שנת 2010 בספרים

תקראו לאט ובכוונה מלאה ו 0 אחוז שהפסקתם
זה בדוק!!!

ספר מאד תמוה. בעיני לא מומלץ. המעטפת כביכול מעולמות הכישוף והפנטזיה, ורמת הכתיבה מותאמת לילדים, אבל כל עולם התוכן הוא מעולמות המבוגרים. מכשף שמפרסם מודעה במדור שידוכים, ומחפש בת זוג. ואז מתוארת סדרת דייטים כושלים. אחת מהנשים פוסלת אותו כי הוא לא גבר עשיר, אחרת מגעילה אותו ושלישית ישירה וחצופה. אצל האחרונה כישוף לא מכוון מביא להתפתחות בעלילה לפיה אחת המכשפות משנה צורה במהלך הדייט והוא מבלה את יתרת הספר בחיפוש אחר דרך להחזיר את הגלגל אחורנית. כשהוא לבסוף מצליח, המכשפה מגלה שהיא ללא גלימה, כלומר עירומה, ומאשימה אותו שהוא סוטה. יש היגיון בכך שאחרי שינוי צורה המכשפה עירומה, אבל מה ההיגיון בלהכניס את המילה "סוטה" לספר ילדים?
אף אחד מהדברים האלה שבספר הוא לא תוכן ראוי עבור בת ה-9 שקראה אותו. ובעיקר מבאס שכל דמויות הנשים הוצגו בצורה כל כך סטריאוטיפית ונלעגת.

בעקבות הביקורת המסקרנת של עמיחי פישמן רכשתי את הספר ותכף התיישבתי לקרוא אותו.
הטרובדורים הפרובנסלים (חבל אקוויטניה), הטרוברים (צפון צרפת) והמינזינגרים (גרמניה), היו משוררים ומלחינים שחיו ופעלו בחצרות מלכים ואצילים של המאות ה-11 וה-12 במרחב של פרובנס-אקוויטניה, צפון ספרד, דרום איטליה, צרפת וגרמניה. חלקם היו מלכים ואצילים בעצמם, חלקם נדדו בין חצרות וחיפשו אחר חסות של בעלי כוח וממון, חלקם ראו את עולמם בחייהם וחלקם חיו בדלות ונרדפו על דעותיהם, אותן הביעו בשירה. חלקם הלחינו את שיריהם, שרו אותם וליוו עצמם בכלי נגינה, וחלקם לוו בז'נגלרים ('חוגלרים' בספרדית), זמרים נודדים ששרו ונגנו את שיריהם והפיצו אותם ברבים. השירים נסובו על נושאים של אהבה חצרונית, פיזית ורוחנית, שירי תהילה וקינה לבני אצילים (בדרך כלל לפורסי החסות על המשורר), הרהורים מופשטים או מעוגנים במציאות היומיום, ביקורת חברתית ופוליטית וארס פואטיקה. חלק מהשירים הם העדות היחידה שנותרה בידיינו על דמויות מהתקופה, וחלק מהשירים בלתי מובנים לנו כיום, אף שלבני התקופה היה ברור כשמש על מי ועל מה מדובר.
הספר "שירת הטרובדורים" עשוי לעניין גם את מי שאינם מתעניינים בשירה, מפני שמעבר להסבר על הסוגות השונות של השירה הימי-ביניימית שמקורה בפרובאנס (כיום, חלק מצרפת), הוא מעגן את סיפור התפתחותה ואת תכניה בהיסטוריה ובמבנה החברתי של מערב אירופה של המאה ה-12. סיפורי חייהם של הטרובדורים הבולטים שבשירהם בחר אריה סתיו להתמקד, שופכים אור על יחסה של אצולת התקופה לאומנויות ולאומנים ועל יחסי פיאודל-וסל. התמות של השירים והרומנסות מספרים את קורותיהם של בני התקופה, וכן סיפורים ואגדות עבר, וחושפים את חיי חצרות האצילים בני התקופה ואת עקרונות האהבה החצרונית. לא כל השירים מעניינים כשלעצמם, ושאלת איכות התרגום ונאמנותו למקור (תוכנית ומבנית) היא שאלה שאני לא יכולה לענות עליה, אבל אפשר לזהות את סוג הסיפורים והעלילות שהמשיכו וממשיכות להדהד בספרות המערב במשך שנים רבות ועד ימינו, ומעידות על ההשפעה מרחיקת הלכת של שירת הטרובדורים על תרבות המערב לשלל סוגותיה.
אריה סתיו לא חוסך מהקורא את דעתו על איכות השירה, לפעמים זה מנומק ולפעמים פוגם באיכות האקדמית של הספר. מפאת קוצר המקום, לעתים הוא נאלץ לחתוך 'בבשר החי' של השירים, וזה מצער אבל כנראה בלתי נמנע. בספר מופיעים קטעים מרומנסות שהייתי שמחה לו היו מתרגמים אותן לעברית במלואן (הסיכוי קלוש, כמובן), כמו למשל הרומנסה של כרטיין דה טרואה על סיפור אניד וארק (ותודה על המאמר מאיר העיניים של ד"ר לילי גלזנר על הקריאה המרובדת ברומנסה הפרובנסלית, שמצורף לאחרית הדבר). סתיו גם מביא בספר קישורית לאתר עם שיחזורים של מנגינות לחלק מהשירים (trobar.org), וזה מקסים בעיניי, כי אני אוהבת מאוד להאזין למוסיקה ימי-ביניימית.
לסיכום, נותרתי אחרי סיום הקריאה של הספר וחצי תאוותי בידי. הייתי שמחה להמשיך ולקרוא על משוררי התקופה ואת שיריהם. בעיניי הנושא מרתק ומעלה מחשבות מגוונות על החברה האירופית בימי הביניים שהיתה פחות חשוכה והרבה יותר חופשית במנהגיה ממה שנהוג לחשוב; על עקרונות האהבה החצרונית כפי שהופיעו מאוחר יותר במאה ה-16 בספרות האבירים שממנה 'הושפע' דון קיחוטה, ובמאה ה-17 בספרה של מדאם דה לפייט, "הנסיכה דה-קלב"; ואיך הפכו לבסוף לגרוטסקה דוחה ומגוכחת במאות ה-17 וה-18 בחצרו של לואי ה-14 ועד המהפכה הצרפתית.
ועוד המלצה קטנה: לחובבי ההיסטוריה, כדאי מאוד לקרוא על הקיסרית מוד ובעיקר על אליאונור מאקוויטניה - דמות היסטורית חד פעמית ומרתקת מאין כמותה, מהחביבות עלי (הופיעה במחזה של ג'יימס גולדמן ובסרט של אנטוני הרווי, "אריה בחורף", אף שהמחזה עשה לה עוול).

