ביקורת ספרותית על וזרח הלילה מאת אילה בן-פורת
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 27 בפברואר, 2017
ע"י אריאל


רוב הזמן אני דווקא אוהבת את הבועה שלי.
אני אוהבת את העובדה שהחיים שלי נוחים, שיש לי בית עם המשפחה שלי וחדר משלי שבו אני מסתגרת כשאין לי כוח אליהם. שיש לי מחשב נייד שאני יכולה לשמור בו את כל הקבצים שלי כדי שאף אחד לא יראה כשמישהו משתמש במחשב בסלון. אני אוהבת לגור באזור שנחשב לאזור טוב יחסית. אני אוהבת את המעגל חברים המצומצם שלי, אני אוהבת שיש לי חברה הכי טובה שנמצאת במרחק הליכה של חמש דקות ממני ואני יכולה ללכת לבכות אצלה או לצחוק אצלה כשמתחשק לי. נוחה לי העובדה שההורים שלי יכולים להרשות לעצמם לעזור לי לממן את שיעורי הנהיגה ואני לא צריכה להתמודד עם זה לגמרי לבד. שאני לא עשירה, אבל גם לא חסר לי שום דבר מוחשי, ואם חסר אז אני טוחנת קצת משמרות בעבודה ומשיגה מה שאני רוצה. לא כמו ס' שעובדת איתי וגרה בכפר ערבי עני, שאמא שלה לא בריאה ואבא שלה בכלא ויש לה שלושה אחים ואת המעט שהיא מרוויחה היא נותנת להם, וכשהיא מצליחה שמה קצת כסף בצד ללימודים. שהחיים שלי רגילים ועומדים על מסלול יציב בסך הכל. שגם כשקורה משהו רע תמיד יש יד מנחמת ואנשים שאוהבים אותי ורוצים לעזור, וגם אם יש ימים חסרים שאני מרגישה בהם ריקה, או סתם עצובה, גם הם עוברים. וגם כשיש קשיים הם מותאמים למידות שלי.
וכל המקרים הרעים כמו רצח או סמים קשים או אלימות פיזית קשה או התעללות מינית, כל הדברים האלה קורים רחוק רחוק מכאן, ביקום אחר. שומעים עליהם רק בחדשות, מקשיבים כמה דקות ומזפזפים לערוץ הבא. כאן אין אנשים רעים, לכל היותר לא נעימים או גסי רוח, והכל באמת ממש בסדר. ואם לפעמים יש סדקים בבועה, ואם לפעמים נפער בה חור, עוברים יומיים שלושה וגם ממנו אפשר שוב, בבטחה להתעלם.

כשאני קוראת ספרים קשים כמו הספר הזה אני מרגישה אשמה על הבועה שלי. מרגיש לי שאם הרוע והאכזריות בעולם היו מתחלקים שווה בשווה בין כל האנשים, אולי אותן דמויות היו מצליחות ליצור לעצמן חיים יותר טובים. כי אולי בספר הן דמויות, אבל אילה בן פורת כותבת על אנשים אמיתיים. על נערים ונערות שנמצאים במצוקה אמיתית ומתמדת, כי העולם שהם מקימים להם בפנימיה מלא אכזריות ופשע, ברוטליות וסדיזם מהסוג הגרוע ביותר וחסר כל מוסריות. הם אבודים ומחפשים את עצמם, בלי איש שיכוון אותם הם בוחרים את הבחירות הגרועות ביותר.
גיבור הספר, ששמו לא נחשף לנו, דווקא לא בא מרקע בעייתי. המשפחה שלו אומנם מעורערת אך לא הרוסה. הם לא מצליחים ליצור איתו קשר וגם לא מנסים יותר מידי. למעשה, אף אחד לא מצליח. הוא כאילו ניתק את עצמו מהחברה, מהחיים, ומאז הוא מטשטש את עצמו לדעת ורק הסכין עוזרת לו להרגיש שהוא באמת קיים. על הכל הוא צופה מהצד, מסרב להשתתף.
החברות שהוא יוצר עם צמד האחים, אלכס ואירה, בפנימייה, גם היא מעוותת בדרכה. לאורך כל הספר אתה רק רוצה לקרוא לו, לנחם, אך היד קצרה מלהושיע, ולו אין גאולה.
קשה לכתוב ספר כזה בלי ליפול לקילשאות המוכרות, ואיכשהו בן פורת מצליחה. אומנם יש כאן, כמו שהיינו מצפים, מנה גדושה ואולי מוגזמת של אלימות מכל הצבעים, אבל יש כאן גם כנות, וחדות, וכאב גדול. זה ספר קשה ומדכא וגם אמיתי ונכון, ואין בו נקודות אור. התקוות בו קטנות כל כך וגם הן נגדעות באיבן. הזעקה שלו גדולה ונוראה וסופו עוד יותר.

