ההזמנה
אוכלת סרטים (עמ' 50)
"הכי גרועים הם אלה שמספרים את כל הסרט. הם באמת עושים מזה עניין גדול. הם יכולים להשקיע בזה לפחות רבע שעה, זאת אומרת רבע שעה לסרט. זה לא באמת משנה להם אם עדיין לא ראית את הסרט המדובר או שכבר ראית אותו מזמן – על המידע הזה הם מדלגים, הם נמצאים כבר באמצע סצנת הפתיחה. בהתחלה אתה עוד מגלה התעניינות מזויפת מתוך נימוס, אבל עד מהרה אתה נוטש כל סממן של נימוס, מפהק בגלוי, בוהה בתקרה ומתנועע בכיסאך. אינך חוסך במאמצים לסתום למספר או למספרת את הפה, אבל זה לא עוזר, הם כבר הפליגו להם למרחק ואינם מסוגלים להבין את ערכם האמיתי של האיתותים שנשלחים אליהם. הם מכורים לעצמם ולזיבולי השכל שלהם על סרטים."
אז אני הולכת להיות הגרועה הזו שתעשה עניין גדול מהספר. אליבא ד'קוך, זה אומר שאני מכורה לעצמי ולזיבולי השכל שלי על הספר, מה שאומר שזו לא ההזמנה הכי מזמינה שיכולתי לנסח אם אני רוצה שמישהו יקרא את מה שיש לי לכתוב על הספר. אז לא, אני לא מכורה לעצמי; והספר הזה הוא כל דבר חוץ מאשר זיבולי שכל.
כמה גדול יהיה העניין הגדול שאעשה מהספר? כביר. אני אכתוב הרבה, באריכות, ואביא הרבה ציטוטים, כי לדעתי מי שקרא את הספר לא יוכל שלא להתענג עליהם בשנית, ומי שלא קרא, לא יכול להרשות לעצמו שלא לקרוא אותם. התרומה שלי לציטוטים של קוך היא הכותרות, שאולי גם יעזרו לכם להחליט אם הציטוט יעניין אתכם.
ולמה הצבתי שלט "זהירות, חפירות בדרך"? כי כשקראתי את הספר, ולראשונה מאז שהצטרפתי לסימניה, הרגשתי בחסרונו של מועדון קריאה שבו אנשים כמוני (יש בכלל עוד שונרא כמוני? האם כדאי שתהיה?) קוראים את אותו הספר ונפגשים כדי לדון בו. הייתי שמחה אפילו להשתתף בסמינריון סמסטריאלי אודות הספר. אבל מאחר ומועדון קריאה וסמינריון כאלו אינם בנמצא, ומאחר ויש לי כל כך הרבה רגשות ותובנות בעניין הספר, איאלץ לתת להם ביטוי בסימניה.
וכל כך למה? כי קוך ביטא בצורה שנונה ומדויקת להפליא, כירורגית אפילו, את תחושותיי לגבי תחלואי התרבות המערבית, ובכללם פלצנות, נהנתנות, חינוך, חוק, סדר ומשמעת. הספר שלו תפס אותי בגרון מתחילתו ועד סופו. אם אכתוב שהוא הפתיע אותי, זו תהיה לשון המעטה כי הוא עשה הרבה יותר מזה. הוא ממש עבד עלי, ההרמן קוך הזה, וההתפעלות שלי מהאבחנות החריפות והחדות שלו בנוגע לפלצנות התחלפה לפלצות כשהבנתי עד כמה הוא היתל בי.
הספר הזה הוא כל כך לא שגרתי והוא ראוי לחוות דעת לא שגרתית. ולכן, בדומה לספר, גם חוות דעתי תוגש במתכונת של ארוחת ערב רבת מנות. קחו בחשבון שזו עומדת להיות ארוחה דשנה מאד, ואתם חופשיים לעזוב בכל רגע שתרגישו שבעים. אם נהניתם, תשאירו טיפ. ומי שקצת מכיר אותי כבר יודע שעבורי טיפ הוא מילים יותר מאשר לייק. לייק הוא אולי אות לכבוד, להערכה, לחיבה, ולפעמים הוא בכלל ניתן רק בגלל איזשהו כוח אינרציה; אבל מילים? מילים הן סימן לתשומת לב.
מנת הדגל שלי היא הקינוח. אני ממליצה בכל פה לא לדלג עליה.
אז זהו, ההזמנה נמסרה. אזהרת חפירה פורסמה. הוראות מיוחדות נכתבו.
אפשר להתחיל את "ארוחת הערב" של הרמן קוך ושונרא החתול.
אפריטיף
אהבתי את הספר כבר באפריטיף.
לגמתי אותו כאן, בטעימות של סימניה. רציתי לקרוא אותו כבר מזה זמן, אבל הביקורת של נתי ק' נתנה לי את הדחיפה לכיוונו ואז גיליתי שהוא מופיע בטעימות. טעמתי, וזו הייתה אהבה מהשורה הרביעית (של הספר), אבל מהשורה הראשונה (של ספרים, בכלל).
זה קרה כשפאול לומן, המספר, סיפר שהוא ואשתו הוזמנו למסעדה.
הספירה לאחור (עמ' 9)
"זו אחת מאותן מסעדות שחובה להזמין בהן שולחן שלושה חדשים מראש - או שישה או שמונה, אבל מי סופר. אני עצמי לא מעוניין לדעת היכן אסעד בעוד שלושה חודשים בערב זה או אחר, אבל יש אנשים שזה כלל לא מפריע להם כנראה."
קוך כבש אותי כבר בציטוט זה (בשורה הרביעית!) בכתיבה ממוקדת, דוקרנית ולעגנית כמו שאני אוהבת. ועכשיו קחו את כל זה, תכפילו ב"ארסית" ותעלו בחזקת "משובחת".