"סודותיו של מורה הנבוכים" הוא הישג אינטלקטואלי מרשים. מיכה גודמן מצליח להנגיש את הטקסט המורכב ביותר בהגות היהודית בשפה קולחת, בהירה ומעוררת מחשבה. הכתיבה מהודקת, הטיעונים בנויים לתלפיות, וקשה שלא להישאב לחוויית הקריאה ולתחושה שסוף סוף פיצחנו את החידה.
עם זאת, חשוב להסתייג: הספר מציג תזה סדורה וקוהרנטית מאוד, שהיא בראש ובראשונה "הסודות של גודמן". בעוד שהרמב"ם המקורי ב"מורה הנבוכים" הוא יצירה קוצנית, רבת-סתירות ומכוונת למבוכה, גודמן מגיש לנו תמונה "חלקה" ומודרנית יותר.
הספר הוא שער כניסה פנומנלי ופרשנות מבריקה בפני עצמה, אך הוא משקף את הדיאלוג האישי של גודמן עם הטקסט יותר מאשר את ה"מורה" עצמו. מומלץ לקרוא אותו בצימאון, אך כדאי להחזיק את המקור בהישג יד – כדי לגלות שיש עוד המון "סודות" שהרמב"ם שומר לעצמו, מחוץ לפרשנותו המלוטשת של גודמן.

האמת היא - זה הספר הראשון שהתחלתי לקרוא כספרות רומן סלש מותחן.
שקעתי לתוך עלילה מטורפת ומזהירה.
נצרות, יהדות, בונים חופשיים.
השתוממתי לכמה רגעים.
פשוט נפלא.
אבל כמובן עד שאתה מתחיל לאמת עובדות ואז הרוח מתרוקנת מן המפרשים כמו בים ללא משב אויר קל.
היופי אצל דן בראון זה האומץ להציב קונספירציות ותאוריות כמדע מדויק או ככזה שאמור להיות מדויק.
בכל אופן אני אהבתי ואני ממליץ בחום.

