלייה הרוסית, נזקקות כלכלית ועוד נושאים רבים.

הגיבורים שלה חיים כל כך, עד שדמויותיהם עוברות לפנינו כמו בסרט. במינימום של תיאור פיזי, ובמקסימום של תיאור נפשי, שעובר בסאבטקסט ובדיאלוגים, הרבה יותר מאשר בתיאור ממשי, היא מצליחה להקים את הדמויות לתחייה, ממש בשר ודם.

למרות ההצלחה, הכלכלית והקריירה, למרות שברובם הם משכילים מן הדרג הרם, הם אוסף של אנשים אומללים, שמדשדשים בדרכי החיים כמו בתוך שלג מלוכלך.

ועניין אחד, שאף אחד מן המבקרים לא נגע בו. מה הם חוגגים שם בעצם בבקתה במשך ארבעה ימים? חג ההודיה? איזה מין חג הוא לישראלים תושבי חו"ל? באיזו נקודה הוא נוגע בנימים של חגי ישראל? באיזה מובן הוא גורם לשמחה, לתחושת הקשר הקולקטיבית, לחיבור הבלתי נמנע, לשורשיות. גם אנשים שאינם דתיים חוגגים ברובם את חגי ישראל. חלקם מסתפקים בטקסיות וחלקם מוסיפים לחגים נופך עמוק יותר. אבל בארץ, החג נמצא באוויר, בכתבות בעיתונים, במתכונים, בריחות במסעדות, בקניות במרכולים, בתמונות, בפיסת אידישקייט, שמוצגת כמו פיסה פרה-היסטורית, אבל מרגשת בדרכה.

ואיך מתחברים הישראלים שגרים בחוץ (לא אכנה אותם יורדים) לאותם חגים שאינם שלנו. מי שיקרא על החג העצוב והמשמים הזה, נעדר התחושה ונטול ההודיה, ריק מתוכן ומחגיגיות, יבין אולי משהו שמאיה ערד התכוונה לו או שלא, אבל גרם לי לתחושת דכדוך עמוקה.

ספר משובח הוא זה שמהדהד בתוכך כמה ימים, שלא נוטש אותך מיד, מתפוגג ומתאדה. מאחורי ההר לא עזב אותי גם בלילה, ומתוך שינה ניסיתי לפענח את החידה.

אל הספר הגעתי מוכנה,. הביקורות בסימניה, כתבות ברשת והמלצותיהם של מי שמכיר את סגנונה של מאיה ערד, את טעמי הספרותי ובמיוחד את אהבתי הגדולה לרומן הבלשי.

ואכן, ערד לא הכזיבה.

זוהר בר, מרצה זוטר לספרות בלשית בקולג' קטן, מוזמן לבקתה בהרי הסיירה כדי לתת ארבע הרצאות בחג ההודיה. הבקתה הציורית, שייכת לזוג ישראלים, יובי ויולי פלג. הוא פרופסור לגיאולוגיה באוניברסיטת סטנפורד (קולגה של מאיה ערד, מן הסתם...) והיא אשתו השנייה היפהפייה, הצעירה ממנו בשנים רבות. ואם השמות יובי ויולי נשמעים לכם מתפנקים או מתיילדים, לא כך הוא.

זוהר בר פרוד מאשתו זוהר, שאי שם בתיכון החליפה את שמה לזואי. בסתר לבו הוא חושד, כי המארחת התכוונה להזמין את אשתו המצליחנית המפורסמת ולא אותו, נטול ההילה והפרסום, וכי השם הזהה גרם לטעות.

הבקתה הבודדה, ליד חופו של אגם אלפיני וקרוב למסלולי גלישה, הוא אתר אידיאלי לחקירת רצח בסגנון אגת'ה כריסטי. האורחים המתכנסים באתר הסגור משתפים פעולה עם זוהר ומספרים לו כי אורנה, אשתו הראשונה של יובי, התאבדה לאחר תאונה.

מכאן והלאה, זוהר מנהל חקירה משלו, חקירת מותה של אורנה. במהלך הימים, מתרחשים כמה אירועים מוזרים ומפחידים המכוונים כלפי זוהר הנבוך, שאינו מבין למה ועל מה.

