ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 30 באפריל, 2013
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
מי שבעד אלימות, שיקום.
מה זה, אף אחד? אף אחד לא בעד אלימות? בשום מצב? שום מצב? ואם מישהו יעשה משהו למשפחה שלך? ואם ייכנס פורץ הביתה? ואם אשתך תרביץ לשכנה כי היא שוב שפכה את הזבל על יד הדלת שלכם וקיללה את הילדים? הופה, אנשים כבר מתחילים לזוז על הכיסאות שלהם באי נוחות.
אני משתדל להיות אבא טוב. ולתת דוגמה אישית. וכשמישהו חותך אותי בכביש, לא לקלל את האימ-אימא שלו, אלא רק קצת, להתעצבן, אבל להיות בשליטה. לשבח התנהגות טובה, ולגנות אלימות. אני יודע שהם מביטים בי כרגע, בעיניהם התמימות יודעות הכול, ורואים. הם רואים אותי לא מקלל. ורואים גם את הסדקים, את אלה שתחתם מבצבץ המבוגר האלים שהוא אבא שלהם. ואני מחייך אליהם, ומשתדל לשמור על חזות שלווה. למרות האימ-אימא של החרא המנוול הזה.
כן, כל אלה דברים פשוטים. אבל מה זה השטויות האלה "משתדל"? הרי ברגע שההשתדלות הזאת תפגוש במבחן אמיתי, רוב הסיכויים שהמסכה הדקה של האיש התרבותי והלא-אלים תנשור מעל פניי ויתגלה...
כן, מה יתגלה? האמת היא שאני לא יודע. אולי לא הועמדתי במבחן אמיתי. אולי יצר האלימות הכבושה שאני חש כמו צל קפוא בתוכי כשאני נתקל ברשעות או חוסר התחשבות משמעותית, אולי הוא תמיד יישאר כלוא. אולי כי אף פעם לא יהיה מבחן "אמיתי". כי הקו האדום, כמו זה עם איראן, יזוז ויזוז ויזוז אחורה ועוד קצת ועוד, כי בסופו של דבר, אלימות מפחידה אותי, בין השאר כי ככה חונכתי וגם, אולי, כי אני פשוט פוחד להפסיד. ולחטוף מכות. כי אני צריך ללכת לעבודה, ואני לא יכול לעשות את זה עם ידיים שבורות.
אבל אם מישהו, נגיד, יכה את הילד שלי? או יאיים לפגוע בו? האם אז אוכל להתגבר על מסורת-אי-האלימות ולעשות מעשה? מהו הקו האדום האמיתי שיגרום לי לראות אדום ולעזאזל התוצאות? אני לא בטוח שאני רוצה לדעת. אין ספק שיש קו כזה.
אבל בואו, במטותא, נעזוב אותי לרגע. כי הספר הזה מדבר, בפשטות, על משהו מעט שונה והוא, כמה רחוק אדם מוכן ללכת כדי להגן על ילדיו, גם אם עשו "משהו לא בסדר". אם הילדה שלי דרכה על מישהו בטעות, מייד אני מזדעק ואומר לה לבקש סליחה. ואם הבן שלי הכה ילד אחר בגן... תנו לי לחשוב.. אני די בטוח שאני שואל אותו מדוע. למה הוא עשה את זה. "הוא אמר לך משהו? הוא הרגיז אותך? מה? הוא הרביץ לך ורק החזרת?" ומייד זה כבר יותר טוב. יש הצדקה. ברוך השם. זאת לא אלימות סתמית. בואו לא ניסחף כאן.
ואם בעוד עשר שנים הוא יעשה משהו נורא עוד יותר? מה יגבר על מה - הצורך שלי להגן עליו בכל מחיר, וההצדקה האוטומטית שלו כי לא יכול להיות שהוא עשה את זה סתם ככה? או העובדה שאני משייך את עצמי לצד הטוב, הנכון, הלא-אלים, שומר החוק, בכל מחיר?
לא יודע.
אני משתדל לתת דוגמה אישית.
****
נ.ב. בפעם אחרת אפשר לדבר על הרמן קוך, ומה הוא עושה ועל מה הוא כותב. הוא סופר מבריק שניחן בתובנות מפחידות בעוצמתן וברזולוציה שלהן. ב"ארוחת הערב" הוא עושה את זה לא רע. ב"בית קיץ עם בריכה" זה כבר ממש טוב. הספרים האלה מעט שונים זה מזה, כאן מדובר ברופא משפחה, איש משפחה למופת, וכאן במורה מובטל.. אבל שניהם הם כמעט אותו אדם. ושניהם מגלים בצורה זו או אחרת מה מסתתר מתחת לשלווה האינרטית של חיי המשפחה המאופקים והמאושרים לכאורה באירופה העכשווית. "בית קיץ.." עושה זאת בצורה יעילה ומדוייקת יותר. אבל שניהם מפחידים, ושניהם לחלוטין שווים קריאה.
