“וככה זה מתחיל: "העובדת הסוציאלית שמכריחים אותי לפגוש כל יום שלישי אומרת שאין אנשים רעים, רק מעשים רעים. בחירות רעות. היא אומרת שלכולנו יש כל מיני צדדים וכל מיני רצונות ודחפים, ושהחוכמה היא להכיר אותם וללמוד להשתלט עליהם בזמן. "תנסה לחשוב," היא אומרת לי, "מה היית צריך לעשות אחרת בשביל שכל זה לא יקרה?" "לא יודע." היא מנסה עוד פעם. "נגיד שהייתי אומרת לך שאתה יכול לחזור בזמן ולשנות דבר אחד,”

“"האישה שלא היתה" הוא חגיגה לחובבי המתח והבלשות ואני שמחה שאיתו פתחתי את שנת 2020. חיפשתי משהו קליל, שמתחיל ומסתיים כאן, עכשיו ומהר. זה מסוג הספרים שנגמעים בשלוק אחד. הספר הנוכחי מגולל חקירה בתיקי נעדרים, ובמיוחד של הנעדרת יפית נעים. אילה בן-פורת חושפת יחסים בין החוקרים במחלקת החקירות במשטרה, בין חוקרים לנחקרים, וחושפת פרטים אינטימיים מחיי המשפחה והזוגיות, של האדם שנמצא מאחורי מסכת החוקר. הכת”

“ספר קודר, מדכא לעיתים, קורא לתקווה וזו אין. דמבו, כינו אותו, את הגיבור נטול השם, המספר בגוף ראשון את הסיבה לכינוי – אזניו הבולטות. הכינוי פגע בו, אבל לא נגע בו. זה סיפור חייו, שהוא נפגע שוב ושוב, אבל זה לכאורה לא נוגע בו. הדבר היחיד החשוב לו בחיים זו כלבתו ניקה, אליה הוא קשור בכל נימי נפשו. לאילה בן-פורת זהו ספר ביכורים. אין בספר שמץ זיוף, אין נפילת מתח, אין שומנים מיותרים ואין סנטימנטליות מיותר”

“גיל העשרה הוא כזה גיל באמצע. הוא הגשר בין הילדות לנעורים, או אם תרצו לבגרות מוקדמת. אפשר לשחק במגרש של הגדולים, ומדי פעם לקחת צעד אחורה. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. או לכרסם ממנה רק קצת. אבל לא הנערים מהספר הזה. ילדי הפנימייה הזו, או כי שהם מכונים- הפנימיסטים, אין להם בית שהם חוזרים אליו בסופו של יום, ששם מחכים להם הורים אשר אפשר להתרפק עליהם ולחזור, ולו לרגע קט להיות ילד קטן. רק ילד נטול דא”

“וככה זה מתחיל: "העובדת הסוציאלית שמכריחים אותי לפגוש כל יום שלישי אומרת שאין אנשים רעים, רק מעשים רעים. בחירות רעות. היא אומרת שלכולנו יש כל מיני צדדים וכל מיני רצונות ודחפים, ושהחוכמה היא להכיר אותם וללמוד להשתלט עליהם בזמן. "תנסה לחשוב," היא אומרת לי, "מה היית צריך לעשות אחרת בשביל שכל זה לא יקרה?" "לא יודע." היא מנסה עוד פעם. "נגיד שהייתי אומרת לך שאתה יכול לחזור בזמן ולשנות דבר אחד,”

“"האישה שלא היתה" הוא חגיגה לחובבי המתח והבלשות ואני שמחה שאיתו פתחתי את שנת 2020. חיפשתי משהו קליל, שמתחיל ומסתיים כאן, עכשיו ומהר. זה מסוג הספרים שנגמעים בשלוק אחד. הספר הנוכחי מגולל חקירה בתיקי נעדרים, ובמיוחד של הנעדרת יפית נעים. אילה בן-פורת חושפת יחסים בין החוקרים במחלקת החקירות במשטרה, בין חוקרים לנחקרים, וחושפת פרטים אינטימיים מחיי המשפחה והזוגיות, של האדם שנמצא מאחורי מסכת החוקר. הכת”

“ספר קודר, מדכא לעיתים, קורא לתקווה וזו אין. דמבו, כינו אותו, את הגיבור נטול השם, המספר בגוף ראשון את הסיבה לכינוי – אזניו הבולטות. הכינוי פגע בו, אבל לא נגע בו. זה סיפור חייו, שהוא נפגע שוב ושוב, אבל זה לכאורה לא נוגע בו. הדבר היחיד החשוב לו בחיים זו כלבתו ניקה, אליה הוא קשור בכל נימי נפשו. לאילה בן-פורת זהו ספר ביכורים. אין בספר שמץ זיוף, אין נפילת מתח, אין שומנים מיותרים ואין סנטימנטליות מיותר”

“גיל העשרה הוא כזה גיל באמצע. הוא הגשר בין הילדות לנעורים, או אם תרצו לבגרות מוקדמת. אפשר לשחק במגרש של הגדולים, ומדי פעם לקחת צעד אחורה. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. או לכרסם ממנה רק קצת. אבל לא הנערים מהספר הזה. ילדי הפנימייה הזו, או כי שהם מכונים- הפנימיסטים, אין להם בית שהם חוזרים אליו בסופו של יום, ששם מחכים להם הורים אשר אפשר להתרפק עליהם ולחזור, ולו לרגע קט להיות ילד קטן. רק ילד נטול דא”