אקדח במערכה הראשונה, מספר לנו צ'כוב, חייב לירות במערכה השלישית. זה עיקרון בסיסי בבניית מתח, ונכון שמאז שברו אותו שוב ושוב, אנחנו עדיין חושבים בתבנית הזאת, בעיקר בספרי מתח. יש אלמנטים שנוכחותם בתחילת הספר בונה ציפיות כך שהם יהיו חלק מפיענוח הפשע. תמיד חייב להיות פשע, כמובן, וחייב להיות בלש מפענח. אחרת אין לנו ספר.

מעשה בפלסטיקאי בעל מוניטין שעושה את הניתוחים שלו בשני מקומות שונים. הראשון הוא בתוך העיר, והעיר היא לונדון כמובן. המקום השני הוא אחוזה כפרית עתיקה. האחוזה נמצאת בבעלות המנתח, אבל אינה ירושה משפחתית לאורך דורות אלא אחת כזו שהוא רכש מיורשים שירדו מנכסיהם, וכן, זו אחוזה שיש בה מעגל אבנים עתיק, אחוזה מהסוג הזה. למה לעשות ניתוחים פלסטיים באחוזה מבודדת? ובכן, כדי לשמור על פרטיות למי שמעוניין. אולי יש גם סיבות אחרות. ויום אחד הפציינטית היא רודה גרדווין. לרודה יש צלקת עמוקה בפנים שלה, כך שיש לה סיבה טובה לניתוח. ועם זאת בואה מעלה הרבה שאלות וגם הרבה התנגדויות. האם הניתוח קשור לכך שרודה היא עיתונאית חוקרת? למה היא מעוניינת בניתוח דווקא באחוזת שברל? למה היא מחכה שלושים וארבע שנים לפני שהיא עושה ניתוח משמעותי שכזה? ומה קרה ליחסים בינה ובין אמא שלה? ו

הספר הוא כמובן ספר מתח, אבל את הבלש הנודע, הגיבור הקבוע של פ"ד ג'יימס, אנחנו פוגשים רק אחרי מאה עמודים, בתחילת החלק השני של הספר. הוא בדיוק נמצא בפגישה אצל חמיו לעתיד, שכן הבלש החביב הגיע עד ספר 14 בסדרה כדי להתמסד ולהכניס את עצמו בברית הנישואים. האם החלק הראשון חשוב לעלילת הספר? זו שאלה טובה, ולתחושתי כספר מתח הוא היה עומד בפני עצמו גם בלי החלק הראשון שלו. כלומר אין מידע שחשוב לעלילה ומופיע בחלק הראשון שלא חוזרים עליו בהמשך. ויש גם כמה חלקים שלא חשובים לעלילה הבלשית ומופיעים בחלק הראשון וגם בהמשך. ליתר דיוק - רודה מתה, ובצורה אלימה באותה אחוזת שברל ציורית וסימפטית למראה, ומסתבר בדיעבד שהיו לה הרבה אויבים. וזה קלאסי "הרצח בחדר הסגור" כי כולם נאשמים פוטנציאליים ורק צריך למצוא מי באמת עשה את זה. אחר כך קורה עוד פשע, ועוד, והצוות של דלגליש חוקר את כולם. אבל אני מצטערת לדווח שזה פשוט לא יוצא מעניין. הספר איטי מדי , יש בו פחות מדי הפתעות, הדמויות לא-נחמדות כל אחת בדרכה, והם מסתעפות לעלילות משנה שאפילו לא מפריעות לעלילה הראשית או שותלות רמזים מטעים. יש אקדחים, ומותר שכמה מהם לא יירו, כי זה חלק מהז'אנר. כשאף אחד מהם לא יורה, זה באמת לא מאוד מעניין.
ומזל טוב לאדם דלגליש!