50 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
שונרא החתול
(לפני 10 שנים ו-11 חודשים)
האמת היא שבגלל שקוך היתל בי, כל כך התמקדתי בפלצנות, במסעדנות ובנהנתנות תוך כדי הקריאה
וכתבתי לעצמי כל כך הרבה הערות ציטוטים ותובנות, ואז הביקורת כבר קיבלה נפח גדול וכיוון מובהק. זה חייב אותי לערוך, להשמיט ולמחוק כל מיני דברים כדי שיהיה מקום להתייחס גם לנושא המרכזי, ולא רציתי. גם מתוך עצלנות וגם כי אני עורכת מאוד גרועה של עצמי.
אבל אני עדיין חושבת שהנושא המרכזי בספר הוא כמה רחוק ילכו הורים כדי להגן על ילדיהם, ובתוך זה גם אלימות, חינוך, ציות לחוק. המסעדה והארוחה, על כל מה שהן, הן רק התפאורה. גם את "בית קיץ עם בריכה" אהבתי. אתה עוד תראה. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-11 חודשים)
איך לא עשיתי "לייק"? כנראה שהתבלבלתי.
לא התמקדת בקליפה. התמקדת במה שהספר הזה עשה לך. זאת לא הרמה ה"חיצונית". יש פה כמה וכמה ביקורות שכל אחת התמקדה במשהו מעט שונה. ייתכן שיש פה יותר מרובד אחד?
למה "ספר בסדר"? ככה יצא, אני מניח, באותו רגע. זכרתי אותו כיותר טוב, אבל דירוג זה דירוג. אולי אני אשנה את זה פעם. כנראה ש"בית קיץ עם בריכה" שקראתי קודם עשה לי את זה קצת יותר (ואין בו יותר מדי דיבור על פלצנות, ככה שאולי בגלל זה פחות התחברת?) |
|
|
שונרא החתול
(לפני 10 שנים ו-11 חודשים)
אני קיבלתי מילים בלי לייק ואתה קיבלת לייק בלי מילים :-)
קראתי את הביקורת ואת הדיון ושניהם מרתקים ומעוררי מחשבה. לא הגבתי כי בזבזתי את כל המילים שלי בארוחת הערב שלי. סתם... אני התמקדתי בקליפה של הספר (פלצנות ושות') ולא בליבה (יחסי הורים-ילדים). למה? ככה יצא. "ספר בסדר"? הרמן קוך הוא רק "בסדר"? איכזבתני. תיזהר, עכשיו יש סיכוי שפאול לומן באמת יגיח. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-11 חודשים)
שונרא, נאה דורש, אמור להיות גם נאה מקיים
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
כשמדובר בילדים, זה סוג אחר לגמרי של הישרדות
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מעולה.
|
|
|
בן אסתר
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
אדם קרוב אצל עצמו.
יש דוגמאות שונות לאותם מצבים. דודתי סולקה ממחבואה בזמן אקצייה כי התינוק שלה בכה במסתור ובכך איים על שלומם של האחרים. מאז לא נראתה יותר.
בפגוע בנהריה (משפחת הרן) נחנקה ילדה בהיותה במסתור עם אמה בניסיון להשתיקה פן תתגלינה השתיים. מה שהיא שולט בהתנהגות הוא יצר ההישרדות והפחד הוא אחד האמצעים שההכרה יוצרת כדי להמריץ את האדם לשרוד. מעשי הקרבה לטובת אחרים נובעים ונוגעים עמוק מאוד במבנה הנפש ותחושת המחוייבות האישית. ידועים המקרים שאנשים הטילו את נפשם לטובת אחרים מתוך תחושת שליחות עילאית, אך הם אינם עניין של יום יום וכשהם קורים מועלה העושה על נס ומצויין ברבים על הקרבתו. כך גם נוצרים המיתוסים. |
|
|
מתוקה
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
לא קראתי את הספר, אך אני יודעת שהייתי עושה הכל כדי להגן על הילד שלי.
