ביקורת ספרותית על ארוחת הערב מאת הרמן קוך
ספר בסדר

---

נראה שהספר הזה תוכנן בקפידה, לפרטי הפרטים. הוא ערוך היטב ומוצג יפה ואתה לא מקבל הכל בבת אחת אלא טיפין טיפין, ממש כמו ארוחת הערב במסעדת היוקרה על המנות המעוטרות והמוקפדות שלה שמהווה את הרקע לכל הסיפור. הבעיה עם המנות האלה של המסעדה היא שאין בהן הרבה אוכל. זה נראה יפה ונמשך הרבה זמן, אבל אחרי הכל כשאתה יוצא משם אתה מרגיש מין ריקנות בבטן ופתאם מבין שאתה עדיין רעב ושהיית מסתדר מצויין עם איזו לאפה שהייתה אולי הרבה פחות מעודנת אבל לבטח יותר משביעה.

מה שיש פה אלה שני זוגות שנפגשים לארוחת ערב במהלכה הם נדרשים לנושאים שקשורים בהם, במערכות היחסים ביניהם, ובילדים שלהם. נראה כי על פי התכנון המוקדם (ולכך גם מרמזת הכריכה האחורית) הכוונה היתה לעורר שאלות במה שקשור להורות, שאלות מוסריות בעיקר. זה אמור היה להתנהל באופן בו בכל פעם שנדמה שיש לנו עמדה ביחס לשאלות שעולות יתברר עוד משהו, איזשהו פלשבק יחשוף בפנינו עוד עובדה מעברן של הדמויות שתספק פרספקטיבה חדשה או תגרום לשאול מחדש את השאלות. בהתחלה דווקא נדמה שזה עובד, אבל אז זה נעשה באופן גס מידי ולא רלוונטי, לפחות לטעמי. כאילו צפיתי באדם שמתחרה בקליעה למטרה ופתאם מישהו אומר לי שהוא עיוור. ומיד אי היכולת שלו להצליח בזה היא מובנת מאליה. אין טעם לנתח את הטקטיקות או האסטרטגיות שלו ולחשוב איך יכולתי לעשות את זה אחרת לו הייתי במקומו. זה הרי כל כך לא פייר וכל כך חסר סיכוי עד שאין בזה שום טעם.

לפני די הרבה שנים, כשתפסו את הרוצח של אסף שטיירמן מכפר סבא, אני זוכרת מחשבות תיאורטיות על האופן שבו הייתי מגיבה אם הייתי במקום האמא של הרוצח. היו אז דיווחים על כך שההורים שלו התנערו ממנו ולמרות שעוד לא היו לי ילדים, או שאולי רק התחילו בדיוק, זו היתה שאלה שהעסיקה אותי. לא ההיבט המוסרי אלא ההחלטה שאתה צריך לקבל לגבי האופן שבו תתייחס מעכשיו לילד שלך. בדיוק כמו אחת השאלות שחייבים לדבר על קווין מעלה. אבל הפעם לא חשבתי על זה בזמן שקראתי את הספר. גם לא על משפחות מאושרות ולא מאושרות, נושא שגם את שילובו תכננו כאן בקפידה (באופן קצת מטרחן, יש לומר). מצאתי את עצמי בעיקר מאד מודעת לטכניקה, לתכנון, לכוונות (אלה שאני חשבתי שהיו. שום קשר מתחייב לאמת האובייקטיבית) ובעצם לא מאד נהנית. זה לא הופך אותו לספר רע. נשמר בו איזה מתח לכל אורכו, קל מאד לקרוא אותו ויש פה סיפור, רק שבסופו של דבר נדמה לי שיש כאן פספוס לא קטן. כשרוצים להתמודד עם שאלות קשות, לעשות הנחות זה להרים ידיים מראש. אבל בהחלט ייתכן שמי שפספס כאן זו אני והאופן שבו הוא רצה להתעסק בנושא הוא אחר לגמרי. אולי באמת פשוט לא הבנתי.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על ארוחת הערב