ביקורת ספרותית על איזון עדין - כריכה קשה מאת רוהינטון מיסטרי
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 27 בדצמבר, 2016
ע"י אריאל


מאין אנשים שואבים את תעצומות הנפש שלהם, בתוך חיים שכוללים רק מפולת של צרות, להמשיך הלאה אל היום שלמחרת? לנסות ולהמשיך לצבור רגעי אושר קטנים? לחפש ולמצוא את התקווה שתפעם שוב בעורקים, וכל זאת רק כדי ליפול שוב מכובד של צרה נוספת , נוראה מקודמתה? מהו הכוח, שמכריח בני אדם באכזריות פשטנית, להמשיך להיאחז בחיים בכל מחיר, לשרוד מיום ליום, גם כשנדמה שאנחנו נהיינו בובות המריונטה של העולם והחיים רק חובטים בנו , מאמללים אותנו ומכים אותנו מכל כיוון אפשרי?

זהו סיפור על אלה שמזלם אינם שפר עליהם, בלשון המעטה, להיוולד ב"צד הנכון" של כדור הארץ. איזון עדין מתרחש בהודו של שנות ה-70, הודו המזוהמת, הגזענית, חסרת הרחמים, שראשי ממשלה מושחתים שולטים בה ביד רמה ומתעללים באנשים קשי היום. שוטרים מדכאים את הציבור, רציחות ומוות מצד השלטונות הם עניין שבשגרה, עיקור בכפייה הוא רק עוד דרך להמשיך להחזיק בשלטון, העוני הוא עוני מכפיר. בתוך כל אלו מנסות הדמויות הראשיות בספר למצוא קצת שקט ושלווה, משימה לא פשוטה בהתחשב במטח הצרות שנופלות עליהם אחת אחרי השניה.

מאנק, סטודנט למערכות קירור בקולג', שמגיע להתארח אצל דינה דלאל, ושני החייטים אום ואישאוור העובדים אצלה, מנסים בצניעות לחיות את חייהם. הם אינם מבקשים מהחיים דברים גדולים מדי: דינה, שנאחזת בעצמאותה ומפללת שתישאר שלה, אום ודודו אישוואר, צמד החייטים שבאו לעיר הגדולה מהכפר הקטן כדי לחמוק מהצרות, להרוויח קצת כסף ולחזור לחיים הפשוטים שלהם, ומאנק, שבכל רגע בחייו מחפש נואשות משמעות.

הם מוצאים אותה בדברים הקטנים. המשפחה שהם מצליחים ליצור, כמו כל משפחה: רבה, משלימה, מתאחדת, מתפרקת. כשהם ביחד הם מצליחים לצבור כוחות להמשיך, למצוא אחד בשני נחמה, למהול את העצב במעט שמחה. הם מוצאים את התקווה שעוזרת להם לא רק לשרוד אלא גם לחייך ולזכות ברגעי אושר. ודווקא שנדמה שהנה, עכשיו יהיה יותר טוב, אולי, אפשר אחרי הכל להמשיך הלאה, מגיעה המכה הבאה.

אני קוראת את הספר הזה ונזכרת למה אני תמיד מתעצבנת כשאני שומעת אנשים, חלקם חברים שלי, אומרים "אני אף פעם לא אעבוד במשרד, זאת לא עבודה שמתאימה לי, לשבת כל היום" או "כשאני אהיה בן 30 אני לא אהיה מלצר באיזו מסעדה" כשרואים אדם מבוגר ממלצר. אני כועסת על היהירות. כאילו כל אדם שיושב במשרד בחר לעשות את זה, כאילו כל מלצר מבוגר בחר בעבודה הזאת בלב שלם ולא מתוך כורח החיים. אנחנו לא יודעים לאן החיים עלולים להוביל אותנו, וזאת יהירות מצדינו לחשוב שכן. אמא שלי אמרה לי לא מזמן, בהקשר לעבודה שלי: "מי יודע, אולי מחר אצטרך למכור בגדים. אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ואדם צריך לדעת לעשות הכל." היא צודקת. האשליה שיש לנו, שהשליטה בחיינו שייכת לנו בלבד, אינה אלא אחיזת עיניים. ובסופו של יום, אם הגורל שלנו זימן לנו רק עבודה שאיננו שלמים איתה, יש לנו הרבה מזל.

לספר קוראים "איזון עדין". זהו אותו האיזון בין התקווה ליאוש, מספר לנו הסופר בדמותו של המגיה. אבל אין כאן באמת איזון: בסופו של דבר היאוש ינצח, והתקווה לא תהיה לנחמה אלא לצחוק הגורל שממשיך ללעוג ולהכשיל.

מבין שלושת הספרים שהזמנתי בחנות סימניה, "ציפור ישנה", "מלחמת השוקולד" ו"איזון עדין", אין לי ספק שהאחרון הוא המובחר שבהם. בעדינות רוהינטון מיסטרי פורש לנו את סיפורו, הוא מציג את הדמויות אחת אחת, גורם לנו להתאהב בהן. וכולן אנושיות להחריד. הוא אינן שופט גם את האכזריות שבהן: כולם כאחד רק מנסים לשרוד בדרכם. לעיתים אין להן זמן אפילו להתאבל, למחות דמעה. בשתיקה הן מקבלות את גורלן, כמעט באהבה, כשאין בהן כוח עוד למחות על כל הקשיים שהחיים זימנו להם, הן מחבקות את הצרות שעוטפות אותם. משלימות איתן, כמעט והולכות איתן יד ביד.