הספר מתאר החמצות אולם אופן כתיבתו הוא בגדר החמצה בעצמו. בדרך כלל העלילה אמורה להיות מפתיעה או, בספרים טובים באמת (הבשורה על פי ישו, כרוניקה של מוות יודע מראש) העלילה אינה מפתיעה אולם הסיפור כתוב היטב. במקרה שלפנינו העלילה שדופה והכתיבה לא מוסיפה לה מספיק כי להצדיק זאת. עם זאת, התיאורים ריאליסטיים וקל להזדהות עם הדמויות הפגומות. דבר נוסף אחרון - הספר לא מציע נחמה.
מתאים למי שנהנה לשכשך במיצי קיבה.

ספר מדהיםםםםם שמתחרה על המקום הראשון יחד עם טרילוגיית הרואים למרחוק. ממליצה מליון פעם חוץ מהעובדה שאין לו סוףף💔💔💔💔💔💔💔💔💔💔

זה דבר מאוד מטומטם לעשות, לקרוא ספר המשך לפני שקראת את הספר הראשון, אבל לאהתחייבתי לעשות רק דברים חכמים בחיים. מה גם שלא הבנתי את זה כשלקחתי את הספר לידיים, ואחרי שכבר התחלתי זה לא היה נראה חשוב במיוחד שזה ספר המשך ולא הראשון. ממילא בספרי מדע בידיוני חלק מהדברים לא ברורים ממש בהתחלה והם הולכים ומתבהרים בהמשך.

וכה יצא שקראתי באותו השבוע שני ספרים שונים מאוד זה מזה ובכל זאת שניהם עוסקים בתודעה, בזיכרון, בקשר בין תודעה וזיכרון, ובהשפעה המצטברת שיש לניסיון על התודעה ועל אישיותו של האדם. ובקצרה: האם האדם הוא הגוף, או שמא הגוף הוא קליפה שלתוכה יוצקים תודעה. ובכן, במקרה הזה לא מדובר על אדם ההולך ושוכח ומתפורר לחלקים במהלך ההזדקנות שלו, כי זה מד"ב ויש אפשרויות להעביר תודעות מגוף לגוף אחר. בריגדות הרפאים הם חיילים בצבא שנוצרים מהמרקם הגנטי של אנשים מתים, יחד עם תוספות משודרגות שנותנות להם סוג של טלפטיה או חיבורי מוח משותפים. כך הם נולדים בגוף בוגר ומקבלים אימון והכשרה מהיר, ופועלים בצורה משותפת.

אל תוך אחת מהבריגדות האלה נולד חייל מיוחד, שמו ג'ארד דיראק ובמוח שלו נמצא גם מוח של צ'ארלס באוטין, בן אנוש שבגד בגזע האנושי. דיראק לומד להכיר את באוטין ולהבין את המניעים שלו, ואז מנסה להילחם בו, כלומר בעצמו, ולהציל את האנושות. נשמע מסובך? אז יותר.

המון רעיונות שיש בהרבה ספרי מד"ב אחרים, סקאלזי מעתיק בלי בושה וגם אומר את זה במפורש בסוף הספר, אבל לי לא ממש אכפת. עיקר המחשבה תוך כדי הקריאה היתה על משמעותו של גיל, מה ניסיון עושה ומה זיכרון יוצר אצל האדם. נחמד למי שמחבב.

שם הרוח הוא סיפורו של קווֹתֶה (ככה נוקד בתרגום, באנגלית: Kvothe), מכשף אגדי שנעלמו עקבותיו. כשהיסטוריון נודע מזהה אותו בתור פונדקאי בשם קוֹטֶה, הוא מתעקש שהוא יודע מי הוא ורוצה לשמוע ולכתוב את סיפורו. אך קוותה מתחבא, לא ידוע אם מפני החוק או מפני הסיפורים עליו, ועד שההיסטוריון מזהה אותו היחיד שיודע את זהותו הוא תלמידו.
לאחר דין ודברים קוותה מסכים לספר לו את סיפורו. ניכר עליו שהוא רוצה לספר, אך בתנאים שלו, וההיסטוריון מסכים.
בילדותו קוותה חיי חיים ססגוניים וטובים, הוא גדל במשפחה גדולה של להקת אומנים נודדים, והמכשף אבנתי לימד את קוותה מדע ו׳סמפתיה׳ (כושפות). אבנתי הוא הראשון שמצביע על חוכמתו ויכולותיו המיוחדים של קוותה, על הצטיינותו ועל עתידו המזהיר.
אך בִּן־רגע ילדותו של קוותה נכרתה. וקוותה הפך לצל אדם בעודו ילד ומוחו המבריק מופנה רק להישרדות וכמעט שאין זכר לילד החכם והכישרוני שהיה.
עד שמספר סיפורים אחד מעיר אותו מתרדמת החורף בת שלוש השנים שנפל אליה בעל כורחו, ובתוך כמה ימים הוא חוזר לעצמו ונוסע לאוניברסיטה, להגשים את חלומו הגדול ואת הייעוד שייעד לו אבנתי.

