“אמא שלי היא מחנכת. בנשמתה.
היא מורה נפלאה, היא אמא נפלאה: זה תמיד הולך יחד.
בשנים האחרונות היו לנו המון שיחות על חינוך, וכשסיימתי את הספר הזה, מוצף ומתוסכל, לא היתה כתובת טבעית יותר.
לפני הכל אתם צריכים להכיר קצת את אמא שלי.
לפני כמה חודשים, ביום הנישואים ה21 של ההורים שלי, היה לנו ויכוח כלשהו, ואני הגעתי לסף דמעות.
אין לי שום דבר נגד דמעות; אני חושב שלבכות זה נהדר, זה משחרר מתחים, זה טבעי ונכון ונורמלי. אין לי גם בעיה להודות שבכיתי.
אבל שיראו אותי בוכה - זה אני לא יכול. אני שונא שרואים אותי בוכה.
אז יצאתי. לא בטריקת דלת או משהו כזה. פשוט הלכתי לחדר שלי.
אמא שלי חיכתה דקה. ואז היא באה אחריי.
"אנחנו יכולים להמשיך את הויכוח הזה אחר כך," היא אמרה. "רק רציתי לתת לך חיבוק אחד. אפשר?"
ואני, בקול חנוק קצת, שוכב על המיטה עם הפנים אל הקיר, אמרתי לא.
היא עמדה רגע במקום, ואז יצאה.
חשבתי שזה הדבר הכי פוגע שיכול להיות. שנאתי את עצמי על הדחייה הזאת. דווקא ביום הנישואים, דווקא הבן הבכור...
ולא שלא רציתי את החיבוק הזה. פשוט לא רציתי שהיא תראה אותי שבור ככה.
אז בלעתי את הבכי, וניגבתי את הדמעות, ושטפתי פנים. ואז נשמתי עמוק והלכתי לחפש את אמא שלי.
"אני מצטער," אמרתי לה. "זה לא שלא רציתי חיבוק. אני פשוט..."
אבל אמא שלי אמרה בשקט, "זה בסדר לא לרצות חיבוק, וזה בסדר לרצות להיות לבד, וזה בסדר להגיד לא. אני לא נעלבת. אני אמא שלך ואני כאן בשבילך, ובכל פעם שאתה צריך חיבוק, אני כאן לתת אותו."
כאן כבר בכיתי. וגם אמא שלי. ישבנו וכמו בסצנה הכי קיטשית אמרנו את כל מה שלא אומרים בדרך כלל: שאני אוהב אותם, והם הורים נפלאים, ושאני רואה את כל נשיכות השפתיים שלהם, ושאני מצטער; שהם אוהבים אותי וגאים בי, ושאני ילד מקסים, ושהם משתדלים מאוד לתת את המינון הנכון, להיות שם בלי להידחף; ושלדעתי הם מצליחים; ושהיא מאושרת כל כך, ביום הזה, איתי ועם האחים שלי. התוצאות הכי נפלאות שהיא יכלה לאחל לעצמה.
בכנות: אמא שלי היא האמא הכי נפלאה שיכולתי לאחל לעצמי.
אני יודע את זה.
אני גם יודע שגדלתי בבועה, ושיש לי תנאי פתיחה מעולים, ושהחיים שלי באופן כללי ורודים מאוד.
אבל עד כמה אני ילד שמנת - את זה קלטתי רק בספר הזה. כמו אגרוף בבטן.
חילי טרופר, שאני ממליץ לכם לשמוע עליו עוד קצת, ניהל חמש שנים את תיכון ברנקו וייס ברמלה. ברנקו וייס הוא תיכון לנוער שנשר ממסגרות אחרות, שמגיע מבתים קשים, שיש לו תיקים במשטרה. ברנקו וייס הוא ההזדמנות האחרונה שלהם להצליח.
הספר הזה הוא אסופה של מכתבים למורים בבית הספר. מכתבים שנכתבו לאורך כל חמש השנים. יש שם הכל בכל:
ההתחלה, מהוססת, בונה עדיין יחסי אימון;
הקשיים, מתסכלים, לא צפויים, מזעזעים,
מוכיחים לי עד כמה אני רחוק מהחיים האלה, שכל כך לא רחוקים ממני;
ההצלחות, קטנות, זוהרות, זמניות, מבשרות טוב;
התקוות, נוגעות לא נוגעות במציאות;
הגאווה, למרות הכל, בגלל הכל;
הכוחות האינסופיים, הסבלנות והעמל.
'מקום בעולם'.
אתם זוכרים מה אמרה אמא שלי?
