ביקורת ספרותית על ארוחת הערב מאת הרמן קוך
ספר טוב

---

כשנולדה בתי הבכורה כל אחד מבני המשפחה והחברים הרגיש חובה לשייך אותה למישהו מאיתנו. "היא בול את" אמרו כמה חברות, וגם אמא שלי ואפילו חמותי. "יש לה את התווים המדוייקים שלך והחיוך של אבא שלה" אמרה אחותי. "היא כל כך דומה לבעלך" אמרה האחות בטיפת חלב. כאילו מסוכן לה לתינוקת להיות מישהי העומדת בפני עצמה. מייד כשיצאה ממני התבוננתי ביצורה הקטנטנה והמושלמת שכבר אז היה המבט שבעיניה חכם וספקני, וקיוויתי שלא ירשה ממני שום תכונה שלילית.

על פני השטח "ארוחת הערב" דן בשאלה עד כמה יהיו מוכנים ההורים להרחיק לכת כדי להגן על יוצאי חלציהם. פאול לומן, אחיו שהוא פוליטיקאי בכיר ונשותיהם, נפגשים לארוחת ערב במסעדה יוקרתית כדי לדון במעשה הנורא שעשו ילדיהם המתבגרים, ועל השלכותיו על עתיד כל אחד מבני המשפחה.
כצפוי, זהירות – ספוילר קטנטן, ההורים שבספר מוכנים ברובם לעשות ממש הכל כדי שילדיהם לא יצטרכו לשאת באחריות על מה שעשו. כשאני מנסה להעמיד את עצמי במקומן של האימהות בסיפור ברור לי שהייתי מגינה על בנותי בכל מחיר, אפילו אם זה לא היה לטובתן. למרות שהמעשה המתואר בספר מזעזע, הדילמה לא באמת נוגעת בי, גם כשאני חושבת מה הייתי עושה במצב דומה. ההתרחשות היפותטית לחלוטין עבורי – הרי אני לא מסוגלת להאמין שבנותי המתוקות והמקסימות יכולות באמת לעשות משהו נורא, מקסימום לשקר על אי הכנת שיעורים.

אבל קוך לא מוכר לנו דילמות בשקל. לדעתי העיקר בספר הוא דווקא מה שלא נאמר בו במפורש. מה שנורא באמת בעיני הוא לגלות אצל ילדך את חסרונותיך שלך, אלה שניסית להתגבר עליהם שנים ללא הצלחה יתרה, אלה שהצלחת להחביא מעצמך. כמה יכול הורה לסבול את ילדו כשהוא מהווה עדות יומיומית לאותן תכונות שהוא מנסה לא לראות אצל עצמו? זו כבר שאלה שכל הורה צריך להתמודד איתה בשלב זה או אחר של חייו. בדילמה זו קוך מרבה לעסוק ב"ארוחת הערב".

בתחילה נראה כי האכזריות במעשהו של הבן מזעזעת את האב המספר, והיא נראית תלושה ולא מובנת בהשוואה למשפחה התרבותית והמיושבת בה גדל הבן. אולם עם הקריאה מתגלים סדקים בסיפור, במספר ובמשפחה כולה, המאירים, או ליתר דיוק מחשיכים, את הסיפור מזווית אחרת לגמרי. מסתבר שגם ארוחת גורמה עלולה להיות נגועה בלא מעט חיידקים.

כמו ב"בית קיץ עם בריכה" הכתיבה של קוך סוחפת והספר בהחלט טורד מנוחה ומעורר מחשבה. בכל זאת נתתי לו רק ארבעה כוכבים. קוך מנסה לבעוט בישבנה הדשן והשבע של החברה המערבית, אבל הבעיטה שלו היא כמו השתוללות של פעוט שאמו סרבה לקנות לו צעצוע. הוא משתטח על הריצפה ובועט לכל הכיוונים ומרביץ וצורח עד שכמו כל אמא אני כבר לא לוקחת את ההשתלחות הזו ברצינות. דמותו של המספר קיצונית עד כדי פגיעה במסר שקוך מנסה להעביר. זה שיש משפחה אחת מופרעת מהיסוד לא קורע את מסיכת הצביעות מעל פניהן של משפחות "מושלמות" אחרות.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על ארוחת הערב