ביקורת ספרותית על ארוחת הערב מאת הרמן קוך
ספר טוב

---

מה הסיכון שאתה נוטל על עצמך כשאתה מחליט להיות הורה? טוב, יש את הסיכונים הרגילים. מחלות מגוונות בשפע, גנים משובשים, פגים, מה חסר? זה רק על קצה המזלג. בסופו של דבר זה נס כשלעצמו שתינוק יוצא חי ושלם. ואז הילד גדל, ויש קשיים אחרים, כמו ניתוק, כמו מרד, כמו ריחוק. כמה משפחות מאושרות באמת אתם כבר מכירים?

כשהייתי קטנה ועוד בגן או בכיתה א', תמיד היתה איזה ילדה אלימה אחת שהיתה מחליטה לדחוף אותי לארגז חול, או איזה ילד מעצבן שהחליט למשוך לי בשיער. הגננת או המורה תמיד אמרו לא להחזיר, להגיד להן, הן יטפלו בזה, אלימות זאת לא הדרך. כשהייתי מספרת לאמא על משהו כזה, היא היתה מגיבה שונה. היא היתה אומרת, תחזירי. תעמדי על שלך, תראי שיש לך אופי. זה לא כמו שאומרים לך, היא הייתה אומרת. שהתעלמות פותרת. זה לא עובד ככה. כשהייתי משקרת לה שקר לבן והיא היתה חושדת בי ששיקרתי, הייתי נעלבת ופורצת בבכי. מה, את לא סומכת עלי? הייתי אומרת, למרות שהיא כמעט תמיד צדקה. אני סומכת רק על עצמי, היא תמיד ענתה ועד היום, תלמדי גם את.

מה בכוחה של אלימות לפתור? זאת שאלה קצת מורכבת. כי למרות כל מה שאומרים, אלימות כן יכולה לפתור. זה לא נכון ובדרך כלל לא מוסרי, אבל יש באלימות כוח, וזאת הסיבה שרבים משתמשים בה. כמה קל להסית, לפגוע, בשמו של אדם. כל כך קל ללכת כמו עדר אחרי שובל של אנשים. מישהו זורק לאוויר סיסמה, והיא עוברת כמו אש בשדה קוצים. להגדיר אדם או קבוצה כאויב, ואז לשלהב את כולם מולם. לא צריך להיות גאון בשביל זה, מספיקה רק פסיכולוגיה פשוטה. והשיטה עובדת, ותמשיך לעבוד.

אמא שלי היא האדם הכי מעצב בחיי- אני רואה אותה בתור אישה חזקה, חכמה, מוכשרת. מדהים בעיני כל הדברים שהיא מצליחה לעשות בבת אחת, לתמרן בין אלף דברים שונים. פעם אחת שדיברתי עם אבא שלי שמתי לב שאני נשמעת בדיוק כמו אמא שלי. להורים יש השפעה אדירה עלינו- ולפעמים אנחנו העתקים מדויקים שלהם, ולפעמים ההפך המוחלט. אנחנו יכולים להיות כמו מראה שלהם, בייחוד בגיל צעיר, כל מילה ומילה שהם אומרים נכנסת לנו ישר למוח- משפיעה לעתיד. אם אבא שלי הוא אדם ציני החשיפה שלי לבדיחות הציניות (הלא כל כך מצחיקות) הפכה אותי לקצת צינית בעצמי. למילה אחת שלהם יש כוח אדיר. אולי הם לא רואים את זה, אבל זה נכון.

בלי לפרט יותר מידי על העלילה של הסיפור- שני זוגות יושבים בארוחת ערב במסעדה כדי לדבר על הילדים שלהם, שעשו לכל הדעות מעשה נורא. לשלושה מהם אין מוסר עצמי בכלל. גיבור הספר בהתחלה הוא דמות מעניינת, מעין אנדרדוג לאחיו הבכור, הפוליטיקאי המוכשר, דמות שקל להזדהות איתה. שלא מבינה איך יכול להיות שהבן שלה ביצע מעשה נורא. בהמשך הקנאה לאח הבכור נעשית לשנאה חסרת תוחלת, דעותיו הקיצוניות מתגלות, ומעשים מעברו חוזרים אלינו. השמות הראשית שהתחילה בתור משהו אחד מסיימת בתור משהו אחר לגמרי, וזאת אחת התחבולות הספרותיות הכי מתוחכמות שקראתי. ההורים הם היחידים שמודעים למעשה ילדיהם, והמשטרה עוד מחפשת אחר חשודים. מה עושים? "מפקירים" את הילדים ועושים את הדבר הנכון והמוסרי או שמגוננים עליהם בכל מחיר. השאלה שעומדת בליבו של הספר היא כמה הורים יהיו מוכנים לעשות למען ילדיהם, ומה ההשפעה שלהם. התשובה היא המון.

לפי הספר הזה ההורים יהיו מוכנים לעשות הכל למען עתיד ילדיהם וכדי שיתחמקו מעונש. אבל המציאות יותר מוסבכת. אני לא מאמינה שהרבה הורים יהיו מוכנים להיעשות שותפים לפשע, ואפילו לפשוע בעצמם. ההורים בספר הם ההורים מסוג הקיצוני ביותר.

הכתיבה חדה, מדגישה דקויות, הספר סוחף. צריך סבלנות כדי להיכנס אליו אבל הוא שווה את ההמתנה. הוא נותן הרבה נקודות לדיון אבל לא פותר את כולן. הסוף קצת נמהר מידי ומנסה לבלוע מהכל, אולי כדי לפצות על הפתיחה האיטית. לא הייתי ממליצה עליו לכל אחד- אם אתם אנשים של ישר ולעניין הספר פחות יתאים לכם, הוא הרבה פעמים הולך מסביב ולא תמיד מגיע לעיקר. אבל הוא משאיר אחריו הרבה רגעי מחשבה- וזה כבר שווה הערכה.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על ארוחת הערב