מופע הסטריפטיז שקוך עשה לפלצנות הנהנתנית או לנהנתנות הפלצנית (יש הבדל בכלל?) לאורך הספר כולו, הגיע לשיא ראשון כאן:
יש רק שני דברים אינסופיים: היקום, וטיפשותו של האדם / אלברט איינשטיין (עמ' 9)
"אם בעוד כמה מאות שנים ירצו ההיסטוריונים לדעת עד להיכן הגיע הטמטום של בני האדם בתחילת המאה העשרים ואחת, כל שיהיה עליהם לעשות הוא להציץ במחשבים של מה שמכונה היום מסעדות יוקרה. [...] אם בפעם הקודמת המתין מר ל' שלושה חודשים לשולחן פנוי ליד החלון, כעת הוא מוכן לחכות גם חמישה חודשים לשולחן ליד דלת השירותים."
(שירבוט על המפית לעצמי: אני בטוחה שקוך לא התכוון לזה, אבל השם שבחר למספר של ספרו, פאול, הולם במיוחד בכתיב העברי. פַּאוּל עושה הרבה פַאוּלִים, עבירות ותיקולים לאורך הספר כולו. הולם כבר אמרתי, נכון? תרתי משמע.)
מנה ראשונה
אני לא צופה בתוכניות בישול. כצמחונית עם חיישני התראת פלצנות משוכללים אין לי מה לחפש שם.
אבל יש כמה דברים שאי אפשר להימלט מהם, כי כולם מדברים עליהם בשיחות ברזיה. והברזיות של ימינו הן מטבחונים הייטקיים עם מכונות קפה בעלות מראה כרומי עתידני ושמות כמו לאטיסימה, מאסטריה ואיניסיה (מהיכרות אישית, יש אחת שדומה שתי טיפות קפה לבתי הזיקוק בחיפה) וקפסולות מתכתיות בשלל צבעים מטאליים (שנדמה כי הם מתחרים רק במניפות הצבעים של יצרני הרכב) הנושאות שמות פתייניים של מאהבים לאטיניים מסוקסים כגון קפריסיו, פורטיסיו וליניציו.
רק אני שמתי לב שלמכונות הקפה יש שמות נקביים ולקפסולות המוחדרות לנקביהן יש שמות זכריים? מעניין אם זה קשור לכך שג'ורג' קלוני מייחצן את נספרסו. ג'ורג', בחייאת, אם אתה כבר פה, תכין קפה. קח אחד פורטיסיו, תחדיר אותו בעדינות ללאטיסימה ותלחץ. כן, ג'ורג', ככה... ותכין גם לך. אם לא טעמת את טעם ביתוק הבתולים של איניסיה ע"י קפריסיו, לא טעמת את טעם החיים.
וכך, בגלל שיחות הברזיה אי אפשר היה שלא לשמוע את ההדים שעוררה מנה שהגיש אחד המתמודדים באחת מתוכניות הבישול: הבחור קילף מנדרינה, בצע אותה לפלחים (בוצעים מנדרינה? האם זהו המינוח הקולינרי הראוי או שאני אסקל במנדרינות רקובות?), יצק שמן אגוזי לוז על צלחת והניח עליו את פלחי המנדרינה בתצורה ארכיטקטונית מרושלת בהקפדה.
לא ברור אם הוא צחק על עצמו, על השופטים או על השיטה כולה. לא ברור אם הוא בכלל צחק כשהגיש פלחי מנדרינה בשמן אגוזי לוז כמנת הדגל שלו. מה שברור זה שהוא הגיש מנה וחטף מנה אחת אפיים שהעיפה אותו כל הדרך הביתה.
נזכרתי במנה הזאת, כשקראתי את תפריט ארוחת הערב שהגיש קוך. התפריט המלא יוגש לקינוח (מנת הדגל שלי) עם תיבול שונראי מפולפל.
נזכרתי גם בשף הישראלי שיש לו בהולנד מסעדה עם דירוג של שלושה כוכבי מישלן. מסעדה כזו מארחת את ארוחת הערב של קוך. עכשיו, לי באופן אישי, מישלן לא מזיז אפילו את השפיץ של הקצה של ביצת השונרא השמאלית, אבל לעומת זאת, את מישלין אני דווקא מכירה. מהפנצ'ריה. ולכן, אני מעניקה בזאת לשף בעל הדירוג של שלושה כוכבי מישלן את הדירוג המקסימלי של חמישה צמיגי מישלין, בנוסף לחמישה שהוא כבר סוחב על מותניו הכרסתניות. דבר אחד לא אבין, איך בכלל הוא נהיה כזה שמן אם צריך זכוכית מגדלת כדי למצוא את האוכל שמוגש בצלחות שלו?
קוך לא עוצר באדום כשהוא כותב על קולינריה מסעדנית או מסעדנות קולינרית. הכתיבה שלו אינה דלת שומן כלל וכלל, אלא עתירה בקלוריות של בוז, הגחכה, סלידה, לגלוג ולעג. הוא מציג את מערומי העולם הקולינרי לראווה, והעירום שלו אינו גס וזול אלא אומנותי, מחוכם ואינטליגנטי.
שלב ההוכחות:
תגיד, אתה דפוק? (עמ' 26)
"זיתים דפוקים?" אמרתי.
"כן, דפוקים, במובן של..."
"אני יודע מה זה דפוקים, [...] אני יודע שלא דפקו את הזיתים במובן של 'סידרו אותם' או 'שזיינו אותם'."
אובדן ערכים (עמ' 29)
"בעצם רציתי קודם לקרוא את מחירי המנות. המחירים במסעדות כאלה תמיד מרתקים אותי מאוד. אני חייב להוסיף ולומר שזה לא נובע מקמצנות. [...]