"אני אמא שלך ואני כאן בשבילך, ובכל פעם שאתה צריך חיבוק, אני כאן לתת אותו."
כבר ראיתי את אמא שלי יוצאת למעני לקרבות לא מעטים. מה שלא אעשה ומה שלא יקרה לי, יש מקום אחד בעולם שיקבל אותי כמו שאני.
יאמין לי. יאמין בי.
הבית שלי.
תמיד חשבתי שהמקום הזה, כל אדם ומקומו הוא, הוא נקודת המשען הארכימדית שממנה אתה יכול להרים כל דבר.
אם יש לך מקום אחד בעולם להישען עליו, אין דבר שאתה לא יכול לעשות.
לנערים של ברנקו וייס אין מקום כזה.
זה הם מול העולם.
כבר שנים.
וגם כשבא חילי טרופר ומנסה להפוך את בית הספר למקום שלהם בעולם, האם זה לא טבעי שהם לא מאמינים לו?
אלה לוחמי גרילה. אין להם חברים. אין להם בית.
הם תמיד לבד, עם הגב אל הקיר מול כל השאר.
אי אפשר לעזור להם:
העולם ניצח אותם בכל כך הרבה סיבובים.
בתודעה שלהם, הם כבר הפסידו.
הספר הזה זיעזע אותי.
הוא זיעזע אותי כי בברנקו וייס יש 130 תלמידים, אבל על כל תלמיד שם יש מאה שכבר התייאשו;
מאה שיגמרו בכלא, ברחוב או בבית הקברות.
כי בברנקו וייס יש צוות מופלא, אבל על כל מורה שם יש אלף אנשים שמעולם לא חשבו לעשות משהו.
כי את הספר הזה יקראו אלף אנשים נניח, אבל על כל אחד מהם יש כמה אלפים שזה בכלל לא מעניין אותם.
הוא זיעזע אותי כי הבנתי עד כמה אני מנותק, עד כמה הבועה שלי אטומה;
קיבלתי משפחה מדהימה וחברים טובים, למדתי בבתי ספר מעולים, הכל נפלא הכל מקסים, ואני מתבייש לומר שישראל השנייה לא ממש נוכחת בחיים שלי.
הוא זיעזע אותי כי בשביל הנערים של ברנקו וייס, שתי יחידות בגרות זה אוקיינוס לא עביר, זה הר שאי אפשר לטפס עליו, והם מנסים בכל זאת והם מצליחים;
לו הייתי משקיע רבע מהמאמץ שלהם בתוך נתוני הפתיחה המעולים שלי, הייתי מגיע הרבה יותר גבוה מממוצע בגרות 108.
הוא זיעזע אותי כי נזכרתי בילדה שנקרא לה מיטל, שהיתה אצלנו בבית באומנה תקופה קצרה, והסיפור שלה הדהד בכמה סיפורים בספר. שאלתי את עצמי איפה מיטל עכשיו, והאם היא יצאה מזה. היא היתה בת גילי: אם היה לה מזל והיא אומצה על ידי משפחה שאהבה אותה, היא יכולה להיות היום חיילת. ואם היא חזרה הביתה, או המשיכה להיזרק ממסגרת למסגרת... אני יכול רק להתפלל שהיו שם אנשים כמו חילי טרופר, לתת לה עוד הזדמנות אחת.
הלכתי לאמא שלי.
התערבלו בי הרבה דברים: בושה, ותסכול, ורצון נואש לעשות משהו אם כי לא ברור מה.
וכעס גדול, על עצמי ועל מערכת החינוך ועל המשטרה ועל החברה בישראל ועל הבידול הזה בין ישראל המוכרת לבין ישראל השניה.
אמא שלי בהתחלה רק הקשיבה. זה מה שהופך אותה לכתובת כל כך טובה.
ואחר כך היא התחילה לדבר.
היא אמרה לי שאני צודק:
המשטרה לא משהו, ומערכת החינוך לא משהו. היא אמרה לי שגם הרווחה היא לא מציאה גדולה; שאת מיטל הוציאו לנו מהבית למרות ההתאקלמות המהירה שלה, כי יש לנו יותר מדי ילדים. היא ציטטה אם אומנה אחרת שאמרה לה פעם, 'הילדים האלה נדפקו פעמיים: פעם אחת בבית, ופעם שניה הם נדפקים מהרווחה."
היא אמרה שצריך לשנות. אבל הניסיון מראה שגם כשבא מישהו מלמעלה ומנסה ליצור שינוי דרסטי (עיין ערך שי פירון) - זה פשוט לא הולך.