לאורך כל הספר חוזר הגיבור על המילים "זה לא משנה". לו זה כבר לא משנה ואולי לא היה אף פעם, איך הכל מתחיל ובמה מסתיים. אבל לנו הקוראים זה צריך להיות משנה. לי זה משנה, משנה לי מאוד. למרות שנדמה שלבועה שלי זה לא כל כך אכפת.


18 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אריאל (לפני שנה ו-4 חודשים)
רק עכשיו שמתי לב. תודה לכם:)
חני (לפני שנה ו-4 חודשים)
השם בועה כבר מסביר הכל זה נוח,נעים כמו בתוך פיג'מה מכרבלת.
אני מניחה שלכל אחד יש רגע שפתאום
הוא יוצא מהבועה,פוקח עינים ופתאום
העולם מתגלה קצת אחרת גם אם
הוא בתוך הדפים.סקירה נפלאה.
מתי שהוא בין המשמרת צריך לשאול
האם הבועה טובה לך או לא.
רץ (לפני שנה ו-4 חודשים)
את כותבת יפה - עם אופטימיות ורגישות
אריאל (לפני שנה ו-4 חודשים)
בדיוק
מחשבות (לפני שנה ו-4 חודשים)
הרסנית בסוף. ואיזה הרס.
אריאל (לפני שנה ו-4 חודשים)
תודה לכולם:)


דני- אין לי שום דבר נגד פנימיות, דיברתי על הפנימיה מהספר, ברור לי שיש ויש.

אריאל (לפני שנה ו-4 חודשים)
מחשבות- אולי לא בדיוק מעוותת אלא יותר לכיוון של הרסנית.
no fear (לפני שנה ו-4 חודשים)
תיארת בדיוק את איך שאני גם מרגישה לפעמים. בקשר לבועה. את הספר לא קראתי, אבל עשית חשק. ביקורת מעולה כתמיד :)
yaelhar (לפני שנה ו-4 חודשים)
ביקורת ממש טובה.
במקומך לא הייתי מרגישה אשמה על הבועה שלך: גם אם היא לא היתה זה לא היה מונע את הרוע מאלה שזה מנת חלקם. לפחות לכמה אנשים טוב מספיק בעולם, וגם זה משהו, לא?
לי יניני (לפני שנה ו-4 חודשים)
דני בסרט צפיתי אתמול....אגב שים לב מה שכתבתי בסוגריים...
דני בר (לפני שנה ו-4 חודשים)
אריאל-
לי יניני-

עכשיו אני כבר באמת מבקש מכן להיכנס לקישור הזה, ולראות איך נראית פנימייה בעיניים של החניכים או לעיני מתבונן מהצד. צילמנו את הקטעים לסרט של כפר הנוער בן שמן, לא ביימנו אותם, הכל אותנטי.
אני בעצמי למדתי מכיתה ט- יב בכפר הנוער בן שמן, באתי מבית חם ואוהב, ועדיין זו אחת התקופות המעצבות והטובות בחיי.
והנה שוב, הקישור:
https://www.youtube.com/watch?v=R9WaBvB_iwY
אפרתי (לפני שנה ו-4 חודשים)
ביקורת יפה מאוד.
לי יניני (לפני שנה ו-4 חודשים)
תודה על הביקורת. כתבת יפה.
אחרי שקראתי את הספר הזה נתקפתי בהרעלת קריאה.
לא הצלחתי לקרוא שום ספר אחר במשך כמה שעות!
הספר הזה הוא ספר זועק, קודר, עצוב וטעון.
בכלל פרשות על "ילדי פנימייה" ועצם העובדה שהגיעו להתגורר בפנימייה לי אישית גורמים לכאב. (יכול להיות שזו גם סוג של סטיגמה שפנימייה היא מקום חשוך ולא חם).

אך, להתעורר בבוקר בלי שידה של אימא נוגעת או מלטפת את פנייך לקבל את היום החדש... זה קשה.
לעומת זאת מה יש בפנימייה? מדריך שמנער אותך או צועק "השכמה"?
ההבדל הקטן הזה "כן משנה"!
מחשבות (לפני שנה ו-4 חודשים)
יפה. אגב, מה היה מעוות בקשר עם אירה ואלכס? עזבי את הסוף.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