העניין שלי במחירים נובע מסיבה אחרת, שלשם הנוחות אכנה אותה 'המרחק הבלתי ניתן לגישור בין המנה לבין המחיר שאתה נדרש לשלם עבורה'. נדמה לי ששני הערכים האלה - מצד אחד הכסף ומצד שני האוכל – איבדו כל קשר ביניהם, כאילו הם שני יקומים נפרדים זה לצד זה, ובכל מקרה לא היו אמורים להופיע ביחד באותו התפריט."
על חשבן הבית (עמ' 29-30)
"את יודעת מה כתוב כאן?"
אשתי נתנה בי מבט שואל.
"כתוב כאן 'אפריטיף הבית, 10.00 אירו'."
"נו?"
"זה לא מוזר?" אמרתי. "הוא אמר לנו: 'אפריטיף הבית היום הוא שמפניה ורודה." ומה זה אומר? זה אומר שהשמפניה הוורודה היא על חשבון הבית. או שאני קשה תפיסה? אם יש מנה של הבית, זה אומר שהיא על חשבון הבית, לא? אם הם שואלים 'אפשר להציע לכם משהו של הבית.' זה לא אמור לעלות עשרה אירו, זה אמור להיות בחינם."
[...]
"טוב, בסדר, הבנתי אותך. אבל זה משהו אחר. כאן עוד לא קראתי אפילו את התפריט. כאן מסיט עבורך מישהו בחליפת שלושה חלקים את הכיסאות לאחור, מניח לפניך קערת זיתים תפלים ואחר כך אומר לך משהו בקשר לאפריטיף הבית היום. זה לא מבלבל? זה נשמע יותר כאילו מציעים לך אפריטיף על חשבון הבית ולא דורשים ממך עוד עשרה אירו. עשרה אירו! עשרה! בואי נחשוב אחרת רגע. היינו מזמינים כוסית שמפניה ורודה ודלוחה של הבית אם היינו יודעים מראש שהיא תעלה לנו עשרה אירו?"
"לא."
"זאת בדיוק הכוונה שלי. עובדים עליך עם הקשקושים האלה 'של הבית'."
במדינת הגמדים רעש מהומה (עמ' 32)
"מובן שכולם הבחינו בכניסה של בני הזוג לומן. אפשר לומר שהייתה התרגשות מהוסה בסביבת דלפק הכניסה: לפחות שלוש נערות בסינרים שחורים טיפלו בסרג' ובבט, גם המנהל עמד שם – והיה שם עוד מישהו, איש קטן בשיער אפור קצוץ, שלא היה לבוש בחליפה או בשחור מכף רגל ועד ראש, אלא לבש סתם ג'ינס וסוודר גולף לבן. תיארתי לעצמי שהוא בעל הבית."
[...]
"האורחים העמידו פנים כאילו לא אירע דבר. נראה שלפי כללי ההתנהגות במסעדה שאפריטיף הבית שלה עולה עשרה אירו, אין זה מתאים להראות בגלוי שזיהית מישהו. נדמה כאילו הם רכנו עוד כמה מילימטרים לעבר הצלחת שלהם, או שכולם התאמצו בעת ובעונה אחת לנהל שיחה ערה ולהימנע בכל מחיר משתיקה, כי גם עוצמת הרעש הכללי עלתה באופן ניכר."
בעיית השטחים (עמ' 44)
"הדבר העיקרי שבלט בצלחת של קלייר היה השטח הריק העצום שבה. נכון, גם אני יודע שבמסעדות הטובות מציבים את האיכות מעל הכמות, אבל יש שטח ריק ויש שטח ריק. כאן בבירור לקחו את הריק הזה, את החלק הזה בצלחת ששום אוכל לא היה מונח עליו, עד הקצה.
הצלחת הריקה כאילו התריסה בך למחות על כך, לדרוש פיצוי מן המטבח הפתוח. 'נכון שאתה לא מעז!' אמרה הצלחת וצחקה לך בפנים."
בלבלי אותו, אל תעשי לו חשבון (עמ' 48)
"אחרי שלסיום הוא התמקד בפירוט בוויטלו טונאטו של בבט, [...] עזב המנהל סוף סוף ויכולנו להמשיך בשיחה. 'להמשיך' איננה המילה המדוייקת, כי לאיש מאיתנו לא היה מושג על מה דיברנו לפני שהגיעו המנות הראשונות. זה קורה יותר מדי במה שנקרא מסעדות יוקרה, שחוט השיחה נקטע ע"י הפסקות והסברים מפורטים מדי על כל צנובר שבצלחת, חליצת פקקים אינסופית של בקבוקי יין ומילוי הכוסיות בכל הזדמנות מבלי שמישהו ביקש זאת."
מנה עיקרית
המנה העיקרית הפתיעה אותי, ריסקה. אם באפריטיף ובמנה הראשונה התענגתי משיר ההלל הדוקרני לאנטי-פלצנות, אז במנה העיקרית, הסכין החדה והמפלחת של קוך חתכה גם אותי. לא יהיה מוגזם לומר שנפלתי מהכסא של "ארוחת הערב" כשהמנה העיקרית הוגשה.
בטרום-דיון קצרצר על הספר כתבתי לאפרתי כך: "אפרתי, הרמן קוך הוא סוג של התגשמות חלום מבחינתי, וזה אחרי 50 עמודים בלבד." אבל בעמוד 99 החלום שינה כיוון והיה למסויט.
