ביקורת ספרותית על וכי נחש ממית מאת ישראל סגל
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 17 בינואר, 2015
ע"י dushka


קשה לי לכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי וזה חלק מהעניין של הספר הזה, התערטלות, וידוי, חיטוט בעבר. אבל אני אכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי.

אשרי שהבחירה בידי.

מדוע החליט ישראל סגל לפרסם את "וכי נחש ממית" ואת קודמיו (שלא קראתי)?
זו שאלה שהטרידה אותי מתחילת הקריאה. אני מבינה לחלוטין את כוחה התרפויטי של הכתיבה ומזדהה עם הצורך להעביר את הדברים לדף, לסדר אותם יפה, לדייק אותם, להחזיק את הכאב בכפפות של אמצעי אמנותי. קשה לי להזדהות עם הפרסום - כל כך כן וחשוף, כל כך אמיץ, כל כך פוגע וכל כך לא פרגמטי.

אז מדוע החליט ישראל סגל לפרסם את סיפורו האישי? אני לא יודעת, אני רק מרגישה ואני מקווה שהפוסט מורטם הזה הוא עבירה נסלחת.

ישראל סגל לא יכול היה להתייחס לכפירה שלו בציניות. הוא לא ידע לחפף ולדפדף. הוא לא יכול היה לדעת, אף אחד לא לימד אותו. הדרך היחידה שנותרה לו להגן על עצמו היא להתנתק. הדרך היחידה להתחבר חזרה הייתה הכתיבה, היציאה לאור, הכיבוס הפומבי.
הוא היה חייב להתערטל ולערטל. כי, כמו אחיו במידה מסוימת, כמו תשליל של אחיו, הוא חי את האידאל, צרף את נפשו ביסודיות,
לכן, כמו בטרגדיה עתיקה, הוא הלך בעיניים פקוחות לעבר האובדן, ללא בחירה.

כנערה אני זוכרת שהיה לי קשה לקרוא טרגדיה עתיקה כמו אנטיגונה. לא הבנתי את הסכימה הקבועה שעומדת בבסיס הטרגדיות, לא את תפקיד המקהלה ולא את הקתרזיס. לא הבנתי מדוע זה נמצא בחומר הלימודים. זה היה נראה לי מוגזם ומזויף.
גם עכשיו אני חושבת שצריך להיות מורה גאון כדי להנגיש טרגדיה יוונית אבל אני יודעת שחלק גדול מהטרגדיות הוא כזה – סכמה ידועה מראש, מקהלה מהדהדת, סימטריה זדונית. האמנות באמת משקפת מציאות, כולל הקתרזיס.
הספר "וכי נחש ממית" הוא טרגדיה, אפילו לא מודרנית, ואמתית, אמתית מדי.

להגיד על הספר הזה שהוא יפה זה כמו להתבונן בפצע פתוח ולהתפעל מהצורה המעניינת שלו ומהצבע האדום העמוק של הדם. אני, כשאני רואה פצע פתוח, לבי נמס, ברכי פקות ומותני מתחלחלות. לספר הזה יש שדה סמנטי של פצע פתוח שותת דם.

