מאחורי ההר
אחת שתיים שלוש
שם ישבה חבורת ישראלים
אחת שתיים שלוש
קצת אכלו וקצת שתו
אחת שתיים שלוש
ועל בילוש הם פיטפטו
אחת שתיים שלוש

רגע, תסלחו לי, לפני הכל:
איזה ספר מעוללללההה!
אוקיי. הוצאתי את זה. אפשר לעבור לביקורת רצינית יותר.
כן, אני מושפעת כמובן מעברי הפלילי כמכורה לאגטה כריסטי.
בין גיל 12 ל-15, פחות או יותר, חיסלתי את רוב ספרי אגטה כריסטי שתורגמו לעברית, בין גיל 16 ל-17 קראתי גם כמה באנגלית לצורכי book report והנאה, שילוב נדיר.
אח"כ התבגרתי, נחשפתי לעוד סוגי ספרות, עם השנים גם למדתי לזהות את הפגמים בכתיבתה של אגטה כריסטי, ועדיין.
האהבה הנושנה הזו נמצאת שם, במרחק נגיעה מבלוטת הנוסטלגיה.
מאיה ערד כתבה ספר שמזכיר התבוננות בהשתקפות של מראה בתוך מראה, ספר בלשי שמסביר איך ספר בלשי, כלומר איך הוא עצמו, נכתב. מה הטריקים, מה השיטות, למה אנחנו בכלל רוצים לקרוא את זה.
לפני שאמשיך אני רוצה לציין שהשתדלתי מאוד מאוד להימנע מספוילרים, ועם זאת, אני חוששת שמה שכתבתי כאן כן יכול להיחשב כספוילר. לא כזה שמגלה פרטים בעלילה, אלא כזה שעוסק בטכניקה ובדרך של מאיה ערד להטעות את הקורא, ועדיין - זה עלול להשפיע על ההנאה מהקריאה.

במרכז הספר, זוהר בר, מרצה לספרות, שמוזמן לתת הרצאות על ספרות בלשית לחבורת ישראלים-אמריקאים, המתארחת בבקתת סקי מבודדת במהלך חג ההודיה.

"בכל סיפור יש תעלומה. לפעמים היא מודגשת יותר, לפעמים פחות. אבל בלי זה אין יצירה ספרותית. יש חוקרים שמשתמשים בשמות שונים לאפיין את התעלומה הזאת. יש כאלה שקוראים לזה פערים. בכל יצירה ספרותית יש פערים, שהקורא צריך להשלים במהלך הקריאה...
אם כל מה שמעניין בספר... זה מי עשה את זה, זה אומר שהספר לא יצליח לעניין אותך אפילו כדי שתטרחי לקרוא מי עשה את זה. אף אחד לא קורא שלוש מאות עמודים רק כדי לגלות מה כתוב בעמוד האחרון. בדיוק כמו שאם כל מה שמעניין אותך זה אם הגיבורה תתחתן בסוף, הספר לא יצליח להחזיק אותך...
בעצם למה אנחנו קוראים בכלל?... כי אנחנו רוצים לדעת. זה כל העניין, הרצון לדעת...
לא משנה אם זה בלש או ספר 'רגיל' . בשניהם צריך שהספר יתפוס אותנו, שיהיה לנו מעניין להמשיך לקרוא. שנרצה לדעת..."

הנה, כבר בהרצאה הראשונה של זוהר בר, רומזת לנו הסופרת לא לחפש את התעלומה מחת הפנס.
ספרות בנויה על תעלומות, על פערי מידע, ועוד לפני שנגלה מהי התעלומה המרכזית, אנחנו לומדים מהי התעלומה שמטרידה את זוהר בר, גיבור הספר:

"ולמה זה מעניין אותו כל כך? מה אכפת לו מאיזה גירושים של זוג שהוא לא מכיר בכלל? איכפת לו. עובדה. הוא רוצה לדעת מה קרה ליובי ואורנה. הוא רוצה לדעת מה קרה לכל הזוגות שנפרדו. הוא רוצה לדעת מה קרה לזואי ולו."