נראה לי שהדיון פה כבר מזמן נסחף אל מעבר לספר, אז אני רוצה להתייחס למירית שהעלתה פה גם את שאלת ההישרדות. שאלתי את עצמי פעמים רבות את השאלה הזו, בעיקר בהקשר של השואה - מה הייתי מוכנה לעשות כדי להשאר בחיים? כדי שילדי ישאר בחיים? אם זה אני או מישהו אחר - מה אני עושה? ב-99% מהמקרים עניתי לעצמי שהייתי בוחרת בחיי על פניי חייו של מישהו אחר. זו אמת מכוערת, אבל לדעתי משקר מי שאינו אומר שהיה בוחר כך.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
הספר מעלה הרבה שאלות מעל לפני השטח, ויש לו כמה רמות של קונפליקטים.
בגלל זה הוא מעניין. נכון, יש את העניין הגנטי - אבל למרות שהוא מגיע בסוף הוא מרגיש לי כמו עוד פיתול של העלילה מאשר עניין אקוטי.
בעיניי, החלק המעניין הוא החשד של לומן שבנו לא רק ירש ממנו גנטית את הנטייה לאלימות, אלא גם למד אותה ממנו, כמו בסיפור על ניפוץ חלון הראווה במשחק הכדורגל. מה הילדים שלנו רואים כשאנחנו מתאפקים או משתדלים? את האיפוק או את מה שמתחבא? מה הם לומדים כשהם רואים אותנו משקרים שקרים קטנים ולבנים, נחמדים לאנשים שאותם אנחנו מקללים כשהם לא שומעים, איך מרמים, איך מתקדמים, איך שורדים... הפחדים, התלויות הקטנות, ההרגלים הרעים. זה נרכש בדיוק באותו אופן, גם אם זה לא "גנטי" פר סה. |
|
|
יעל
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
אפרתי- צודקת. סליחה.
על אותו עקרון בדיוק... |
|
|
בן אסתר
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
הורה לא אמור להיות פקטור לשיקול.
זו הסיבה שהמושג: "לו אני הייתי האב מה הייתי אומר או עושה". מבחינת החברה דעתם של ההורים לא צריכה להיות נחשבת. מולם יש בני המשפחה הנפגעת.
מה שמעניין אותי הוא להפחית את האלימות והפשיעה. אם כתוצאה מכך בני המשפחה של נבל הופכים להיות קורבנות הם קודם כל הקורבנות של החוטא. אם בכך יימנעו קורבנות תמימים וחפים מפשע, דייני. כל מה שאני רוצה הוא הרתעה יעילה ובגלל חסרונה (עם כל הסטטיסטיקה המכובסת) העבריינות מתגברת. לגבי גלעד שליט הייתי נגד המהלך. כמובן שנישאלתי מה הייתי אומר לו היה בני. זו שאלה חסרת היגיון. אני בטוח שכל אחד מהורי הצוות של גלעד שנהרגו היה מוכן להתחלף עם ההורים של גלעד. האינטרס של המדינה היה להבטיח שהאסירים ישוחררו רק כשיהיה הסכם. שההורים של האסירים ילחצו על החמאס להגיע להסדר של הפלשתינאים עם ישראל. לדעתי זה המחיר שמש' שליט הייתה נדרשת לו במושגים של אינטרס של המדינה. כשם שלא שואלים הורים לדעתם לפני יציאה למבצע שבסיומו עשוי להתברר הקורבן שהובא מראש בחשבון. |
|
|
אפרתי
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
יעל, פה דווקא זו משפחה הולנדית והדגש הוא על הבורגנות השבעה של אירופה.
|
|
|
יעל
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
וואו! לא הייתי באזור איזה יום-יומיים. איזה כיף לחזור ולראות את הדיון המעניין שהתפתח פה.
כתבתי את זה בביקורת שלי על ארוחת הערב, ואומר שוב, שלדעתי הפואנטה של הספר היא לא בדיוק מה הורה מוכן לעשות כדי לעמוד מאחורי הילד שלו, ולא משנה כמה נורא המעשה שעשה. קוך גורם לזה להראות ככה בתחילה, אבל לאט לאט, עם החשיפה האיטית של האישיות הבעייתית והמעוותת של פאול לומן, אתה מבין שבעצם מדובר פה בבן אדם שהאלימות אינה זרה לו כלל, שלא בטוח שהוא כ"כ מתבייש במעשה שעשה הבן שלו. מתבאס אולי, כן, מהמחשבה על ההשלכות אם ייתפס, אבל לא ממש מתבייש. לדעתי הסיפור ממוקד יותר במסיכת הבורגנות האמריקאית, במעטה המזויף של משפחה האמריקאית למופת (מה שנקרא "אול-אמריקן-פמילי") וקילופה האיטי של המסיכה השיקרית עם התקדמות הסיפור למערומיה.