הייתי מבולבלת, והבלבול הפך למבוכה ככל שהתקדמתי בקריאה. כל כך חיבבתי את פאול, התחברתי אליו, הזדהיתי עם אבחנותיו. הוא היה בעיני אמיץ, כן וישר, אחד כזה שלא דופק חשבון לשום דבר ואף אחד, שדבר לא נמלט מעיניו. הערצתי אותו אפילו. ראיתי בו את הילד הזה שצעק "המלך הוא עירום" ופרט את הצעקה שלו להרבה קריאות ביניים מנומקות שפילחו באופן כירורגי ומדויק את הקרביים של התרבות המערבית.
והנה כמה דוגמאות לכך:
נישואים בבני אדם (עמ' 55-56)
"פעם הסתיימו היחסים בין סרג' לחברות שלו כעבור כמה חודשים בדרך כלל, כשהחברות התחילו להשתעמם. [...] רק בבט החזיקה מעמד איתו יותר זמן, בסביבות שמונה-עשרה שנה בינתיים, מה שראוי להיחשב נס כשלעצמו. הם רבים כבר שמונה עשרה-שנה. אם חושבים על זה טוב, הם לא מתאימים בכלל, אבל רואים את זה הרבה. יש זוגות כאלה שהחיכוכים ביניהם הם המנוע של הנישואים, שכל ריב אצלם הוא משחק מקדים לרגע שיוכלו שוב להשלים במיטה.
ובכל זאת, לפעמים לא יכולתי להתחמק מהרושם שאצלם זה הרבה יותר פשוט, שבבט פשוט עשתה מינוי קבוע לחיים לצידו של פוליטיקאי מצליח, וחבל להפסיק עכשיו ולאבד את כל ההשקעה. כמו שלא מניחים ספר גרוע אם כבר קראת יותר ממחציתו, אלא גומרים לקרוא אותו באי חשק, כך גם היא נשארה עם סרג' – בתקווה שאולי הסוף יפצה אותה במידה מסוימת."
אהבה ממבט שלישי (עמ' 56)
"בו נולד בבורקינה פאסו, והגיע אל סרג' ובבט דרך פרויקט סיוע לארצות מתפתחות. זה היה פרויקט שהאנשים שלקחו בו חלק תמכו בילדים ממדינות העולם השלישי כדי שיוכלו לרכוש חומרי לימוד ומוצרים חיוניים נוספים, ואז 'אימצו' אותם, תחילה ממרחק, באמצעות מכתבים ותצלומים וגלויות, אבל אחר כך גם באמת, באופן אישי. הילדים נבחרי הסגולה התארחו תקופה אצל המשפחות המאמצות מהולנד, ואם זה הסתדר, הם יכלו להישאר. כמו סוג של קנייה בתשלומים, או כמו שמאמצים חתול מאגודת צער בעלי חיים – אם הוא שורט את הספה ומשתין בכל הבית, פשוט מחזירים אותו."
המשתין בקיר (עמ' 70)
"השקיעו שם מחשבה גם בעיצוב השירותים. לא בטוח שהמילים שירותים או נוחיות עדיין ייצגו את המקום הזה. בכל מקום טפטפו שם מים, לא רק לאורך קיר המשתנה מפלדת אל-חלד, גם על מסגרות הגרניט של המראות שהגיעו לגובהו של אדם. [...] יש גם משקפי מעצבים כאלה, משקפיים שלא מוסיפים כלום לאישיות של מי שמרכיב אותם; להפך, הם ממקדים את תשומת הלב בראש ובראשונה בעצמם: אני משקפיים, הם צועקים, ושלא תעז לשכוח את זה אף פעם!"
מונולוגים מהווגינה – גירסת הגבר (עמ' 71)
"התפללתי שהאיש ייכנס לאחד מתאי השירותים, אבל מזווית עיני ראיתי את צדודיתו מתמקמת מול קיר המשתנה במרחק של פחות ממטר ממני. לאחר שביצע את כל הפעולות הרגילות, היה אפשר כעבור כמה שניות לשמוע סילון צלול וחזק ניתז על המים שזרמו לאורך קיר המשתנה.
זה היה סילון שאהב את עצמו במיוחד,שרצה יותר מכל להעיד על בריאות תקינה, ושככל הנראה כבר בעבר, בבית הספר היסודי, היה שייך לילד שהשתין הכי רחוק מכולם, עד לגדה השנייה של התעלה. [...] הפה בזקנו של האיש התעקל לחיוך. חיוך מנצח, חשבתי מיד, חיוך טיפוסי של גבר עם סילון חזק, חיוך של שמחה על כך שגברים אחרים מתקשים יותר ממנו להשתין."
ילדים של החיים (עמ' 96-97)
"הייתי אסיר תודה כל כך שמישל קרא לי 'אבא' ולא 'פאול'. היה משהו בשימוש הזה בשמות הפרטיים של ההורים שתמיד נורא דחה אותי, ילדים בני שבע שקראו לאביהם 'יוריס', או לאמם 'וילמה'. זאת הייתה חברמניות מהסוג הלא נכון שבסופו של דבר הייתה בעוכריהם של ההורים החברמנים. [...] פגשתי מספיק הורים כאלה בסביבתי, כאלה שצחקו באווילות כשהילדים פנו אליהם בטון כזה [נוזף]. 'אוח, גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם בימינו,' הם אמרו בסלחנות. הם היו קצרי רואי או פשוט פחדו מדי להבין שהם אלה שהביאו את הטרור הזה על עצמם. עמוק בלב הם כמובן קיוו שאת יוריס ווילמה ימשיכו הילדים לאהוב זמן רב יותר מאשר את אבא ואת אימא".
ואחרי כל זה (וגם אם זה נראה הרבה זה באמת רק על קצה המזלג,) קרה משהו ששינה את הכל. כמו בסלסלת תותים, שבה התותים היפים, האדומים והמפתים למעלה מכסים על התותים הפגומים, הדחויים והמעוכים בתחתית, כך התגלה גם הריקבון של פאול כשהוסרה השכבה העליונה.