ספרות בלשית, נלמד בהמשך, מתמחה בהטעיה, בהענקת רמזים כוזבים, במשיכת תשומת הלב לזבוב על הקיר, כדי שהקורא לא ישים לב לפיל הלבן שבאמצע החדר. אני לא יודעת אם זו היתה כוונתה של ערד, ואולי זה עבד רק עלי ולא על קוראים מתוחכמים יותר, אבל הרגשתי שמאיה ערד מרחיבה את הנוסחה הזאת ומפזרת לנו מסכי עשן שיסתירו מאיתנו מהי בכלל התעלומה העומדת במרכז הספר הזה, מה בכלל אנחנו מנסים לגלות.
וכך, כשהקורא טופח לעצמו על השכם בשביעות רצון עצמית כי היה תלמיד מצטיין, אסף את הרמזים שהוטמנו בשלל טכניקות שהספר עצמו מסביר וגילה את פתרון התעלומה לפני הבלש, סליחה, חוקר הספרות - כשהוא מגיע לסוף הוא חייב לשאול את עצמו, האם חקר את התעלומה הנכונה.
הרגשתי שהטכניקה שבה החשוד הסביר ביותר יורד מהפרק מסיבות כאלה ואחרות, רק כדי לחזור כהפתעת הספר בסופו של דבר - מוסבת כאן על התעלומה: חשבתי שבמרכז הספר עומדת תעלומה מסויימת, אבל תשומת לבי הוסבה לתעלומה אחרת, רק כדי שהתעלומה המקורית תגיח פתאום ותפתיע אותי כשכבר שכחתי ממנה.

"הסיפור הבלשי הוא מעין חוזה לא כתוב עם הקורא. אתה תקרא היטב ותשים לב לפרטים ובתמורה תקבל את המפתחות לפתרון התעלומה. אלה חוקי המשחק ההוגן בז'אנר הזה... סופר שכותב סיפור בלשי הוא כמו קוסם. מבצע אחיזת עיניים. אבל בניגוד לקוסם, התפקיד שלו קשה יותר. הוא צריך לעשות את הקסם ותוך כדי כך גם לחשוף את כל השיטות שלו, כי כמו שאמרנו חלק מההסכם בין הסופר והקורא זה שבעיקרון, הקורא צריך להיות מסוגל לפתור את התעלומה בכוחות עצמו... אם הקוראים לא יוכלו לפתור את התעלומה - הפרת את ההסכם. אבל אם יהיה להם קל מדי לפתור אותה, שוב הפרת אותו"

מאיה ערד לוקחת לקצה את הרעיון של ביצוע אחיזת עיניים תוך כדי חשיפת השיטות שלה. האם החוזה בינה לבין הקורא נשמר? ברור שיש קוראים שיצליחו לאסוף את הרמזים ולפענח את התעלומה, או התעלומות, מוקדם מדי, גם אני הצלחתי. אבל כמו שכבר אמרתי למעלה - במקרה הזה, גם השאלה איזו תעלומה בעצם מנסים לפענח כאן - היא חלק מהתעלומה.

הספר כתוב במתכונת של ספר בלש קלאסי: בקתה מרוחקת, שלג שמבודד אותה מהעולם, כמה חשודים עם מניעים שונים, אדם חיצוני, שאינו חלק מהחבורה, מוצא את עצמו על תקן בלש חובב המנהל שיחות עם כל דיירי המקום כדי לשאוב מידע. ההרצאה האחרונה בספר מקבילה ל"שיחת הגילוי" הקלאסית בה הבלש מסביר את הדרך שעשה כדי לפענח את התעלומה.
בדומה לספרות בלש, הספר מסתיים, במידה מסויימת, בהשבת הסדר על כנו. כי זה מה שספר בלש עושה: הסדר הופר, פשע התרחש, הבלש יגלה את הפושע וישיב את הסדר לעולם. אלא שכאן, לא מדובר דווקא או רק על מציאת הפושע וענישתו. כמו בספרות הבלשית, הספר מצליח לסגור את קווי העלילה השונים, לתת סיום הולם לתעלומות אבל לא סיום סגור מדי, אלא כזה שמשאיר פתחים ותהיות - כי "החיים זה לא בלש. אין פתרונות". ככה זה בחיים האמיתיים, וגם בספרות טובה, והרי לא חייבת להיות סתירה בין ספרות בלש לספרות טובה.

הכתיבה הקולחת של מאיה ערד, שמסוגלת לכתוב דמויות שונות ומאופיינות היטב ע"י השיחות שהן מנהלות, היכולת לכתוב דיאלוגים ארוכים, מדוייקים ואמינים, הרמזים שהיא מפזרת לאורך כל הספר, שמושכים את הקורא להמשיך לקרוא וגם מהווים חלק מהפתרון, וכן, גם האזכורים הרבים של ספרי אגטה כריסטי (ושלל ספרים אחרים כמו גאווה ודעה קדומה, דיוקנה של גברת, אוליבר טוויסט ועוד) שאת רובם קראתי וזכרתי מספיק כדי להנות מהניתוח של הטריקים בהם השתמשה הסופרת, הופכים את הספר הזה לתענוג, ולספר שעונה על ההגדרה של זוהר בר: "אני חושב שרומן בלשי טוב חייבים לקרוא פעמיים. והקריאה השניה דווקא מהנה יותר, כי אפשר לראות איך זה בנוי, איך הסיפור נטווה..."
תקראו, תקראו.
פעמיים.
לפחות.