היא אמרה שבכל המערכות האלה יש הרבה אנשים טובים, שרואים בעבודה שלהם שליחות. והשינוי יבוא מהם. לאט אבל בטוח.
היא אמרה שבסך הכל העולם מתקדם. לאט, מאוד לאט, אבל בכיוון הנכון.
אני הייתי - ועדיין - מתוסכל. אמרתי שזה שינוי של דורות. שהמערכות האלה רקובות, ושינוי מבפנים - ניני הנינים שלי לא יזכו לראות אותו.
אמרתי שבשביל זה צריך מיליון מתקני עולם, שייכנסו עכשיו לחינוך ולמשטרה ולרווחה ולכל מערכת חלודה אחרת במדינה הזאת. אחרת כלום לא יזוז.
אתם מכירים את המשפט הזה, הצ'ופר הלעוס של וועדי מורים, 'הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים'?
אני מוכן להתערב על מה שתרצו, שיאנוש קורצ'אק לא התכוון לעודד מורים במשפט הזה. הוא תימצת כאן את כל הקשה והמתסכל שבהוראה.
אמא שלי שוב הקשיבה לי.
ואז היא אמרה: אנחנו דור אינסטנט במובן מה.
הכל צריך להיות מיידי: משיח עכשיו, שלום עכשיו.
תהליכים עמוקים לא נעשים מהר. טחנות הצדק טוחנות לאט לא בגלל חוק מרפי, אלא כי צדק הוא איטי מטבעו. דברים יסודיים לוקחים זמן.
וזה נכון שהמשימה עצומה, וזה נכון שהיא לא תיגמר לעולם, לא בימינו; אבל אם כל אחד מאיתנו ייתן את חלקו, פיקסל אחרי פיקסל תמונת המציאות תיראה טוב יותר. היא הזכירה לי את המשנה, "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה."
היא לקחה כדוגמה את משה רבנו. הוא מוציא ממצרים עם עבדים, עם שהוא בקושי עם, עם שאין לו תחושת אחדות ואין לו שאיפות; בסבלנות אין קץ, לבדו, הוא מוביל את העם הזה, מנחה אותו, 'כאשר יישא האומן את היונק'; אנחנו מדברים על עם קשה עורף וכפוי טובה, 'עוד מעט וסקלוני'; וכשנשקפת סכנה הוא נלחם על העם הסורר הזה בכל כוחו ומוכן ללכת איתו אל גורלו, 'מחני נא מספרך אשר כתבת'. ומעם העבדים הזה הוא מצפה להיות עם סגולה! והוא רוצה שהם הם יכבשו את ארץ כנען!
והנה המהלך החינוכי הזה, בלתי אפשרי ככל שיהיה, מצליח. עם נולד.
ובאופן סמלי כל כך, משה רבנו לא זוכה לראות זאת.
אני חושב שלזה כיוון הרב קוק כשאמר 'יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו'. יציאת מצרים, המהלך המופלא הזה, היא ההוכחה לאפשרות לשינוי. יציאת מצרים הוכיחה שגם השינוי הכי דרמטי, בלתי מתקבל על הדעת, בלתי אפשרי - הוא אפשרי.
ואז היא אמרה עוד משפט אחד:
מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
'מקום בעולם' הוא לא ספר שעובר לידך.
הוא ספר שמשנה אותך.
אתם שואלים מה עשיתי הערב?
הערב לא צעקתי על האחים שלי. אפילו פעם אחת. הערב הובלתי אותם לסדר כללי בבית, הרגעתי שלוש מריבות בשלבי ביניים, שטפתי כלים.
זה מגוחך, אני יודע. אתם מדברים איתי על ישראל השניה, ואני אומר לכם שטפתי כלים.
אני מנסה, כרגע, לעשות את המקסימום שלי בכל רגע נתון.
זה מה שניסיתי לעשות הערב.
זה מה שאני מקווה לעשות גם בהמשך.
זה עלוב, זה זניח לעומת ההר הזה שעלינו כחברה לעבור אותו;
אבל גם מסע של אלף צעדים מתחיל בצעד אחד.
ואני מאמין בזה בכל לבי:
מעט מן האור
דוחה הרבה מן החושך.
חלקכם אולי מכירים את תיכון ברנקו וייס מהסרט "תיכון ההזדמנות האחרונה". הסרט אורך כמעט שעה, והוא שווה כל רגע.
https://www.youtube.com/watch?v=DvR0D0eJLto&spfreload=10
ובפעם אחרת אספר לכם על אבא שלי.”