קוך הזה הוא חתיכת ממזר ערמומי ממולח. הוא סינוור אותי עם אלומת אור שהאירה צד אחד באישיותו של פאול, ולא רק שהיא הותירה את צדדיו האחרים בחשיכה, אלא שבכלל לא שמתי לב להיעדרם של הצדדים האחרים. אפקט ההילה הזה סימא את עיני מלהבחין שאני כלל לא מכירה את פאול, שאיני יודעת דבר על הרקע שלו, על העיסוק שלו, על העבר שלו. שבעצם איני יודעת דבר על קורותיו לפני שהגיע לשולחן הזה של "ארוחת הערב".
בניהם המתבגרים של שני זוגות הסועדים ביצעו פשע נורא. כשקראתי עליו, ריחמתי על פאול. איך יצא לו בן כזה? זה לא מגיע לו. כשהמשכתי לקרוא, הבנתי למה חייב היה לצאת לו בן כזה.
אני לא אפרט, לא אדגים ולא אצטט. תצטרכו לקרוא את הספר. אתם לא יכולים להרשות לעצמכם שלא לקרוא אותו. (אבל למי אני פונה בכלל? עכשיו, משאני קראתי, לא נותר מישהו שלא קרא אותו.)
אני גם יודעת שעבור הרוב המכריע של הקוראים פשעי הבנים ותגובת הוריהם לפשע הם ליבת הספר, ואילו אני התמקדתי בקליפה, במעטפת. אולי זו הדרך שלי להחזיר לקוך על התרמית המחוכמת שלו: הולכת אותי שולל? אז אני אציג מצג שווא על הספר שלך. ואולי זה נושא כל כך כבד, כל כך טעון ועמוק, ואני לא רוצה להתבוסס בו.
קינוח
לקינוח אגיש את התפריט המלא של "ארוחת הערב", בתיבול שונראי שורטני עד זוב דם.
(ואם יש ספק, אז כל המנות אמיתיות)
קנטטה לבטטה דה-לה-חארטה-בארטה / שונרא החתול
את ארוחת הערב תתחילו עם שמפניה ורודה – היא אפריטיף הבית.
היא תוגש עם זיתים יווניים דפוקים מפלופונסוס טבולים בשמן זית.
שמן כתית מעולה מהמסיק הראשון בצפון סרדיניה, כי לנו יש גם שמן טוב,
וכל האושר הזה מתובל ברוזמרין מחממת התבלינים שלנו בפינת הרחוב.
תלגמו יין שבלי במחיר מציאה של 58 אירו הבקבוק,
שבמרכול ממול תוכלו להשיגו ב-7.95 אירו בדיוק,
אבל במרכול לא תזכו לטקס חליצת פקק רב שלבי,
דרמטי, מתחנף ומלוקק (בקיצור: מגוחך) כמו שאתם אוהבים.
ראשית, נצמיד את דלי הקרח באמצעות שני ווים לשולחן,
ונציג את הבקבוק והתווית שלו במבט אידיוטי מחונחן.
וכשהוד פלצנותו הראשי יהנהן כי זהו היין בו נפשו חפצה
נפצח ברוב חשיבות והדר נפוחים בפעולת החליצה.
ואם, חלילה, פקק השעם יישבר, ורק חציו ייצא עם החולץ,
אבוי! הרי זה אינסידנט נורא שעלול לגרום לנו להתפלץ.
אך אנו נתעשת ונביא לכם דלי קרח ובקבוק יין חדשים
ונתחיל מחדש את טקס החליצה הרב שלבי המרשים.
למנה ראשונה נגיש סרטני נהר ברוטב ויניגרט עם טרגון ובצל ירוק
ופטריות כמהין מאזור לה ווז', ב-10,000 אירו הק"ג, וזה לא בצחוק.
שקדי טלה שהושרו בשמן מסרדיניה ורוקט (לא טיל, אלא עלים)
ובצד, עגבניות שרי מבולגריה וגם חסה - שלושה עלים מסולסלים.
גבינת עיזים חמה עם צנוברים בליווי אגוז מלך קצוץ,
הגבינה הגיעה מפינת החי, מהעיזים שתמיד נמצאות בחוץ.
"וויטלו טונאטו" - פרוסות עגל קר עם טונה, אנשובי, מיונז וצלפים.
נכון שאצלנו במסעדה אתם מרגישים כמה החיים יפים?
למנה עיקרית אנו מציעים חזה פנינית עטוף ברצועות בייקון גרמני מעודן.
אין מי שניסה ולא התמוגג מטעמו הדליקטסי של המעדן.
ובמרחק 5 ס"מ מחזה הפנינית מונח עלה חסה בצבע סגול עמוק,
ואם הוא יזוז אפילו ס"מ אחד בדרך לשולחן, המלצר לא יגיע רחוק.
ליד עלה החסה המיותם יש גרגרים בלתי מזוהים וקטנטנים עד כדי גיחוך,
שפאול כל כך הסתלבט על המנהל בגללם, (פאול, אחי, איזה שיחוק!)
עד שאפילו אחיו, סרג', הפלצן המדופלם הראשי, חביב הבוחרים,
התעצבן על ההתפלצפות שלו: "ממתי אתה מתעניין כל כך בגרגירים?"
ויש טורנידו. השם נשמע מפוצץ אבל זה סתם סטייק דק, חתיכת בשר.
אבל מכיוון שבמסעדה שלנו אין "סתם" וצריך לחרטט על כל דבר,
נספר שהבשר הגיע מחווה אורגנית שהחיות מסתובבות בה חופשיות.
