ביקורת ספרותית על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי מאת ג'אנט וולס
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 27 ביוני, 2016
ע"י אריאל


אני מביטה על ההורים שלי, אלה שפעמים רבות אני מסתכלת עליהם בהערצה ופעמים רבות בבוז, ותוהה מה הם היו פעם, לפני שאני ואחותי הגחנו לעולם. יש לי כמה חלקים: אבא קיבוצניק; עובד במשק, אמא לומדת בתיכון ובתור ילדה יוצאת ליער לשחק, מחכה לשמונה בערב שיתנו לה לשמוע ברדיו את התכנית האהובה עליה, משוטטת בשכונת בית הכרם.
אף פעם לא הצלחתי להרכיב את כל החלקים לפאזל אחד שלם. עם השנים הצטברו פיסות מידע, ועדיין אף פעם אין מספיק. אני לא מצליחה לראות מעבר למה שההורים שלי היום, כאילו נולדו ככה. כל פעם עולות עוד ועוד שאלות. מה הדבר הכי נועז שהם אי פעם עשו? הם היו החנונים של הכיתה או דווקא המנהיגים? איזה אהבות היו להם, אם היו להם, לפני שהכירו אחד את השני? אי פעם נשבר להם הלב? הם השתכרו פעם עד שהקיאו? הם לקחו פעם סמים? מה היו החלומות הכי גדולים שלהם? הם היו אנשי עקרונות? היו להם אידאלים? מה הם היו עונים כששאלו אותם את השאלה המפורסמת "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"

ג'אנט לא צריכה לשאול את כל השאלות האלה, כי ההורים שלה מתנהגים כמו שני מתבגרים ,שנכנסו להריון בטעות בגיל 17 ונשארו עם תינוקת ביד. נדידות מתמשכות ממקום למקום, ילדה בת שלוש שכמעט עולה באש, ילדים מחטטים באשפה כדי למצוא מעט אוכל, אבא שיכור מגיע הביתה אחרי ארבעה ימים שנעדר. וגם ילדים שיודעים טעם של חופש וחווים את העולם באופן הכי ריאליסטי שאפשר.

כשאנחנו ילדים אנחנו מסתכלים על העולם בעיניים גדולות. המבוגרים הם דמויות לחיקוי, הם מעוררים הערצה, אנחנו רוצים להיות כמוהם שנגדל. כשאנחנו מתבגרים אנחנו רוצים להיות כל דבר מלבד הם. כשאנחנו מבוגרים? אני לא יודעת. בהתחלה הערצתי בבושה את ההורים של ג'אנט, אחר כך שנאתי אותם ובסוף ריחמתי עליהם.

רבות הפעמים שאני מדמיינת שאני חיה חיים קצת יותר קשים. שאני רוצה לברוח מהבית אבל יודעת שבחיים לא אוכל להסב כזה צער להורים שלי ותכלס, אין לי באמת סיבה מספיק טובה, ואני באנוכיות מוצאת את עצמי רוצה בסיבה. לא רוצה את הבית הנוח, את החיים הנוחים להפליא, שיש לי חדר לבד ומחשב נייד וספריה. קנאתי בג'אנט כשקראתי עליה. באיזשהו מקום רציתי גם לחוות את הדברים שהיא חוותה. אני יודעת שאני צריכה להוקיר תודה על מה שיש לי ולא מצליחה. אני יודעת שהדברים האלה הם לא באמת רומנטיים כמו שהם נשמעים. אני יודעת שאני לא באמת רוצה חיים כאלה- ובכל זאת כל יום מחדש, בתחושת אשמה, אני מתפללת לזה קצת.