עניין שני מרכזי שלדעתי הספר הוא "אול אבאווט" הוא עניין התורשה. ללא ספק יש פה הכוונה לכך שהמחלה של פאול לומן היא תורשתית, וכי רוב הסיכויים שזלגה דרך הדנ"א שלו היישר לזה של בנו. הסיפור משופע בחלקים שמתעסקים בדילמות ההוריות- האם להביא לעולם ילד, כשהסיכוי שיירש ממך את ה"בעיה שלך בניורונים" כפי שקוך כותב את זה, הוא גדול. הקיצר- לשם שינוי אני חולקת עם אפרתי (ואחרים), שעורכים השוואה בין חייבים לדבר על קווין וארוחת הערב. |
|
|
dushka
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
פרה פרה:
ענישה- האם כשאנו מדבירים את הרעים אנחנו מדבירים את הרוע?
הורות- כבוגרת של מתבגר קשה אני יודעת עד כמה אפשר למתוח שיקולים מוסריים וחברתיים מתוך אהבה, מתוך רצון לשמור על העולם בחתיכה אחת ומתוך הרצון לחפות על עצמנו- הגנים והחינוך שהענקנו. ובכל זאת גם לחיפוי יש גבול אם כי אפשר לגנות, לכפות עימות ועדיין לתמוך. התנהגות במצבים קיצוניים: אני חייבת שלא להסכים. לצערי, התנסיתי במספר מצבים מאוד קיצוניים בשנים האחרונות ועמדתי בהם בגבורה. לעומת זאת- אני יכולה לצאת מדעתי לחלוטין כשהשכנים עורכים ערב קריוקי, כשנשבר לי מכסה של סיר (זה היה אחלה סיר) או כשאני מאחרת. מי שיראה אותי ברגעים הללו יתרחק מהטורנדו וינוד בראשו ברחמים. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
כל הדברים האלה נכונים, בתיאוריה. יש לזה אין ספור התפצלויות משפטיות ומוסריות,
מה שלפעמים מקשה מאוד להחליט מי לשבט ומי לחסד. אבל עזוב את זה. נאמר וארבל אלוני (אחד הנאשמים ברצח דרק רוט) היה בנך? נאמר והוא נגרר אחרי משה בן-איבגי, ולא התכוון באמת. כמה התפתלויות מוסריות היית עובר כהורה וכאזרח לעומת השאיפה הגדולה שלך לעונשים מרתיעים. והלא לכל אחד מהנאשמים בכל דבר יש הורים ומשפחה שאוהבים ודואגים לו, גם לנאלחים שבפושעים. כמובן שהמדינה לא יכולה לעשות את השיקולים שהורה עושה, וכך גם טענתי רבות בעניין גלעד שליט, למשל. ובכל זאת, אנחנו מגלים שכהורים, פתאום שיקולים מוסריים וחברתיים מעניינים אותנו הרבה פחות.
|
|
|
בן אסתר
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
רוז פיזם
ובכל זאת כשאנו מודעים לפרשם רצח הילדה הזו. מהו העונש המגיע לרוצח שלה?
אני מתכוון עונש שאכן מתאים לפשע שכזה. מה שמרתיח הוא שבסופו של דבר בעוד 20-30 שנים הרוצח יצא אם לא לחופשי, לפחות לחופשות. אז איפה הפרופורציה בין העונש המתאים למקרה הזה לבין התוצאה הסופית שבוודאות מלאה תתקיים בסופו של דבר? זוכרים את קורותיו של רוצחו של דרק רוט? ומי שהעניק לו את חרותו היינו אנו עצמנו. פחתנו את דלת הכלא ושלחנו אותו לחופשי. מה הצידוק? שלא התכוונו אלא לטוב (עם רוצח?), שלא ציפינו? שיצר האדם הטוב (שלא מנעוריו) יצוץ לפתע? |
|
|
בן אסתר
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
משפט מעניין שהגיע אלי היום בפייסבוק ועד כמה שזה מתאים לנושא. (פייסבוק - מבחינתי זה סוס פרא שאני לומד להשתמש בו בימים אלה).