אבל יש גבול לחופש, כי עכשיו הן על הצלחת שלכם והן כבר לא חיות.
עלי לזניה במילוי חצילים וריקוטה הן התוספת שמלווה את הסטייק,
והם חוברו להם יחדיו ע"י קיסם, כדי שהמבנה המפואר לא יתפרק.
קלח תירס מבהיק מחמאה גם הוא בתפריט שלנו הערב,
אך אין זה קלח תירס רגיל, אלא קלח תירס "א-לה-חרב",
כי קפיץ מתכת כרומי הוחדר אליו ובולט כ-2 ס"מ החוצה מצדדיו,
כדי שאף לא אחד מאורחינו ישמנן, חלילה, את אצבעותיו.
לקינוח נגיש פארפה שוקולד, עם טעם וארומה עשירים,
ובצד יש פירורי שקדים מעורבבים עם אגוזי מלך מגוררים.
את האוכמניות היפות אנחנו מגדלים בעצמנו בגינה,
אבל רק נדמה לכם שבכך מסתיים התיאור של המנה.
הפארפה עשוי משוקולד תוצרת בית, עבודה עצמית,
אשר הגיע ממטעי הקקאו בתיז-אל-נבי הדרומית.
אנו מציעים לבחירתכם גם גלידת וניל ברוטב שוקולד חם,
ומאחר ואצלנו אין מנה רגילה, שהרי אנחנו לא סתם,
נספר שתרמילי הווניל נסחבו על גביהם המיוזעים
של גברים בנויים לתלפיות, מסוקסים ושריריים,
ועשו את כל הדרך מתיז-אל-אמו הטרופית
היישר אל מכונת הגלידה שלנו, איזה יופי!
ועל השוקולד כבר חירטטנו לכם מקודם, בפארפה,
אז לפני שאני הולך, אולי תרצו גם קפה?
"לדיז'סטיף יש לנו שבעה סוגים של גראפה..."
(אם הוא מפרט, בחיי שאני מוריד לו איזו כאפה!)
"ישן, מיושן בעץ, צעיר..." (הוא מפרט, יאללה שיעוף!)
נודניק, תביא לי כבר את הגראפה הרגיל, השקוף.
אז כמו ששמתם לב, במסעדה שלנו יש שפים וטבחים,
יש מנהל, מלצרים לרוב, שוטפי כלים, קונדיטורים ומארחים,
אבל בעיקר יש לנו כותבי תפריטים עם דיפלומה בחרטטנות,
כי אין דבר שאנו לא נעשה לתפארת הפלצנות.
ועכשיו, הגיע הזמן לשלם, אז תפתחו את הארנק,
וכדי לעמוד במחירים שלנו, צריך לשדוד איזה בנק.
תשר
כל כך נהניתי מ"ארוחת הערב" ולכן אני אשאיר טיפ נדיב מאוד.
טיפ לקוראים:
את הספר הזה, כמו את ארוחת הערב המתוארת בו, אפשר לטרוף בערב אחד. אבל למה, בעצם? למה לדחוס את ההנאה לגלולה מרוכזת אם אפשר לפרוט אותה למנות קטנות?
למשל, למה לכם להגיע לקטע הר"מ בעמ' 209 בקריאה רצופה אחת? חכו. אל תמהרו. תאכלו את הספר בביסים קטנים, תמתחו את החוויה ותפרשו אותה על פני ימים של השתאות, התפעלות והרהורים.
אדוני ראש הממשלה (עמ' 209)
"הרעיון שאחי יסיים את הקריירה הפוליטית שלו נראה לי מצוין. זה היה עדיף לכולם, לארבעתנו, למדינה – מהמדינה ייחסכו ארבע שנות כהונה של סרג' לומן, ארבע שנים יקרות. חשבתי על כל מה שלא רציתי לחשוב, על כל מה שהדחקתי בהצלחה עד עכשיו [...] ובעיקר התביישתי במקומו, המחשבה הבלתי נסבלת שמנהיגים מכל קצווי תבל יפגשו בנוכחות חסרת האישיות של אחי. [...] המבטים רבי המשמעות שהמנהיגים יחליפו ביניהם. 'הוא מהולנד,' הם יגידו – או גרוע מזה, רק יחשבו את זה. הבושה של כל הזמנים. בושה בראש הממשלה שלנו הייתה, אם חושבים על זה, הרגש היחיד שחיבר בין ממשל הולנדי אחד למשנהו."
(הספר גם לא קל לעיכול, מה שמחזק את הטיפ שלי שלא כדאי לטרוף אותו במנה אחת.)
טיפ למסעדנים:
עזבו, אל תקראו את הספר. הוא רק ירגיז אתכם. למה? בגלל זה:
סודות היין (עמ' 48)
"על מילוי הכוסיות הזה אני רוצה לומר את הדברים הבאים: טיילתי בעולם, אכלתי במסעדות בהרבה ארצות, אבל בשום מקום – ואני מתכוון באמת שבשום מקום – לא ממלאים לך את כוס היין מבלי שביקשת. זה נחשב חוצפה. רק בהולנד הם באים כל דקה לשולחן שלך, ולא רק שהם ממלאים את כוס היין, הם גם מעיפים מבטים מהורהרים בבקבוק כשזה כמעט מתרוקן. 'לא הגיע הזמן להזמין עוד אחד?' זה מה שאתה אמור להבין מהמבטים האלה. אני מכיר מישהו, חבר מפעם, שעבד כמה שנים ב"מסעדות היוקרה" של הולנד. זאת למעשה תחבולה לדחוף לך כמה שיותר יין, הוא סיפר לי פעם, יין שהם מתמחרים לפחות פי שבעה ממחיר היבואן. זאת גם הסיבה שהם מחכים הרבה זמן בין המנה הראשונה למנה העיקרית: אנשים נוהגים להזמין עוד יין מתוך שעמום, כדי להעביר את הזמן – זה הרציונל שלהם. המנה הראשונה מוגשת תמיד די מהר, כך סיפר לי אותו חבר. אם המנה הראשונה מתעכבת, הסועדים מתחילים להתלונן ולקטר, והם עלולים לחשוב שהגיעו למסעדה הלא נכונה. אבל בין המנה הראשונה למנה העיקרית הם כבר שתו בינתיים יותר מדי מכדי להבחין בזמן שעבר. הוא ידע על מקרים שהמנה העיקרית הייתה מוכנה כבר זמן רב, אבל כל עוד הסועדים באותו שולחן לא פתחו בתלונות, היא נשארה על הצלחות במטבח. רק כאשר השיחה הסתיימה והם החלו להביט סביבם, הוכנסו הצלחות במהירות למיקרוגל."