אבל היהלום שבכתר, הן ההרצאות של זוהר בר בנושא הספרות הבלשית. הוא מביא שלל ניתוחים והדגמות מספרי בלש ידועים, במיוחד של כריסטי. ופתאום מתברר לי, כי סופר מתח משובח מניח את כל הנתונים לפני הקורא, אבל באחיזת עיניים של קוסם הוא מטמין את הרמזים בינות לשלל פרטים שוליים, או שהוא מפנה את הזרקור לעבר פרט מסויים כדי שנתעלם ממידע שנחוץ לצורך הפענוח.

זוהר, בעזרתה הנהדרת של מאיה ערד, לימד אותי כי העובדה שאינני מצליחה בדרך כלל לנחש מי הפושע, מעידה לא רק על כישרונו של הסופר אלא על אוזלת ידי. אם ערד הייתה מביאה עוד כמה הרצאות מפיו של זוהר, הייתי מאושרת עוד יותר, ההסברים המאלפים והמובאות מספרים, שאת רובם קראתי, היו תענוג צרוף.

אבל כמו ששואלת עופרה, אורחת בבקתה, למה אתה מגלה לנו את הטריקים והפתרונות בספרים ידועים ומקלקל לנו קריאה עתידית. זוהר עונה לה ולאורחים האחרים, שרובם ככולם אינם צעירים, כי מי שלא קרא את הספרים הללו עד גיל חמישים, כבר לא יקרא.
אז יש לי הערה בונה, זוהר ומאיה, מי שקרא אותם עד גיל חמישים ישוב ויקרא אותם שוב כי השנים הרבות השכיחו אותם, אבל אתם שניכם בוודאי סומכים עלינו, כי הגיל גם ישכיח את ההרצאות הללו...

ערד כתבה רומן, שמתחפש לסיפור בלשי, נכון שיש פה תעלומת עבר ותעלומת הווה, ואפילו גופה אחת. אבל לא זה מה שחשוב. היא בודקת תחת מיקרוסקופ בעיות משפחתיות, בעיות של קריירה מצליחה ומקרטעת, של אי שוויון בין ההצלחות של בני הזוג, רודנות ביחסים משפחתיים, דחיפה הורית, בדידות, משבר גיל העמידה אצל נשים וגברים, גידול ילד חריג, משבר הגירה, משבר העלייה הרוסית, נזקקות כלכלית ועוד נושאים רבים.

הגיבורים שלה חיים כל כך, עד שדמויותיהם עוברות לפנינו כמו בסרט. במינימום של תיאור פיזי, ובמקסימום של תיאור נפשי, שעובר בסאבטקסט ובדיאלוגים, הרבה יותר מאשר בתיאור ממשי, היא מצליחה להקים את הדמויות לתחייה, ממש בשר ודם.

למרות ההצלחה, הכלכלית והקריירה, למרות שברובם הם משכילים מן הדרג הרם, הם אוסף של אנשים אומללים, שמדשדשים בדרכי החיים כמו בתוך שלג מלוכלך.

ועניין אחד, שאף אחד מן המבקרים לא נגע בו. מה הם חוגגים שם בעצם בבקתה במשך ארבעה ימים? חג ההודיה? איזה מין חג הוא לישראלים תושבי חו"ל? באיזו נקודה הוא נוגע בנימים של חגי ישראל? באיזה מובן הוא גורם לשמחה, לתחושת הקשר הקולקטיבית, לחיבור הבלתי נמנע, לשורשיות. גם אנשים שאינם דתיים חוגגים ברובם את חגי ישראל. חלקם מסתפקים בטקסיות וחלקם מוסיפים לחגים נופך עמוק יותר. אבל בארץ, החג נמצא באוויר, בכתבות בעיתונים, במתכונים, בריחות במסעדות, בקניות במרכולים, בתמונות, בפיסת אידישקייט, שמוצגת כמו פיסה פרה-היסטורית, אבל מרגשת בדרכה.

ואיך מתחברים הישראלים שגרים בחוץ (לא אכנה אותם יורדים) לאותם חגים שאינם שלנו. מי שיקרא על החג העצוב והמשמים הזה, נעדר התחושה ונטול ההודיה, ריק מתוכן ומחגיגיות, יבין אולי משהו שמאיה ערד התכוונה לו או שלא, אבל גרם לי לתחושת דכדוך עמוקה.