ביקורת ספרותית על ילדה עם שיער מוזר - סיפורים ומסות - סיפורת # מאת דיוויד פוסטר וואלאס
ספר טוב

---

ב2005 נשא דיוויד פוסטר נאום, שחותם את אסופת הסיפורים האקלקטית הזו ומתוך שקראתי אותו ברשת הגעתי ל"ילדה עם שיער מוזר" מלאת סקרנות.

את הנאום נשא וואלאס בטקס סיום של בוגרי קולג' ואם הייתי בוגרת הקולג' ההוא סביר להניח שהייתי נמסה לגמרי (בנות כמה בדיוק אמורות להיות בוגרות קולג'?) אבל פערים מסוימים בזמן ובמקום מנעו את המפגש ועכשיו אני כבר הרבה פחות מסיסה ודיוויד פוסטר וואלאס כבר הרג את עצמו, מה שמעמיד באור אירוני משהו את הנאום שהוא בעצם מדריך לחיים או שאולי לא, כי מי שרואה את החיים בצורה כזו יכול למות מהם בסוף.

"שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, "בוקר טוב בחורים איך המים?" ושני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות כמה זמן, ואז לבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, "מה זה לעזאזל מים?""

כך נפתח הנאום וזהו, בעצם, המכנה המשותף היחיד של הסיפורים והמסות בספר, מבחן המים, כי מה שוואלאס עושה הוא לקחת את המובן מאליו הזה שאנחנו נושמים וסופגים בלי להרגיש ולהוציא לו את המיץ עד שיודיע על קיומו בצעקות.

כבר עברו מספר שבועות מאז שקראתי את הספר ואני יודעת שיש לי מה להגיד עליו אבל לא בטוחה מה. די ברור לי שאי אפשר להתייחס אליו כאל מקשה אחת כי מלכתחילה הוא לא מקשה אחת.
בדרך כלל, כשמדובר באסופה, אני לא נוטה לספר מה הכי דיבר אלי כי זה בעיני סוג של ספויילר, להפנות זרקור לסיפור מסוים לפני שקוראים אותו, אבל כאן נראה לי שאי אפשר אחרת. אז במשפט אחד או חצי או שניים על כל אחד בנפרד:

ברור ש"ניאון ותיק וטוב" הוא הפסגה הסיפורית של הספר- מין סיפור שמקלף ומקלף ומקלף עד שלא נשאר כלום ולא ממש מומלץ לקריאה סמוך לשיחה עם פסיכולוג, אלא אם כן אתם רוצים לדבר אתו על זה.

גם "חיות קטנות חסרות הבעה", סיפור מלודרמטי המתרחש מאחורי קלעיו של שעשועון הטלוויזיה "ג'פרדי", נגע ללבי עד שקראתי חלקים ממנו פעמיים, קשה לי להסביר מדוע, אולי בגלל הקונטרסט בין רדידות תרבותית נוצצת לרגשות עמוקים.

הסיפור "ילדה עם שיער מוזר" בהגדרת אינסטנט שאני לא ממש שלמה איתה הוא אתגר קרת על אסיד.

את "גלגולי נשמות של ילדים שרופים" לא קראתי כי הוא מתחיל בתיאור מפורט של פעוט נשרף, "אוקטט" ו"דוגמה נוספת לנקבוביותם של גבולות מסוימים" הם לא ממש סיפורים אבל דוקרים ו"הכל ירוק" הוא בגוף ראשון, קצר וקצת לירי.

המסה על אסון מגדלי התאומים, "המראה מהבית של גברת תומפסון", היא סוג של 'איפה היית ברביעי לנובמבר?' (בבית, בתקופה חסרת טלוויזיה, ליד רדיוטייפ זקן מתוצרת שארפ, שומעת שוב ושוב את איתן הבר). תיאור מצחיק- עצוב ומאוד מאוד אמריקאי (כמו גם חלקים נרחבים אחרים בספר) אבל מכיוון שכולנו 80%-60% אמריקאים בעל כורחנו, יקל עלינו להזדהות עם עניין הדגל, למשל, ולתהות מאיפה שולפים כולם את הדגלים המגוהצים שלהם חמש דקות אחרי שמתרחש אסון לאומי.

החביבה עלי ביותר היא המסה "קחו בחשבון את הלובסטר" שוואלאס כתב אותה בהזמנה עבור המגזין "גורמה" ורק עזות המצח גורמת לי להתמוסס שוב, למרות גילי ומותו, כי וואלאס קורא תגר על כל מה שפסטיבל הלובסטר של מיין ושגורמה ושאנחנו ותוהה באופן מקסים ולא לגמרי שיפוטי על אכילת לובסטר בפרט, בשר- בכלל והאסתטיקה של המוסר- יותר בכלל. הוא מתחיל בטכניקה חביבה עלי, של הצפה בפרטים אנציקלופדיים שוליים ומסיים בבוקס עקיף בבטן הרכה והמלאה.

וציטוט מהלובסטר שקנה אותי סופית, מתוך הערת שוליים ארוכה במיוחד-
"החוויה הפרטית שלי לא גילתה שנסיעה ברחבי הארץ מרחיבה את האופקים או מרגיעה, או שלשינויים רדיקליים של מיקום והקשר יש השפעה מיטיבה, אלא דווקא שתיירות פנים היא חוויה מצמצמת מיסודה, ומשפילה באופן הקשה ביותר – היא עוינת את הפנטזיה שלי להיות אינדיבידואל אמתי, לחיות איכשהו מחוץ ומעל לכול..."

ויש לזה המשך לא פחות טוב, אבל תקראו לבד.
אני מאחלת לכם הרבה יותר מהצלחה.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על ילדה עם שיער מוזר - סיפורים ומסות - סיפורת #