"נטירת איבה משמעותה לתת למישהו לחיות בחינם בתוך הראש שלך". משפט מעניין שמסביר גם כמה דברים שנאמרים כאן. מתנצל על האיחור בתגובה, היו לי עיסוקים רבים מידיי. לטוביה לא אתפלא אם בסופו של דבר המחוקקים יקבעו עונשי מוות. זה די יתאים להם לקבוע חוקים לא מעשיים ובלתי ישימים בעליל. גם אם אני מעוניין בזה כמו רבים, זה לא יקרה. החסמים רבים מידיי ובלתי עבירים. לנתי ק. היקרה. לגבי עונש המוות מסכים אתך גם באופן פרקטי. זה עונש בלתי הפיך ולחסר אשמה שנפל בפח חייבת להיות הזדמנות להוכחת חפות. ראה דוגמת עמוס ברנס. ביחד עם זאת איני חסיד של המחשבה שמחמת הספק מוטב שישתחררו 10 פושעים מאשר ייפגע חף מפשע אחד. נכון שאם אני הייתי אותו חף מפשע הייתי חושב אחרת, אבל מבחינה לוגית לפחות אני חושב שאני צודק. שחרור 10 פושעים יביא עוד 10 קרבנות (ויותר) לשם הצלת אותו אחד. מה שכן יש להעניש בחומרה יתרה מאוד מי שמפליל (מכל סיבה שהיא). לאלון, תמיד אני חושב שאם מישהו יפגע בי או ביקרים לי מכל הרי שאגיב באופן קיצוני ביותר. אבל כנראה שאז השורה הראשונה שלמעלה היא בעלת הסיכוי הרב יותר להתקיים. ברגע האמת יגברו ההיגיון או החשש. זו הסיבה שמעשי תגמול כאלה הם כל כך נדירים. פחות נדירים בעולם התחתון. הנה שוב חזרנו ל-10 ששוחררו לטובת חף מפשע. בכל מקרה כל הכבוד על העלאת הנושא ופתיחת הדיון הזה. יפה העלית את עניין הנסיעה עם האישה לחו"ל. אבל זה כבר עניין לדיון אחר והיתולי מאוד. |
|
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
אהבתי מאד את הספר הזה.
הרמן קוך "עובד" עלינו, יוצר אצלנו אמפטיה לדמות הראשית ובהדרגה אנחנו מגלים שהוא ממש לא מה שחשבנו. משפט המסתיים בעונש מוות? בשום פנים ואופן לא!! זה לא מוסרי. אני דוגל בשיטות של הארי המזוהם ובטרנטינו-סטייל: צריך להרוג את המניאקים חסרי-הלב ללא משפט...
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
או, כמה נעימים הדיונים המלומדים שנוצרים פה מדי פעם, ואולי אחד הדברים היפים שיש ב"סימניה".
ברור שאין תשובה אחת. אני יכול להיות מעכשיו ועד עולם נגד עונש מוות, ותמיד יימצא האירוע שבעקבותיו יהיה ראוי להטיל עונש כזה (למשל, רוצחי משפחת פוגל באיתמר, לעניות דעתי האישית). לא כהרתעה, אלא כסוג של הדברה. אנשים שאיבדו צלם אנוש בפשעיהם. וכאן, כמובן, תמיד תישאל השאלה, איפה עובר הגבול.
מה אני הייתי עושה ומתי אני עצמי הייתי "מידרדר" לאלימות? הלוואי שלא אדע. אני יודע שזה קיים אצלי. המקום האפל הזה, שכועס מאוד ורוצה לפגוע, לפגוע באמת. ובאותה נשימה אני מודה על קיומם של החסמים שמשאירים אותי בתחום הנורמטיבי, המאופק, ה"חזק". ואני מאמין גדול בעובדה הפשוטה שאפרתי ציינה בתגובתה, הוא שאת אופיים וחריגותם של האנשים נראה בעיקר במקומות הקיצוניים. קרי - כשנעמוד למבחן. איזה מבחן זה יהיה? לא יודע. אולי לא אשתולל במיון ואאיים לשחוט את כל האחיות. אבל אולי. אולי. אם יתרשלו בטיפול במי מבני משפחתי, התרשלות פושעת כל כך, נוראה כל כך, עד שייצא פתע הענק הירוק מקרבי. זוג יכול לחיות יחד עשרים שנה, אבל בהזדמנות הראשונה שתהיה להם להיות לבד באמת, כמו נסיעה לחו"ל או התמודדות עם משבר, או אז הם נבחנים באמת. |
|
|
אפרתי
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
מירית, נכון שאי אפשר לדעת, אבל בעת שמחה ובעת יגון רואים בהתנהגותו של אדם
את אישיותו. הייתי השבוע במיון עם קרוב משפחה והגיע איזה עבריו שנפצע בתאונת דרכים עם משפחתו. הילד נפצע קשה. כשהעברין הגיע הוא פרץ בצעקות ודרש לראות את הילד, למרות שהסבירו לו שמטפלים בו בחדר הטראומה. במשך כחצי שעה הוא איים על הצוות, קילל אותם בכל הקללות שבעולם, איים שישחט אותם אחד אחד ויגיע גם למשפחתם כדי להרוג אותם ולאנוס את נשותיהם. ההטייה של האות השביעית התגלגלה בחדר המיון הדומם והאנשים קפאו בפחד ובתדהמה. נכון שהוא היה במצוקה, אבל אדם תרבותי כמובן שלא היה נוהג כך. רק המשטרה הצליחה "להרגיע" אותו. מסקנה? תסיקו לבד.