מאחורי ההר
אחת שתיים שלוש
שם ישבה חבורת ישראלים
אחת שתיים שלוש
קצת אכלו וקצת שתו
אחת שתיים שלוש
ועל בילוש הם פיטפטו
אחת שתיים שלוש

רגע, תסלחו לי, לפני הכל:
איזה ספר מעוללללההה!
אוקיי. הוצאתי את זה. אפשר לעבור לביקורת רצינית יותר.
כן, אני מושפעת כמובן מעברי הפלילי כמכורה לאגטה כריסטי.
בין גיל 12 ל-15, פחות או יותר, חיסלתי את רוב ספרי אגטה כריסטי שתורגמו לעברית, בין גיל 16 ל-17 קראתי גם כמה באנגלית לצורכי book report והנאה, שילוב נדיר.
אח"כ התבגרתי, נחשפתי לעוד סוגי ספרות, עם השנים גם למדתי לזהות את הפגמים בכתיבתה של אגטה כריסטי, ועדיין.
האהבה הנושנה הזו נמצאת שם, במרחק נגיעה מבלוטת הנוסטלגיה.
מאיה ערד כתבה ספר שמזכיר התבוננות בהשתקפות של מראה בתוך מראה, ספר בלשי שמסביר איך ספר בלשי, כלומר איך הוא עצמו, נכתב. מה הטריקים, מה השיטות, למה אנחנו בכלל רוצים לקרוא את זה.
לפני שאמשיך אני רוצה לציין שהשתדלתי מאוד מאוד להימנע מספוילרים, ועם זאת, אני חוששת שמה שכתבתי כאן כן יכול להיחשב כספוילר. לא כזה שמגלה פרטים בעלילה, אלא כזה שעוסק בטכניקה ובדרך של מאיה ערד להטעות את הקורא, ועדיין - זה עלול להשפיע על ההנאה מהקריאה.

במרכז הספר, זוהר בר, מרצה לספרות, שמוזמן לתת הרצאות על ספרות בלשית לחבורת ישראלים-אמריקאים, המתארחת בבקתת סקי מבודדת במהלך חג ההודיה.

"בכל סיפור יש תעלומה. לפעמים היא מודגשת יותר, לפעמים פחות. אבל בלי זה אין יצירה ספרותית. יש חוקרים שמשתמשים בשמות שונים לאפיין את התעלומה הזאת. יש כאלה שקוראים לזה פערים. בכל יצירה ספרותית יש פערים, שהקורא צריך להשלים במהלך הקריאה...
אם כל מה שמעניין בספר... זה מי עשה את זה, זה אומר שהספר לא יצליח לעניין אותך אפילו כדי שתטרחי לקרוא מי עשה את זה. אף אחד לא קורא שלוש מאות עמודים רק כדי לגלות מה כתוב בעמוד האחרון. בדיוק כמו שאם כל מה שמעניין אותך זה אם הגיבורה תתחתן בסוף, הספר לא יצליח להחזיק אותך...
בעצם למה אנחנו קוראים בכלל?... כי אנחנו רוצים לדעת. זה כל העניין, הרצון לדעת...
לא משנה אם זה בלש או ספר 'רגיל' . בשניהם צריך שהספר יתפוס אותנו, שיהיה לנו מעניין להמשיך לקרוא. שנרצה לדעת..."

הנה, כבר בהרצאה הראשונה של זוהר בר, רומזת לנו הסופרת לא לחפש את התעלומה מחת הפנס.
ספרות בנויה על תעלומות, על פערי מידע, ועוד לפני שנגלה מהי התעלומה המרכזית, אנחנו לומדים מהי התעלומה שמטרידה את זוהר בר, גיבור הספר:

"ולמה זה מעניין אותו כל כך? מה אכפת לו מאיזה גירושים של זוג שהוא לא מכיר בכלל? איכפת לו. עובדה. הוא רוצה לדעת מה קרה ליובי ואורנה. הוא רוצה לדעת מה קרה לכל הזוגות שנפרדו. הוא רוצה לדעת מה קרה לזואי ולו."

