ביקורת ספרותית על ארמון הקרח - ספריה לעם #232 מאת טאריי וסוס
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 1 ביוני, 2017
ע"י אריאל


"חברים הם אלה העושים את עולמך."

אם יש משפט אחד בכל החיים מבחינתי, שהלוואי וכל אחד יזכה להבין את משמעותו, זה המשפט הזה. והוא המשפט אשר הדהד בתוכי לאורך כל קריאת הספר.
החברה הכי טובה שלי היא כבר כמו אחות;
לשוטט ברחובות של העיר בשעות הקטנות של הלילה, ללכת לבית שלה בלי התראה ולדבר עם אמא שלה שעות, להרגיש אפילו מספיק בנוח בשביל לפתוח לבד את המקרר. לדעת כבר מה תמצא שם.
לקבוע טיול לחול יום לפני הטיסה. לעשות שיחות נפש עד אור הבוקר.
להתקשר אחרי יום רע בבסיס, כשבתוך כל הבלגן ובלי שניה של פרטיות את מרגישה כל כך לבד, לבכות, להתפרק. להיות טבעית, להיות אני, לא לחשוש לרגע שאמרת משהו לא נכון.
לצחוק עד שיורדות דמעות. להתווכח על פוליטיקה כי אנחנו אף פעם לא מסכימות, ואם היינו מסכימות, זה לא היה מעניין. לדעת מה עובר לשניה בראש עוד לפני שהיא אמרה משהו. להתחיל לדבר דומה. לפתח המון בדיחות פרטיות. להתאהב באותם בנים.
לטייל, לחוות, להשתכר, לבלות. להיות לבד לפעמים, אבל אף פעם לא בודד.
לשבת במרפסת בשישי בערב, להישען על כיסא הפלסטיק, לצחוק עד שכואבת הבטן, לדבר ולא נגמרות המילים, להרגיש בנוח גם כשהן נגמרות,
פשוט להיות.

מהו אותו חוט שמקשר בין שני אנשים בצורה הדוקה כל כך? מה הופך שני אנשים לחברים בנפש? חברי אמת?
באיזה רגע חברות נחתמת? באיזה רגע נוצר החוזה הזה, הקבוע, שחזק יותר מכל דבר אחר? שאפשר להרגיש כאב ואושר דרך מישהו שהוא לא אתה?
האם חברות כזאת נבנית בשנים? מעין עץ שצריך לנטוע את השורשים ולחכות? עניין של מאמץ, של זמן, פרח שצריך תמיד להשקות?
או שהיא נבנית ברגע אחד אמיתי? שחיבור חזק בין אנשים הוא משהו שנוצר פתאום?
ובאותה פתאומיות יכול גם להיגמר?

בין און לסיס, שתי ילדות בנות עשר, דומה שנקשר קשר מסוג זה. הן לא דיברו הרבה. הן בקושי מכירות. אך משהו פתאומי ניצת בין שתיהן, ואולי תמיד היה ישנו. ובפגישה אחת, קשר נחתם בניהן. ולמחרת, תצא און לטיול ממנו לא תשוב.

המילים בספר הזה הן מנגינה אחת גדולה, כפור נושב מהן. איך תתגבר סיס על מות חברתה? האם בכלל תצליח? האם זה אפשרי? ארמון הקרח יתמוטט בסוף?

הספר הזה גרם לי לפחד מה היה אם פתאום לא היה לי אותך.
אז תודה שיש לי אותך-
את כבר חלק ממני. אני יכולה רק לקוות שתהיי חלק מהחיים שלי לנצח. שנמשיך לצחוק תמיד, ולבכות, ולחיות, ולחזור. אני לא יכולה לדמיין אותי בלעדייך, ומקווה שאפשר לראות אותי דרכך כמו שאת משתקפת בי.
31 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אריאל (לפני שנה ו-1 חודשים)
תודה רבה לכולם!:)
סקאוט (לפני שנה ו-1 חודשים)
כתבת נהדר!
רויטל ק. (לפני שנה ו-1 חודשים)
ביקורת מקסימה
דני בר (לפני שנה ו-1 חודשים)
להתקנא בחברות הזו שיש לך, ואכן נשאר רק לאחל לך את מה שכתבת בסוף, ושהחברות הזו תימשך לנצח, זה אחד הדברים הנפלאים שאדם יכול לאחל לעצמו.
ונדמה לי שהשאלה ששאלת על החוט המקשר כך שני אנשים, תישאר פתוחה....
אירית (לפני שנה ו-1 חודשים)
נפלא !!!





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