|
|
|
yaelhar
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
אני עם נתי,dushka ואפרתי.
מבחינתי עונש מוות אינו בא בחשבון. לא רק בגלל אפשרות הטעות - אם טעינו ועבריין יושב בכלא 20 שנה על לא עוול בכפו זה לא עדיף על מוות. מבחינתי עונש מוות הופך את החברה לשווה לרוצח. הוא רצח והיא רוצחת. זה לא אומר שאיזה שרץ שרצח את בתו בת השנתיים כדי להתנקם באמה לא מוציא ממני איזה "הלוואי שתמות" כזה. זה אומר שאני שמחה שאינני צריכה להתמודד עם הרעיון שהחברה בה אני חיה היא רוצחת ברישיון.
|
|
|
מירית
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
אין טעם לשאול.
אני זוכרת שפעם אחרי קריאה של קצטניק (סלמנדרה) התחלתי לחשוב על מה אני הייתי מוכנה לעשות רק בשביל לשרוד. האם הייתי מוכנה לעשות כל דבר? להרוג? לאכול בני אדם? לבגוד? שאלות שממש הטרידו אותי. ומישהו פה באתר אמר לי שתכלס אי אפשר לדעת עד שאתה לא בסיטואציה כזאת קשה איך תתנהג, ולכן גם אין ממש טעם להתחבט בנושא.
לי התשובה עזרה והקלה על המועקה. |
|
|
סוריקטה
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
יש פה ערב רב של שאלות וכולן מורכבות.
לגבי מה היה אילו הילד שלי היה זה שפוגע (וקווין הוא דוגמא טובה, גם כי את הספר הזה לא קראתי), השאלה הזו כשלעצמה מורכבת. היא תלויה גם ביכולת להתייחס אליו לא כאל שלוחה שלי, יכולת לא ברורה מאליה, מה גם שהחברה נוטה להתייחס אליו כך במקרים כאלה. הגינוי המוסרי של עצם המעשה הוא טריוויאלי, אבל לשאלת ההתנערות, פה אני מסכימה עם אפרתי. יש פה עניין של אחריות, שהופך התנערות לבלתי מוסרית בעיני, וזה מעבר לאהבה ומעבר לרגשי אשמה, כלפיו וכלפי החברה, שאני מניחה שצצים אצל אנשים שלוקחים אחריות. אני זוכרת מקרה שקרה בכפר סבא, של נערים שרצחו נער, שהציף את השאלות האלה. שם, למיטב זכרוני, האמא התנערה ממנו.
אפרתי, גם אני אהבתי את אווה. |
|
|
tuvia
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
בודאי, בן אסתר, דין אחד לכולם.
מה ההבדל בין רוצח ערבי לרוצח יהודי?
שניהם רוצחים. חיים תחת חיים. אני רוצה שרוצח יכנס לבית סוהר לשלושים שנה, יחיה טוב ועוד יצא אחרי זה לחופש. דם תחת דם כמו שכתוב בתנך. לפחות בקטע הזה אבותינו צדקו. איזה מן צדק זה שהנרצח יהפך לאפר והשני יהנה מסרט בטלביזיה ועוד על חשבון האזרחים משלמי המיסים? צדיק ורע לו רשע וטוב לו? לא ולא! טוביה |
|
|
אפרתי
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
אני גם חושבת שצריך להחמיר בענישה, אבל עונש מוות לא ולא!!!