יאללה ביי (עמ' 214)
"'תרצו עוד לשתות קפה?'
המנהל צץ פתאום ליד השולחן שלנו. הוא שילב את ידיו מאחורי גבו ורכן מעט ללפנים. מבטו נתקע לרגע בקינוח הנפול של סרג'. אחר כך הוא הביט בכל אחד מאתנו בשאלה.
ייתכן שאני טועה, אבל נראה לי שהבחנתי בחיפזון מסוים במוטוריקה ובהבעות פניו של המנהל. הרבה פעמים במסעדות כאלה, כשסיימת לאכול ולא היה כבר שום סיכוי אמיתי שתזמין עוד בקבוק יין, הם העדיפו שתסתלק משם כמה שיותר מהר."
חשבון פתוח (עמ' 248)
"לקחתי את החשבון מהצלוחית והבטתי בסכום. אני לא אומר אילו דברים אחרים היה אפשר לעשות בכסף הזה, וגם לא כמה ימים אנשים רגילים צריכים לעבוד על מנת לשלם סכום כזה, כדי שהצב בסוודר הגולף הלבן לא ייאלץ אותם לשטוף כלים במשך שבועות בקצה המטבח הפתוח. לא אומר את הסכום עצמו. זה היה מסוג הסכומים שגורמים לך לפרוץ בצחוק. וזה גם מה שעשיתי."
שירות חובה (עמ' 255)
"כמה תשר צריך להשאיר במסעדה כשהחשבון שאתה צריך לשלם גורם לך לפרוץ בצחוק? אני זוכר שדיברנו על זה הרבה פעמים, לאו דווקא עם סרג' ובבט, גם עם חברים אחרים שאיתם אכלנו במסעדות בהולנד. בוא נגיד שארוחה לארבעה אנשים עולה ארבע מאות אירו – שימו לב, אני לא אומר שהארוחה שלנו עלתה ארבע מאות אירו – והתשר נע בין עשרה לחמישה-עשר אחוז, אז המסקנה ההגיונית היא שצריך להשאיר תשר של מינימום ארבעים אירו ומקסימום שישים אירו.
תשר של שישים אירו, מה לעשות, גורם לי לצחקק. ואם אני לא שם לב, אני יכול שוב להתגלגל מצחוק, צחוק עצבני, צחוק של לוויות או של כנסייה כשצריך להיות בשקט."
טיפ להרמן קוך:
שים תמרור "אין כניסה" על עטיפת הספר. למי? נסה להבין לבד מהדוגמה.
פעם, לפני שנים רבות, בימי הזוהר של "ארץ נהדרת" ולפני שהיא המאיסה את עצמה אפילו על עצמה (חבל שפרט לאורנה בנאי, לאסי כהן ובאיחור גדול גם לטל פרידמן, לאף אחד שם אין ביצים להודות בכך), קראתי ראיון עם אחד מכותביה. ומה שנאמר באותה כתבה עבר כחוט השני בכל ראיון עם כותבי התוכנית ומשתתפיה: הם סלדו מכך שמושאי הסאטירה שלהם, בעיקר אלו שהושמו ללעג ולקלס קיצוניים, הפכו לגיבורי תרבות. זה הטריד אותם שזה לא הטריד אותם, את הנלעגים. זה לא הצחיק אותם שהדמויות שהם ניסו להלעיג צחקו על עצמן, זה תיסכל אותם שבמקום שהן ירגישו את צריבת העוקץ הן ליקקו את מתק הדבש של החשיפה לה זכו.
כמה נשכנית יכולה להיות סאטירה, אם הננשך חושב שמלטפים אותו? אם דמות נלעגת ומוגחכת הופכת למושא הערצה, הרי אתה, בעצם, יצרת מפלצת. באת לקלל ויצאת מברך.
קוך לא עוצר בעצור, וכמה טוב שכך. לו אני קוך, הייתי מציבה תמרור "אין כניסה" בפני מושאי הארס שלי ומקפידה שיצייתו לו. ואני לא רוצה אפילו לחשוב מה היה עושה פאול לומן למי שהיה מעז שלא לציית.
דיז'סטיף
לסיום, נלגום משהו ישראלי.
מתברר כי הפלישה הצרפתית לנתניה ולתל אביב היא תולדה של הפלישה ההולנדית לצרפת.