סיפורו של קוותה כתוב בקולו שלו, מדבר עבר, אך הוא נתון בתוך סיפור מסגרת שכתוב בגוף שלישי. סיפור המסגרת מתרחש ביממה אחת. אחת מתוך שלוש שניתנו להיסטוריון כדי לשמוע את סיפורו של קוותה. אני מניחה שכל ספר בטרילוגיה צריך להיות יממה מתוך השלוש.

האקספוזיציה בת יותר ממאתיים עמודים. היא מעניינת, כך שלא הייתה סכנת נטישה מיידית, אבל בכל זאת, ההרגשה היא שבמשך מאתיים עמודים מדשדשים במקום. חלק גדול מהאקספוזיציה הארוכה הוא סיפור על תלאותיו של ההיסטוריון, ועל חייהם של קוותה ותלמידו בפונדק שבו הם חיים.
ועלילה זו לא מעניינת יתר על המידה, ורוב הקטעים בפונדק היו מיותרים בעיניי, עד שהגעתי לפרקים האחרונים בספר ורק בהם הבנתי למה נצרכנו בדמותו של קוותה הבוגר. אך גם הבנה זו טרם הגיעה לסיפוקה, כי היא בעצם אקספוזיציה לסיפור המלא שאני מניחה שיתמלא בספרים האחרים בטרילוגיה.

קוותה הוא ילד חכם, חריף, נחוש ובעל אינסטינקטים חדים. הוא גם פזיז ומתנשא, אך אלו תכונות שמבוססות על ביטחון עצמי והיכרות עצמית עם יכולותיו וכוחותיו, ומותאמות לגילו ולטראומה שחווה.
בחייו המוקדמים בלהקת השחקנים הנודדים, הוא למד משחק, מוזיקה, אומנות המילה, ערמומיות רחוב והישרדות בטבע, ואף אימונים שכליים, נפשיים וטכניים במדע וסימפתיה עם מורהו אבנתי, כך שדפוסי התנהגותו וגם האירועים הקיצוניים שהוא שולט בהם מבוססים חזק ויציב על עברו, כישרונותיו, שנות האימונים והטראומה, ומגולמים בצורות שונות בסיטואציות שאליהן הוא נקלע.
אחד הדברים המשעשעים בספר הוא האיומים של קוותה, הוא מתאר לפרטי פרטים את האיומים שלו, ועם ביטחון כזה שבאמת מפחדים ממנו. אבל האיומים מופרכים כל כך שפשוט צחקתי בקול.
לעומת קוותה הצעיר, את הדמות של קוותה הבוגר לא הצלחתי לחבב. תהיתי מה קרה לקוותה הצעיר שאהבתי מאוד, שהפך לאיש קשה יום וממורמר. רק ההתנשאות שלו התאימה לדמותו הצעירה, אבל כשהיא בתוך דמות ממורמרת ומיואשת, זה כבר לא חינני. בסוף הספר מבינים יותר על דמותו של קוותה הבוגר, אך לא מספיק לדעתי.

גם שאר הדמויות מאופיינות להפליא, מדובר בכמות גדולה מאוד של דמויות שכל אחת מהן בנויה היטב – הפרופסורים, הסטודנטים, החברים והאויבים, בעלי הפאבים והפונדקים, השוטרים, הפושעים ועוברי האורח – לכל אחד ואחד מהם יש אופי, שפה וצורת התנהגות משלו. כך שאין דרך להתבלבל בין בדמויות, על אף השמות השונים והמשונים. ואני הרגשתי את עצמי מתהלכת בעולם שלהם וחווה את חוויותיו של קוותה ללא כל מאמץ.