הספר הזה מרהיב, צבעוני, יפייפה, חשוב, מקסים, קורע לב, אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. עדיין קשה לי להמליץ עליו, כיוון שסיימתי אותו בתחושת יאוש כה עמוקה שלא פגה גם ביום שלמחרת. אפילו מאנק, שמבין כל הדמויות הראשיות, מזלו לכאורה גדול יחסית מכולן, קיומו בסופו של דבר הוא אפור, שברירי וחסר משמעות.

"איזה סיכוי יש לנו, כאשר ההתחלות והסופים שלנו מוזרים כל כך? לידה ומוות- מה יכול להיות מפלצתי מזה? אנחנו אוהבים להשלות את עצמנו ולקרוא לזה פלאי ויפה ונשגב, אבל זה עסק מוזר, בואו נודה בכך."

לספר הזה אחזור לא בשביל רגעי היאוש. אחזור אליו רק בשביל רגעי החסד: מאנק ואום מאכילים את החתלתולים שזה עתה נולדו, ארוחות הצהריים בוישראם, אום מבשל ארוחת ערב ודינה צופה בו, מסירה אט אט את מעטה הקשיחות שלה, מאנק לומד לשחק שח, צמד החייטים מוצא סוף סוף בית, אום לומד להשתמש בסכין ומזלג, אישוואר מוצא טיפת נחת. ארוחות ערב משפחתיות ליד השולחן, מריבות, שמחות קטנות וניצחונות קטנים עוד יותר. אני אקרא על כל אלה ואנסה לשכנע את עצמי שכל השאר, איכשהו, אולי שווה את זה.
21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אריאל (לפני שנה ו-6 חודשים)
תודה מומו:)
מוּמוּ (לפני שנה ו-6 חודשים)
ביקורת מעולה, וואו.
אריאל (לפני שנה ו-6 חודשים)
תודה רבה:)
no fear (לפני שנה ו-6 חודשים)
מסכימה עם כריס. את אחד מהאנשים שאני הכי אוהבת לקרוא את הביקורות שלהם. ביקורת נפלאה.
אריאל (לפני שנה ו-6 חודשים)
תודה:)
(לפני שנה ו-6 חודשים)
ברור.אולי הייתי צריך לומר
טוב לקרוא ביקורת שלך שוב :)
אריאל (לפני שנה ו-6 חודשים)
תודה רבה לכולם!:)
שני בר- קשה להמליץ עליו כי הוא גורם פיזית לכאבים, אבל אין ספק שאם לא קוראים מפספסים ספר אדיר.


ג'ים- אני כותבת כשיש על מה לכתוב. עד עכשיו לא קראתי הרבה ספרים חדשים, ואלא שכ, לא היה לי הרבה מה להגיד עליהם (שניים דובים, מלחמת השוקולד..), או שלא היו שווים את המאמץ (ארבעה בתים וגעגוע)
(לפני שנה ו-6 חודשים)
טוב שכתבת עוד
ביקורת
זה שאין לנקוב בשמו (לפני שנה ו-6 חודשים)
ביקורת חזקה
מסמר עקרב (לפני שנה ו-6 חודשים)
ביקורת מעולה ומרגשת במיוחד לאחד הספרים המשובחים ביותר שקראתי מעודי.
תמי (לפני שנה ו-6 חודשים)
זהו אחד הספרים הטובים שקראתי.
מחשבות (לפני שנה ו-6 חודשים)
ספר נהדר. ההודים מהווים בין שישית לשביעית מסך אוכלוסיית כדור הארץ ואני לא בטוח שהם חושבים שהם נולדו במקום לא נכון. זה מה שהם מכירים, את זה הם חיים ולכן הספר נפלא כל כך, למרות הקשיים.
Command (לפני שנה ו-6 חודשים)
מעולה
כרמליטה (לפני שנה ו-6 חודשים)
סקירה יפה. תודה
כתוצאה משיטת הקסטות בהודו אפשרויות הבחירה והשליטה של ההודים מהקסטות הנמוכות אכן מאד מצומצמות.
למרות שחיינו ככלל, ואלו של המעמדות הנמוכים בפרט, אינם פשוטים - עדיין יש לנו מרחב שליטה בחיינו ואפשרות נייעות חברתית-כלכלית הרבה יותר גדולים.

בצד החמלה כלפי גיבורי הספר ועמיתיהם החיים בהודו, כדאי לזכור זאת ולברך על מזלנו.

דני - ספר נהדר. כדאי לך לקרוא.
בת-יה (לפני שנה ו-6 חודשים)
ביקורת נפלאה, ותוספת התובנה על החיים כל כך נכונה. זה הזכיר לי את סבתא שלי שהיתה נוהגת להגיד ש"יש מי שבוכה על שרשרת יהלומים שנקרעת ויש מי שמאושר כשיש לו מרק בצלחת, כי אלה החיים".
דני בר (לפני שנה ו-6 חודשים)
את כותבת בביקורת היסודית והממצה שלך ש"עדיין קשה לי להמליץ עליו", אבל עצם הביקורת שלך היא שיר הלל לספר !!!
אז נכון שהוא קשה, ונכון שהוא מייאש, כי יש אנשים שכאלה החיים שלהם, אבל עושה רושם של ספר חזק שבהחלט אקרא אותו- ובהקדם !!
אלון דה אלפרט (לפני שנה ו-6 חודשים)
משובח
אפרתי (לפני שנה ו-6 חודשים)
סקירה מקסימה.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