כשקוראים את הספר עד סופו מבינים שהאב המספר אינו אדם נורמטיבי ביותר, וכי הוא לוקה באיזו סוציופתיה או עיוות חברתי אחר. לא בגלל שהגן על בנו, אלא בגלל שגם הוא אלים מאוד. לשאלת השאלות מה היית עושה אילו... זה קשה. אני זוכרת שאחרי רצח רבין כולם אהבו את גאולה עמיר לשתי דקות כשהיא גינתה את בנה בחומרה ושנאו אותה מיד אחר כך כשנהייתה אמו הורתו האוהבת. אז לדעתי, גם במקרה הכי חמור, ילדים זה נישואים קתוליים ולא צריך לנטוש אותם. אבל לגנות? ועוד איך! להסגיר? אני לא יודעת מה אני הייתי עושה. בספר המופלא חייבים לדבר על קווין, לא נוטשת אווה את בנה למרות מה שעולל לה. ולכן אהבתי אותה (למרות שרוב הקוראים שנאו...) בארוחת ערב אנחנו עומדים בפני דילמה ולא האב המספר.
|
|
|
dushka
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
אלון היקר,
מכיוון שצר עולמי לא הבנתי בהתחלה את הקשר בין התגובות לבין הביקורת אבל אחר כך נזכרתי במוטו של הבלוגר אישתון: 'כל העוולות אחת הן והמחשבה שלא כך הדבר, היא מקור כל העוולות' וראיתי את הקשר ואני חושבת שככל שנדע יותר על החיה האלימה שבתוכנו כך נדע איך להתמודד עם זו של אחרים (כולל ילדינו).
עמדתי במצבים מינוריים כאילה ולפעמים תמכתי ולפעמים בגדתי באחד הצדדים (העקרונות או הילדים) אבל בגדול אני חושבת שכמו שאדם דן את חברו כך דנים אותו מן השמים לכך יזהר אדם וימנע מלדון את חברו לכף חובה ולכן אני נגד עונש מוות (ותודה ששאלת אם כי לא נראה לי ששאלת), בדיוק בגלל השאלה של מה הייתי חושבת אם זה היה בני כי after all they were all my sons . בקיצור אני האמ אמא של בית הלל אם כי הנטיה שלי לאי אלימות מדרדרת אותי לפעמים לתהומות גרועים מן האלימות עצמה. ואם בספר עסקינן- במסגרת המנעותי מן הספרים שחייבים לדבר על- כאילה שנוברים לי במצפון ההיפותטי- לא קראתי. אולי כשאגמור לדוש במצפון הלא היפותטי אתפנה לקראם. |
|
|
חני
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
מה אתה אומר בעצם
שכולנו אלימים מתחת למעטה הנחמדות שאנחנו משדרים כשזה מגיע למפתן ביתנו? אתה צודק אנחנו לגמרי לא אוביקטיבים ,איך אפשר!! כן הייתי מאוד רוצה שאם ירביצו לבתי שתחזיר בחזרה..אנחנו נגן על ילדינו בכל מחיר כי הורים תמיד מגנים על הגוזלים שלהם.קראתי את הספר והדילמות לא פשוטות.ביקורת יפה ומטלטלת ..
|
|
|
נתי ק.
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
טוביה, מה עם טעויות?
כמה מקרים קיימים בהם הייתה טעות בהרשעה ואדם יצא מהכלא אחרי שנים רבות עם זיכוי. עונשי מאסר צריכים להיות מרתיעים יותר, זה נכון והענשיה צריכה להיות חמורה יותר, אבל עונש מוות... לא יודעת, לא שלמה עם זה, עם כי ברגע של כעס, כשאני שומעת על איזו חלאה פדופילית, אני בטוחה שאני יכולה לחנוק אותה בידיים שלי, אם רק יתנו לי כמה דקות.
|
|
|
yaelhar
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
ביקורת מעוררת מחשבה.
הספר מדבר על האדם עצמו. קל מאד להסיט את התוקפנות שלנו באמצעות שליח - "שהמדינה" "שבתי המשפט" "שבתי הסוהר" יעשו את מה שאני תרבותי מדי לעשות. אבל בסופו של יום זה אנחנו והאלימות הכבושה בתוכנו. והדין וחשבון לעצמנו.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
הלו, הלו, מה זה פה? "ביקורת נהדרת", "טוביה היקר", "אני בעד עונש מוות לרוצחי ילדים ונשים"
כולכם כל כך מנומסים, מתורבתים, דורשים במפגיע מהממשלה... אבל מה קורה אם עכשיו אתם בים ואיזה ערס זורק בקבוק בירה ופוגע לאישה שלכם ביד? מה קורה? עזבו את מערכת הענישה רגע, המדינה לא מעניינת אותי. אתם עכשיו הולכים לבנאדם ודופקים לו ראסיה, או שאתם אומרים לו, הלו הלו, תשים לב תשים, מסתובבים פה ילדים, מה איתך...
