ביקורת ספרותית על חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה
ספר מעולה

---

ג'וד, מלקולם, ג'יי בי ווילם בני 27, אחד עוד גר עם ההורים, שניים אחרים מוצאים להם דירה שספק אם היא ראויה למגורים, הרביעי חולק לופט עם עוד כמה אנשים. ניו יורק, העיר הגדולה. מנסים לפלס את דרכם להצלחה. ואחר כך הם פתאום בני שלושים וחמש, עשו כבר דבר או שניים, התאכזבו, נבגדו, המשיכו להיות חברים. פתאום הם בני ארבעים ושבע ולפני ששמים לב בסוף הספר הם כבר מעל לחמישים. הזמן באמת מתנהג בצורה מוזרה. במיוחד בספרים.

קצת קשה לי לנסח את המחשבות. כבר שבוע עבר מאז שקראתי והוא לא יוצא לי מהראש. מטריד אותי ומדיר שינה מעיני. אני מדפדפת בו כל כמה שעות וקוראת קטעים. זה יהיה חטא להגיד שהספר הזה הוא על חברות בין גברים. חברות היא חלק גדול ממנו, אבל הוא גם על עוני, התמכרויות, ועל אהבה שמעטים זוכים לה. על איך שתיקה יכולה לכלות אותנו ולהרוס אותנו מבפנים, על ערכם של אנשים בחיינו. על טראומות ישנות שמסרבות להגליד, על פגמים. הלקאה עצמית, אכזריות, חוסר אונים. בדידות. חסד אמיתי וכנות, שאפתנות. חיים שלמים שהם מלאי משמעות וחסרי משמעות בו זמנית. על טוב לב נדיר ועל רוע שאין כדוגמתו. וכל מה שנורא בנו ונפלא בנו גם יחד.
חווית הקריאה בספר הזה היא לא פחות ממטלטלת, ואני מרגישה שגם המילה הזאת היא לא מספיק עוצמתית כדי להבהיר עד כמה פחדתי שקראתי אותו, וכמה היה קשה לפעמים להפוך עוד עמוד כשאת לא יודעת מה מצפה לך מהצד השני. הרגשתי לפעמים שאני קוראת משהו שמהלך בי אימה, ופעמים אחרות משהו שמצחיק עד דמעות ופעמים אחרות משהו שממלא עד הסוף את הלב שלי ולא משאיר בו מקום שלום דבר אחר ולפעמים משהו שמחריב כל חלקה טובה בי. חלק מהספר הרגשתי שפיזית כואב לי. ספר שגורם לבכות בכי מטהר כזה, על מה היה יכול להיות אם, ומה היה קורה אם לא. כמה דברים היו יכולים להיות שונים אז.

ושנייה לפני שאתם מתחילים לקרוא, אזהרה קצרה: אני לא מחשיבה את עצמי כבן אדם תמים, אבל אני מרגישה שהספר הזה לקח חלק ממני. לקח זאת מילה עדינה. עקר אולי תתאים כאן יותר. הספר הזה עקר חלק ממני, ומשהו ממני לנצח, חלק ממני שדווקא אהבתי, יישאר כלוא בין דפיו. הכריכה לא משקרת: הוא חסר פשרות וחסר רחמים . אל תקראו אותו אם אתם לא מתכוונים להתמסר, עד הסוף, למילה הכתובה. אל תקראו אם אתם מתכוונים להתקטנן על פגמים קטנים. אל תיקחו אותו אם אתם מתכוונים לנהוג בו בציניות. תתחילו לקרוא רק אם אתם מוכנים להתמסר באמת, לשים את עצמכם בצד, וכן, גם להשאיר חלק מכם בתוכו.

האם החיים האלו שווים את זה? כל רגעי הסבל בשביל אותם רגעי הצחוק. כל הסבל שווה את האהבה? לפעמים אני חושבת שכן. פעמים קרובות יותר אני חושבת שלא. האמת היא שאין לי באמת תשובה.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על חיים קטנים