צריך לדעת להתפשר, מחנכים אותנו מגיל אפס. לחלום זה יפה, אומרים לנו, אבל צריך גם לדעת איך לסגור את החודש. ככל שאתה גדל, ככה החלומות שלך מצטמצמים יותר ויותר. האם ההורים של ג'אנט חיים באמת את החיים שחלמו עליהם?
נראה לי שניסו לשכנע אותי שכן. ובכל זאת נגד עיני הצטיירו שתי דמויות עצובות, שלמרות כל מאמצן גם הן כמו רבים מאיתנו, נרדפות על ידי העבר שלהן ונכנעות למציאות במקום לייצר אותה.
אחת המסקנות שהגעתי אליהן במהלך קריאת הספר הזה היא שרק אהבה זה לא תמיד מספיק. אבא של ג'נט אוהב אותה בכל ליבו, הוא רואה אותה כבת ברית שלו- "איום ונורא ככל שהיה מסוגל להיות, תמיד ידעתי שהוא אוהב אותי בצורה ששום אדם אחר לא היה מסוגל לאהוב"- בצורתו המעוותת הוא באמת אוהב אותה יותר מכל אדם אחר. אבל גם לאהבה יש את הגבולות- "All You Need is Love" שרים הביטלס, אבל אנחנו זקוקים ליותר מזה. האהבה לא מנעה את ההזנחה ואת הרשלנות ההורית. עם כמה שהוריה של ג'נט הצליחו להעניק, הם גזלו והרסו לא פחות.


אני מביטה באמא שלי ויודעת שהיא אוהבת אותי ואת אחותי יותר מכל דבר אחר בעולם, עם כל הקשיחות שבה היא מתייחסת אלינו. אני מביטה בה עורכת את השולחן לעוד ארוחת ערב בעיניים עייפות מיום עבודה ארוך. אני חושבת על כמה אני כפוית טובה לפעמים. אני תוהה על מה היא ויתרה בשבילנו. אני תוהה אם לפעמים זה רק אנחנו, אני תוהה אם רק אנחנו זה באמת מספיק.
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אריאל (לפני שנה ו-11 חודשים)
תודה:)
רץ (לפני שנה ו-11 חודשים)
אהבתי את הביקורת המשלבת התייחסות לספר ולחיים.
אריאל (לפני שנה ו-11 חודשים)
תקראי ותהני:)
מוּמוּ (לפני שנה ו-11 חודשים)
וואו, עשית לי חשק לקרוא את הספר. ביקורת טובה.
אריאל (לפני שנה ו-11 חודשים)
יעל- תודה, לא חשבתי על זה, אבל אני מניחה שאת צודקת. ברור שאני רוצה רק את הדברים הטובים ולא מעוניינת בהשלכות
אריאל (לפני שנה ו-11 חודשים)
תודה נופיר:)
אריאל (לפני שנה ו-11 חודשים)
אלון, אני מבינה מה אתה אומר. זה דומה קצת למה שאמא שלי תמיד אומרת כשאני שואלת אותה שאלות בסגנון- כשגדלים כבר רוצים את הנוחות הזאת. וגם אני למרות שההורים שלי לא לוחצים במיוחד, אם הם לא שמים לב שנעדרתי יום שלם ולא מתקשרים או שולחים הודעה כשאני מאחרת זה קצת צובט לי בלב. החלומות שלי הם גם לא גדולים במיוחד והם בטח לא לעבור דירה כל שבוע ולחיות חיי עוני. אני פוחדת מהאפשרות שאני בטוחה שאצטרך לעשות ועוד יותר פוחדת לנסות להגשים את מה שאני רוצה ולגלות שזה הרבה יותר קשה משחשבתי.