ומצד שני, אם הילד שלכם, הבן יקיר לי שחינכתם במו ידיכם הענוגות לסובלנות בכל מחיר, הולך יום אחד עם החברים שלו ודופק מכות רצח לאיזה הומלס או סודני או ערבי, שלא לומר ניצול שואה.. מה אתם עושים, כשהמשטרה מגיעה? עוזרים לו לברוח מהחלון או תופסים אותו באוזן לכיוון השוטרים ודורשים, דורשים מאסר, כי אי אפשר ככה, כי נכשלתם כנראה? |
|
|
מתוקה
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
קודם כל ביקורת נהדרת.
שנית, אני מסכימה עם בן אסתר - הענישה במדינת ישראל היא בדיחה. אם אנס, שרצח סופית ולכל חייה את נפש האישה שאנס, מקבל, במקרה הטוב, 3 שנים - אז מה יש לדבר??? יחד עם זאת, אינני מסכימה הפעם עם טוביה - אני מתנגדת לעונש מוות. בעיני, רק לקב"ה יש זכות לתת ולקחת חיים. אנחנו, כבני אנוש, לנצח ברי-טעות. מכאן, שהסיכוי, אפילו של אחד למיליון שנוציא להורג חף מפשע - אינו מקובל עליי.
|
|
|
בן אסתר
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
טוביה היקר
איני חולק עליך ואפילו מוכן לחזק את ידיך בכל מה שכתבת. אך בכל זאת יד לי שאלה:
טרור הוא טרור בין אם הוא נעשה על ידי משלנו או שלהם. אם המעשה מוגדר כטרור או מוסווה כרצח פוליטי האם דין שווה לכולם? |
|
|
tuvia
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
אריה, אני הולך עוד יותר רחוק,
אני בעד עונש מוות לטרוריסטים עם דם על הידיים כמו שאומרים.
אני בעד עונש מוות לרוצחי נשים, ילדים וזקנים! אני בעד עונשים מרתיעים מסוג עבודת פרך שמלווה לעונש מאסר. וכדי שלא יהיו חטיפות של חיילים אני בעד עונש מוות על תנאי. לא ישחררו, יתלו אלה שנישפטו. אני בעד עונש וסירוס לאנסים, התחייבות לכל החיים לאחר הכלא לטיפול פסיכולוגי. אני בעד בית משפט ששופט לחומרה ולא לקולה. אני בעד בית שמאי ולא לטובת בית הילל, ואני מצביע בעד כנסת רצחנית ( שמעבירה חוקים קשים על עברות) , ובעד בית סוהר שיהיה בית אסורים ולא בית מלון. ובסך הכל בקורת יפה, ושאלות נאותות שדורשות תשובות נאותות. |
|
|
בן אסתר
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
שאלת שאלה והנה לך תשובה.
אני בעד אלימות משפטית.
אני בעד עונשים מרתיעים. אני בעד הסרת שיקול דעת של שופטים לגבי מידת העונש. שיקול הדעת היחיד שצ"ל לשופט ואף זאת רק לעבירה הראשונה הוא כמה מתוך העונש יהיה על תנאי. מוטב שהשפוט שקיבל הזדמנות דרך החלק שהוא על תנאי, ילך עם חרב מעל ראשו. אני נגד חופשות מהכלא. אני מעוניין שכלא יהיה מקום כזה שאף אחד מאוד מאוד לא ירצה להגיע לשם. אני בעד זה שנער צעיר שיתפרחח יאבד את הזכות שלו לרישיון נהיגה לעשר שנים וגם דרכונו ישלל לו לאותו פרק זמן. בקיצור הגיע הזמן שדרך העונשים המדינה תוכיח שהיא מ ת כ ו ו נ ת למניעת עברות ובייחוד בריונות. דרך אגב, אלימות בבית ספר צריכה להביא להרחקה מיידית מבית הספר לאחר ומרוחק. אם אכן הוא או משפחתו ירצו שילמד בכל זאת שיתאמצו לשם כך. אז יבינו שמוטב להתאמץ למניעה עוד בטרם זה קורה. העונשים צריכים להיות כאלה שאחרי מקרה אחד ושניים במיוחד כשמדובר בבריונות מכל סוג, שפשוט יפחדו. זה ימנע עברות יותר מכל דבר אחר. |
50 הקוראים שאהבו את הביקורת