להתעלם מהיופי שלו זה בעצם להתעלם מהמהות של אמנות הסיפור, במקרים מסוימים.
היכולת של השפה הכתובה לזקק כאב ליופי היא סוג של תיקון.
לעיתים, היא התיקון היחיד האפשרי.
41 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
dushka (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
תודה עלמה וחני. ויוסף - תקרא! מאוד רוצה לשמוע את דעתך.
יוֹסֵף (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
דושקה, אין לי מילים... הספר הזה יושב על המדף שלי הרבה מאוד זמן, בדיוק בגלל ריקושטים שמעופפים סביבו. אבל אחרי הדברים שכתבת נראה לי שהגיע הזמן לפתוח אותו.
חני (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
מזוכיזים.....יאללה לכסות מיד את כל הפצעים הפתוחים ,לתפור צלקת ולרפא את העור.. סורי נשמע כואב מדי כל הכביסה וההתערטלות
והביקורת בהתאם, ריגשת עד מאוד.
Lali (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
ביקורת מעולה
dushka (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
תודה גוטי ובלו בלו. אני לא יודעת מה יש לי בזמן האחרון עם פצעים פתוחים. בחזרה לאסקפיזם ומהר.
בלו-בלו (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
ביקורת מעולה, ואני מסכימה עם שילה. רק שלי זה גורם רע לחטט בפצעים פתוחים, אבל זה ממכר ואני לא מצליחה להמנע.
גוטי (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
אני מאוד אהבתי את הספר הזה! הצורך לפרסם הוא הצורך בשיתוף, להקל מעט על חיבוט הנפש - צרת רבים חצי נחמה. וגם לעזור לאנשים שמצויים באותה דילמה.
dushka (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
שילה, לפי דבריך אני בטוחה שתיהני. אני כל כך לא אוהבת לחטט בפצעים וגם לא כל כך אוהבת ספרים עם הד מציאותי שקשה להתעלם ממנו ולכן התמהמהתי עם הספר הזה אבל את בסוף קראתי, בזכות הביקורות של אלון ומתלמד, וכנראה שהזמן היה מתוקן בשבילי.
dushka (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
אלון, איכשהו אני לא רואה סתירה בין דברינו ולראיה הפיסקונת האחרונה שכתבתי. ברור שלהפוך את הפצע הפתוח לספר נהדר זה כל הענין. היכולת להעלות סיפור אישי לדרגת אמנות העומדת בפני עצמה היא לב התיקון, היא סוג של מקווה טהרה חילוני.
ובכל זאת, יש הבדל בין מי שכותב מתוך השראה ובחירה לבין מי שכותב כדי להמשיך לחיות. ההבדל הוא לא באיכות הכתיבה אלא במשהו שמפעפע בין השורות ומקשה עלי את הריחוק הביקורתי. אבל שוב, אולי זו פרשנות שלי.
shila1973 (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
אני אוהבת טרגדיות, אוהבת לחטט בפצעים פעורי דם ומסוגלת לעיתים להכאיב לעצמי רק כדי להתחבר למציאות האיומה של מישהו אחר.
ביקורתך גרמה לי ״לריור״ ועל כן אני בהחלט מתכוונת לקוראו!
אלון דה אלפרט (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
אני חושב שהוא יפה כי סגל לא יכול היה אחרת. זה לא רק קיא של מררה שהוא היה חייב להוציא ורק לסדר אחר כך יפה על הדף. זה בראש וראשונה ספר, וספר נהדר. אז הוא כואב, והוא אישי מאוד, והוא מוציא החוצה דברים, אבל זה ספר נהדר גם אילו לא היה "אמיתי". המציאות היא תסריטאית וסופרת בינונית מאוד. סגל היה סופר נהדר ואיש עתיר קונפליקטים, ואת הסיפור שלו הוא הוציא באופן ראוי להתפעלות, גם אם מדובר בפצע פתוח עם בסיס עובדתי.
dushka (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
יעל, אני מסכימה אתך לחלוטין. ולכן כתבתי - אשרי שהבחירה בידי.
לו לא הייתה.
dushka (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
אלון - יכול להיות שבגלל קרבה מסוימת לתוכן הרגשתי אחרת את הפצע, אבל יש לי תחושה וניתן גם למצוא לה סימוכין בכתוב עצמו שהספר הזה לא נכתב כדי לחשוף לקורא החילוני מעט מטעם העולם החרדי (והוא גם לא ממש עושה את זה, הוא חושף חוויה אישית. אחיו של ישראל סגל הוא נקודת קיצון גם במגזר - כמו כל מי שמגשים אידאל שאחרים מאמינים בו). הספר הזה גם לא נכתב כי מי שכתב אותו רצה להיות סופר והיה לו אחלה רעיון. הספר הזה הוא ביטוי של צורך קיומי ועל הדרך הוא רומס את פרטיותה של המשפחה בדרך שמייסרת גם את סגל עצמו. וזה שהוא יפה, והוא מאוד יפה, זו תופעת לוואי. זה חלק מהעניין - לעשות את זה הכי טוב שהוא יכול. הספר שהיה עבורי הכי קרוב לזה מבחינת החוויה הוא "מתחת להר הגעש" של מלקולם לאורי.
dushka (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
רץ, תודה, גם בעיני הוא היה קשה מנשוא.
yaelhar (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
לפעמים להתערטל היא הברירה היחידה אם רוצים להמשיך לחיות. זה ההסבר שלי לאנשים שפוערים את החזה ומראים אותו ואת שאר הקרביים לאחרים. פשוט אין להם ברירה אחרת.
אלון דה אלפרט (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
יפה מאוד. שדה סמנטי של פצע פתוח. ובכל זאת, האם לא כל ספרות טובה, כשהיא עושה את זה באמת, חייבת אולי לחטוא בדיוק באותו דבר?נדמה לי שהיא חייבת לפצוע והאסתטיקה שלה לכל הפחות דואלית. כשאני חושב על כל ספר טוב שקראתי, תמיד היה בו מימד של כאב, של מידה כנגד מידה. רק כך אפשר להגיע אל הנפש.
רץ (לפני 3 שנים ו-10 חודשים)
דושקה - גרמת לי צביטה בלב, קראתי את הספר הכול כך קשה - אני מבין את האופן שבו כתבת את הביקורת - אין מילים רגשת אותי.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