כמו שיעל כתבה, לדברים האלה יש מחיר כבד. ההורים של ג'אנט לא היו הורים טובים בעיני. ההורים שלי הם הורים טובים ואני באמת אוהבת אותם מאוד, הם העניקו לי הרבה. מסכימה איתך שהסקאלה של הורות טובה היא רחבה ומגוונת ואין דרך יחידה לחנך. אז אני רוצה קצת מזה, באיזשהו מקום. אבל אני לא יוצאת דופן ומניחה שגם אני אגדל ואתמתן. בסופו של דבר יכול להיות ומאוד אפשרי שיהיה לי מאוד קל לוותר על כל זה.
אריאל (לפני שנה ו-11 חודשים)
דוידי- תודה על התגובה הארוכה והמושקעת- אני חושבת שכולנו באיזשהו מקום רוצים את זה, אבל זה מפחיד אותנו בו זמנית. השחרור במקרה הזה נובע לפי דעתי גם מאידיאולוגיה וגם מחוסר תפקוד. המדהים הוא שלמרות כל מה שהם עוללו לילדים שלהם, בסוף הספר הם עדיין סולחים להם באיזשהו מקום, מתגעגעים אליהם, ואין בהם המון כעס, אלא יותר השלמה. בגלל זה קשה גם לקוראים רק לכעוס, אם הילידים לא כועסים, יש לנו מקום? ועדיין ההזנחה באה עם מחיר כבד
yaelhar (לפני שנה ו-11 חודשים)
ביקורת מצויינת וכנה.
מה שאנחנו רוצים - והחלומות שלנו מעצבים - זה לקבל את הכל בלי לשלם. להיות "קצת ג'אנט" בלי תופעות הלואי המבישות שיש לה - והמבצבצות להן מהסיפור למרות שהיא משתדלת מאד להראות רק את הטוב: בושה בהורים שלה - ובושה בעצמה לדוגמה. זו תופעת לואי אחת שאינה הולכת לשום מקום. יש יותר משתי ברירות להיות הורה (או ילד). אבל מה שאין זה ארוחות חינם.
no fear (לפני שנה ו-11 חודשים)
יש לי צמרמורת.
אלון דה אלפרט (לפני שנה ו-11 חודשים)
יפה מאוד, ומקורי.
תראי, עליי נגזר לקרוא את הספר מהצד של ההורים, כי ההורים שלי למשל גידלו אותי בערך במאה שמונים מעלות מההורים של ג'אנט (כמו רובנו, אני מניח). שימי את החלומות בצד - גם אני הייתי רוצה להיות אבא מגניב שלוקח את הילדים שלו בבגאז' לראות שטפונות במדבר יהודה ולא לחופשת הכול כלול ברודוס. אבל ככל שגדלים ומתבגרים, משהו איום קורה לרוב האנשים. הם מתמתנים, הם רוצים שיהיה להם יותר נוח, שיהיה איפה לשבת ומה לאכול ושכולם יהיו מרוצים. יש עוד כאלה שלובשים משי ולוקחים את הילדים לאכול אבק ולעשן ג'וינטים במידברן, אבל הם מתי מעט, ובסקאלה הגדולה של "הורות טובה", אני לא באמת משוכנע איפה זה נמצא. הורות טובה יכולה להיות קפדנית ויכולה להיות משוחררת, זו שאלה עמוקה שאין לה תשובה חד משמעית, וגם תלוי באיזו גישה מסתכלים עליה. זה בדיוק כמו ילדות - הילדות שלי היתה שונה בתכלית מזו של ההורים שלי ומזו של הילדים שלי, אבל אני לא יכול להגיד שהיא היתה יותר טובה או פחות אם אני רצתי בשכונה ושיחקתי אטארי אם היה לי מזל, והילדים שלי מקסימום רצים אצל חברים ויש להם כל גאדג'ט אלקטרוני שאפשר להעלות על הדעת.

ולגבי חלומות (את יכולה גם לשאול את דוידי פה מתחתיי) - חשוב לא לשכוח מה אתה רוצה בחיים, גם חלומות וגם דברים ארציים יותר. רק שלפעמים זה נורא נורא קשה, כשמגיעים להיות מבוגרים ומגלים שחיים טובים בנויים גם מחלומות וגם מאילוצים - אבל בעיקר מפשרות.
דוידי (לפני שנה ו-11 חודשים)
תיאור מאוד מעניין ספר שקשה מאוד להבין לעומק לפני שאתה הואה בעצמך, הרצון שלך להיות קצת ג'נט הוא לא רק רומנטי אלא מאוד טבעי וברור, הצד השני של המטבע, הוא העצמאות, היכולות שמתעצבות בזכות ההתמודדות. פינוק וחוסר יכולת של הורים לשחרר הופך את הילדים לפחות מסוגלים ופחות עצמאיים, לא מדובר עלייך באופן אישי, אלא על החוויה הנוראה והמרתקת הזאת של שחרור, שבמקרה הזה כנראה נובע מחוסר תפקוד ולא מאידאולוגיה סדורה בכל מקרה אני מאוד מאוד אהבתי את הספר וגם את הסקירה שלך.
אריאל (לפני שנה ו-11 חודשים)
שונרא החתול (לפני שנה ו-11 חודשים)
זה באמת נשמע נורא. לא אהבתי את החלום/רצון הזה.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