(גם) העם (הצרפתי) דורש צדק חברתי (עמ' 66)
"ומה אם כותבי הכתובות לא יסתפקו רק בזה? חשבתי. לא צריך לעשות הרבה כדי להבריח מכאן [דורדון, צרפת] את חבורת הפחדנים הזאת. כשמאיימים על הולנדים הם מיד עושים במכנסיים. אפשר להתחיל בשבירת כמה חלונות, ואם זה לא יעזור, להצית כמה מהבתים השניים שלהם. לא הרבה בתים כי המטרה הסופית היא שהבתים יחזרו לבעלותם של הזכאים להם: זוגות צעירים צרפתים, שעכשיו בגלל מחירי הבתים המאמירים נאלצו לגור שנים אצל ההורים. ההולנדים הרסו לאוכלוסייה המקומית את שוק הדירות, גם על חורבות שולמו כבר סכומים אסטרונומיים. בעזרתם של הבנאים הצרפתים הזולים יחסית שופצו החורבות האלה כדי שיוכלו לעמוד ריקות רוב השנה. אם חושבים על זה טוב, זה היה נס שהיו שם כל כך מעט תקריות ושהאוכלוסייה המקומית הסתפקה בריסוס כתובות על הבתים."
הסברה ישראלית (עמ' 159-160)
"'מלבד מלחמת העולם השנייה אני מלמד גם חלק גדול מההיסטוריה שאחריה,' קטעתי אותו שוב. 'קוריאה, וייטנאם, כוויית, המזרח התיכון וישראל, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, הפלסטינאים. את כל הנושאים האלה אני מלמד, ואי אפשר לכתוב בעבודה על ישראל שבעיקר קוטפים שם תפוחים ורוקדים בסנדלים מסביב למדורה ואנשים שמחים בכל מקום והבולשיט הזה של המדבר שהפך ירוק. אנשים נורים שם למוות מדי יום, מתפוצצים שם אוטובוסים. על מה היא כותבת?'
'היא נכנסה לכאן בוכה, פאול.'
'גם אני הייתי בוכה אם הייתי מגיש זבל כזה.'"
אגב, בביקורת של "הארץ" על הספר, הציטוט הנ"ל הובא ללא האוטובוסים המתפוצצים. הם פשוט קטעו אותו אחרי הפסיק, למרות שבינו ובין הנקודה של סוף המשפט הפרידו רק שלוש מילים: "מתפוצצים שם אוטובוסים". זה לא מפתיע שבארץ של "הארץ" אין אוטובוסים מתפוצצים. זה נבזי ומעורר בוז גדול. אבל למה להתעצבן, למה? יותר פשוט להקפיד לאסוף את הקקי של הכלב עם "הארץ". זה הרי חרא של דבר.
פאול היה מגיב קצת אחרת.
פאול טפוסי של פאול (עמ' 160-161)
"הבטתי במנהל והרגשתי את ידי נקמצת לאגרוף. זה לא היה בשליטתי, לא רציתי להמשיך את השיחה. איך אומרים... לא הצלחנו להגיע לעמק השווה. זה בעצם מה שקרה. נוצר בינינו פער. לפעמים הדיבורים נגמרים. הבטתי במנהל ודמיינתי לעצמי איך אני מכניס לו אגרוף באמצע הפנים האפורות שלו. קצת מתחת לאף, כשפרקי האצבעות נוגעים בחלק הריק שבין הנחיריים לשפה העליונה. השיניים היו נשברות, דם היה זב מאפו, הייתי מבהיר את עמדתי. לא הייתי חייב להסתפק באגרוף אחד, יכולתי לפרק את הפרצוף הסתמי שלו לגורמים, אבל הייתי מקבל לכל היותר פרצוף סתמי אחר."
ועוד משהו ישראלי. התרגום.
אני לא אומר משהו פלצני כמו "אני? אני קראתי את הרמן קוך בשפת המקור, אז אין לי באמת כלים להביע דעה על התרגום. אני נורא מקווה שהוא לא חוטא למקור, כי בכל זאת יש ניואנסים בהולנדית שגם המתרגמת הכי טובה בעולם לא תצליח להעביר. אה, רגע, על מה בכלל אני מדברת? היא בטח תרגמה אותו מאנגלית. אז עשו לעצמכם טובה ואל תקראו אותו עכשיו. בברליץ יש קורסים להולנדית. אתם חייבים את זה לעצמכם אפילו יותר מאשר אתם חייבים את זה להרמן קוך."
אז לא, לא קראתי את הרמן קוך בשפת המקור. קראתי אותו בשפת ה-M. שפת האם שלי. עברית. עברית שתורגמה מהולנדית. והתרגום מצוין! הכוכב השישי לספר בהחלט מגיע למתרגמת, ענבל זילברשטיין. כבוד.
בדרך הביתה
ולסיום סופי ומוחלט בהחלט, לפני שיוצאים מהמסעדה וחוזרים הביתה, אני חוזרת על הציטוט הראשון שהבאתי.
הספירה לאחור (עמ' 9)
"זו אחת מאותן מסעדות שחובה להזמין בהן שולחן שלושה חדשים מראש - או שישה או שמונה, אבל מי סופר. אני עצמי לא מעוניין לדעת היכן אסעד בעוד שלושה חודשים בערב זה או אחר, אבל יש אנשים שזה כלל לא מפריע להם כנראה."
אז באשר לשאלה "אבל מי סופר?", אני יודעת שקוך התכוון ל"סופר" במובן "מונה", אבל אני אתחכם ואשיב עליה כך: אתה, הרמן קוך. אתה סופר. אתה סופר מקורי וייחודי ואני כל כך שמחה שגיליתי אותך. עבורי זו תחילתה של ידידות מופלאה, הגם שהיא נידונה להיות חד צדדית. ניפגש בקרוב ב"בית קיץ עם בריכה", אפילו אם זה יהיה בסתיו.
יש לי הרבה רשימות קריאה, חלקן פעילות וחלקן זנוחות. אבל בגלל הרמן קוך אני אפתח רשימה נוספת, אולטימטיבית, שכותרתה תהיה "עשרת הספרים הכי...". הכי מה? את זה אני אגלה כשאסיים לעכל סופית את "ארוחת הערב" של הרמן קוך.