בסט – מודגש שוב ושוב שהוא לא בן־אדם. ועד סוף הספר עדיין לא ידוע מה הוא בדיוק, מהם ה׳פיי׳ ולמה לא יודעים עליהם, ונראה שזו האקספוזיציה של הסיפור המלא.
הדמות של ההיסטוריון מסקרנת, אבל לא מספיק כדי שארצה לקרוא חלקים רק עליה.
הדמות של דנה מעולה ביותר בעיניי. הרומנטיקה, המסתוריות, הרמזים של המבוגרים מסביב. נשאר סוף פתוח לגביה ולגבי הרומנטיקה ביניהם, וגם את הסקרנות שנשארה איתי אני אוהבת מאוד.

בפתח הספר ישנה מפה, אך רוב שמות המקומות שמדובר עליהם בספר אינם כתובים בה, כמו גם שֵם העולם שבו הם חיים. אם אין זה כדור הארץ, מה זה כן? ואם כדור הארץ, באיזה חלק? באילו שנים הוא נראה ככה?
באותה מידה הוא יכול היה לא להציג מפה של עולם אחר וזה היה מסתדר מעולה. לא הבנתי את הצורך בלבנות מפה ולהציג כאילו מדובר בחיים אחרים לגמרי, אבל לא לספר לנו באילו. וממילא ה׳פיי׳, ה׳ארקאנום׳ (מועצת המכשפים) ודרקונים חיים יפה מאוד בעולם שלנו אם רק רוצים בכך:)

אבל העולם שבנה רותפוס בנוי לתלפיות, הוא עולם ימי ביניימי, יש בו אלכימיה וסימפתיה, יש בו יצורים על־טבעיים במידה מאוזנת, מסקרנת ומרתקת. ואף שהעכבישים השדיים שאיתם מתחיל הסיפור עדיין לא הובהרו, והם גם פחות סקרנו אותי אישית, שאר היצורים ריתקו אותי לא פחות משריתקו את קוותה.
הסימפתיה מוטבעת בעולם הזה וחלק בלתי נפרד ממנו, עד כדי כך שלומדים אותה באוניברסיטה, בתור המקצוע החשוב ביותר, כך שכושפות הוא מדע ברמה גבוהה, וזה מעולה בעיניי.
בתוך הסיפורים של קוותה יש כמויות אדירות של ידע – על הישרדות ביערות ובערים גדולות, על המידע באלכימיה, פחחות במתכות זולות וצורפות במתכות יקרות, כימיה, רכיבה על סוסים, נסיעה בכירכרות, מוזיקה ועוד – מהידע הזה בנויים הסיפורים, והוא מושחל בהקפדה בתוך העולם והאירועים הרבים שקורים בו, ובכך יש עוד רובד של אמינות לסיפור.

המוזיקה היא עולם שלם בסיפורים של קוותה. הוא מתאר את הנגינה בחיות ומכניסאת הקורא לתוך נפשו. כך גם בתיאור היערות, דנה, חבריו, הרפתקאותיו וכמעט כל חייו. נשביתי לתוך עולם התיאורים שלו ובעיקר לתוך המוזיקה.

לעומת עולם התיאורים המרהיב שלו, יש לו מדי פעם משפטי אמירה חזרתיים, כמו: ״אם לא הייתם מעולם עניים מרודים, ספק אם תוכלו להבין איזו הקלה חשתי״, או ׳אם לא הייתם שם, אתם לא יכולים לדמיין, אז אפילו לא אסביר׳, ושלושה העמודים של משפטים כמו: ׳אם אנסה להסביר כמה היא יפה, אחטא׳, שהיו מלְאים ביותר. עד שהוא סוף־סוף מתאר את יופיה בפסקה יפהפייה ומרטיטה להפליא. למה היא לא הייתה יכולה להיכתב ללא כל ההקדמה המיותרת הזו?
ככל הנראה רותפוס ניסה להביע את שפתו של קוותה הבוגר, שנאלץ להתחבא ולהיות אדם אחר, ואולי גם ניסה לדבוק בשפה של אדם שפשוט מספר סיפור. אבל קוותה בעל שפה עשירה ועולם תיאורים פנורמי, כך שבהיתקלות במשפטים האלה בעיקר יצאתי מהסיפור. ושוב, גם כאן, רק בסוף הם מתחברים לאותו היגיון שלא בא על סיפוקו, כי סיפור המסגרת הוא לא הסיפור ב׳שם הרוח׳, הסיפור הוא חייו של קוותה הצעיר. וזו עוד סיבה שלא הבנתי את צורך בסיפור המסגרת, ללא הצורך בהשמעת הסיפור מהפה של הדמות הספר היה קצר ב־300 עמודים ומרתק לא פחות, בעיניי.