ספרות בלשית, נלמד בהמשך, מתמחה בהטעיה, בהענקת רמזים כוזבים, במשיכת תשומת הלב לזבוב על הקיר, כדי שהקורא לא ישים לב לפיל הלבן שבאמצע החדר. אני לא יודעת אם זו היתה כוונתה של ערד, ואולי זה עבד רק עלי ולא על קוראים מתוחכמים יותר, אבל הרגשתי שמאיה ערד מרחיבה את הנוסחה הזאת ומפזרת לנו מסכי עשן שיסתירו מאיתנו מהי בכלל התעלומה העומדת במרכז הספר הזה, מה בכלל אנחנו מנסים לגלות.
וכך, כשהקורא טופח לעצמו על השכם בשביעות רצון עצמית כי היה תלמיד מצטיין, אסף את הרמזים שהוטמנו בשלל טכניקות שהספר עצמו מסביר וגילה את פתרון התעלומה לפני הבלש, סליחה, חוקר הספרות - כשהוא מגיע לסוף הוא חייב לשאול את עצמו, האם חקר את התעלומה הנכונה.
הרגשתי שהטכניקה שבה החשוד הסביר ביותר יורד מהפרק מסיבות כאלה ואחרות, רק כדי לחזור כהפתעת הספר בסופו של דבר - מוסבת כאן על התעלומה: חשבתי שבמרכז הספר עומדת תעלומה מסויימת, אבל תשומת לבי הוסבה לתעלומה אחרת, רק כדי שהתעלומה המקורית תגיח פתאום ותפתיע אותי כשכבר שכחתי ממנה.

"הסיפור הבלשי הוא מעין חוזה לא כתוב עם הקורא. אתה תקרא היטב ותשים לב לפרטים ובתמורה תקבל את המפתחות לפתרון התעלומה. אלה חוקי המשחק ההוגן בז'אנר הזה... סופר שכותב סיפור בלשי הוא כמו קוסם. מבצע אחיזת עיניים. אבל בניגוד לקוסם, התפקיד שלו קשה יותר. הוא צריך לעשות את הקסם ותוך כדי כך גם לחשוף את כל השיטות שלו, כי כמו שאמרנו חלק מההסכם בין הסופר והקורא זה שבעיקרון, הקורא צריך להיות מסוגל לפתור את התעלומה בכוחות עצמו... אם הקוראים לא יוכלו לפתור את התעלומה - הפרת את ההסכם. אבל אם יהיה להם קל מדי לפתור אותה, שוב הפרת אותו"

מאיה ערד לוקחת לקצה את הרעיון של ביצוע אחיזת עיניים תוך כדי חשיפת השיטות שלה. האם החוזה בינה לבין הקורא נשמר? ברור שיש קוראים שיצליחו לאסוף את הרמזים ולפענח את התעלומה, או התעלומות, מוקדם מדי, גם אני הצלחתי. אבל כמו שכבר אמרתי למעלה - במקרה הזה, גם השאלה איזו תעלומה בעצם מנסים לפענח כאן - היא חלק מהתעלומה.

הספר כתוב במתכונת של ספר בלש קלאסי: בקתה מרוחקת, שלג שמבודד אותה מהעולם, כמה חשודים עם מניעים שונים, אדם חיצוני, שאינו חלק מהחבורה, מוצא את עצמו על תקן בלש חובב המנהל שיחות עם כל דיירי המקום כדי לשאוב מידע. ההרצאה האחרונה בספר מקבילה ל"שיחת הגילוי" הקלאסית בה הבלש מסביר את הדרך שעשה כדי לפענח את התעלומה.
בדומה לספרות בלש, הספר מסתיים, במידה מסויימת, בהשבת הסדר על כנו. כי זה מה שספר בלש עושה: הסדר הופר, פשע התרחש, הבלש יגלה את הפושע וישיב את הסדר לעולם. אלא שכאן, לא מדובר דווקא או רק על מציאת הפושע וענישתו. כמו בספרות הבלשית, הספר מצליח לסגור את קווי העלילה השונים, לתת סיום הולם לתעלומות אבל לא סיום סגור מדי, אלא כזה שמשאיר פתחים ותהיות - כי "החיים זה לא בלש. אין פתרונות". ככה זה בחיים האמיתיים, וגם בספרות טובה, והרי לא חייבת להיות סתירה בין ספרות בלש לספרות טובה.

הכתיבה הקולחת של מאיה ערד, שמסוגלת לכתוב דמויות שונות ומאופיינות היטב ע"י השיחות שהן מנהלות, היכולת לכתוב דיאלוגים ארוכים, מדוייקים ואמינים, הרמזים שהיא מפזרת לאורך כל הספר, שמושכים את הקורא להמשיך לקרוא וגם מהווים חלק מהפתרון, וכן, גם האזכורים הרבים של ספרי אגטה כריסטי (ושלל ספרים אחרים כמו גאווה ודעה קדומה, דיוקנה של גברת, אוליבר טוויסט ועוד) שאת רובם קראתי וזכרתי מספיק כדי להנות מהניתוח של הטריקים בהם השתמשה הסופרת, הופכים את הספר הזה לתענוג, ולספר שעונה על ההגדרה של זוהר בר: "אני חושב שרומן בלשי טוב חייבים לקרוא פעמיים. והקריאה השניה דווקא מהנה יותר, כי אפשר לראות איך זה בנוי, איך הסיפור נטווה..."
תקראו, תקראו.
פעמיים.
לפחות.