שפת הספר בעייתית בעברית. מדובר בתרגום לא מוצלח, לדעתי. ונראה לי שהתרגום היחיד של הספר בעברית.
מצד אחד הספר כתוב במשלב גבוה, אבל מצד שני רוב הכתיבה בנויה מביטויים מתורגמים מאנגלית, ונדמה שרובו תורגם ליטרלית. נוסף לכך, נראה שלא נערך בעריכת לשון קפדנית, שהייתה יכולה להועיל מאוד לשפת הספר ולהאחדת המשלב, כך שהפיוטיות תורגש והמבנה יהיה יציב ולא מתנודד בין כמה חצאי־משלבים בחוסר סדר.
אחת מהביקורות החיוביות הרווחות על הספר הוא שהשפה היא חלק בלתי נפרד מהאומנות של הספר. אך אני לא חוויתי זאת כלל.
הסופר המציא שפה, אבל לא כזו שמשתמשים בה הרבה. והעברית בספר, כפי שכתבתי, לא ייחודית ודי מבולגנת, כך שגם לגבי השפה הבנתי רק בסוף הספר כמה נזק נגרם בתרגום הזה.

אני ממליצה על הספר, אבל עדיף בשפת המקור, כדי לחוש את המנגינה של המילים ואולי כה להצליח להרגיש את שם הרוח.

התחיל מאוד חזק. הכאב מסופר בבהירות עצומה נהנתי מסערת הרגשות אבל זה לא התפתח למשהו מעבר לאמצע הספר לצערי. עדיין, כתוב טוב ושווה את הזמן

אין שום סיכוי בעולם שהייתי קוראת את הספר הזה אלמלא חברת מועדון קריאה קטן שאני חברה בו הייתה מתעקשת. נו... בסדר.. האמת שלי זה דווקא די התאים, כי אני בתקופה עמוסה מאוד שמלווה במחסום קריאה קל ועל כן, לא הייתי מצליחה להתרכז בספר שהוא לא נטו בידור וקלילות.

אין הרבה מה לומר בחיי שאין הרבה מה לומר. הספר הזה הוא כנראה בדיוק מה שאתם חושבים שהוא. שלוש חברות אמריקאיות יוצאות לסוג של מסע רוחני, כל אחת בדרכה שלה כדי למצוא את מה שחסר לה. אמי, היא בחורה זוגית להפליא שאחרי שבן זוגה בוגד בה מנסה למצוא קלילות והנאה בהיכרות קצת יותר שטחית עם בחורים. אדריאנה, בדיוק ההפך ממנה. לא מצליחה להתמסד ומתפרפרת כל חייה ללא יכולת למצוא יציבות. החברה השלישית, לי, נמצאת בזוגיות עם אדם שהיא מנסה לאהוב מכיוון שכך מבחינתה נראית תבנית היחסים. כל השלוש נמצאות בפתחו של גיל שלושים ("האיום!") ומנסות לתקן התנהגות קלוקלת מן העבר והרגלים מגונים של ההווה.

שתי נקודות אור קטנות בספר. הוא קריא מאוד והדפים נהפכים בקצב מהיר. אין סיכוי שהייתי ממשיכה לקרוא אם לא מועדון הקריאה ודווקא הופתעתי לגלות שישנם כמה פרקים מפתיעים לקראת סופו. שנית, פרק מצחיק שמוקדש כולו לבחור הישראלי שפגשה אמי בתל אביב הלוא הוא יאיר, שהגיע אליה למלון דן פנורמה אך היה צריך לחזור במהרה לדרום. זו הנאה לא קטנה לקרוא על מדינתנו הקטנטנה בספר אמריקאי.

שורה תחתונה, קומדיה אמריקאית חביבה ולא בהכרח מעניינת. על הכריכה מצוין: "מחברת רב המכר של השטן לובשת פראדה", לא יודעת אפילו איזו קונוטציה זה נותן לי אך בעקבות זאת צפיתי בסרט הראשון והשיממון היה קשה לתיאור.