“**** כשהייתי בן שבע עשרה בערך, הורדתי את הכיפה. למדתי אז בישיבה תיכונית בירושלים, הייתי אמור להתפלל שלוש פעמים ביום, להניח תפילין, להאמין באלוהים, לעשות מצוות, לשמור שבת. כל ה"ערכה". אבל אצלי, כמו אצל אנשים רבים אחרים, חלה התפוררות הדרגתית במימדים הערכיים והדתיים, עד שמצאתי את עצמי לבסוף שומע ווקמן בהיחבא בשבת מתחת לשמיכה, מכרסם "מק דייויד" עם גבינה בנסיעות לאילת, ומכניס את הכיפה לכיס בכל ה”

“קשה לי לכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי וזה חלק מהעניין של הספר הזה, התערטלות, וידוי, חיטוט בעבר. אבל אני אכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי. אשרי שהבחירה בידי. מדוע החליט ישראל סגל לפרסם את "וכי נחש ממית" ואת קודמיו (שלא קראתי)? זו שאלה שהטרידה אותי מתחילת הקריאה. אני מבינה לחלוטין את כוחה התרפויטי של הכתיבה ומזדהה עם הצורך להעביר את הדברים לדף, לסדר אותם יפ”

“"אבא", שאלה הבת הקטנה, "למה אתה בוכה?". רק אז הוא שם לב, שמשהו קורה לו בין העיניים. "לא", הוא מיהר להתנצל ולהכמין את הספר והכריכה הפרובוקטיבית "זה לא דמעות. נכנס לי משהו לעין". אם השתכנעה או לא, היא המשיכה במשחק. שוב הספר נפתח, הדמעות הפעם היו מודעות ומוצפנות. אוי זה כאב. עד דכדוכה של נפש. זה קרה לי השבוע. על הסופר שמעתי רבות. בעיקר על ייחוסו ועל יחסו של אחיו אליו. ישראל סגל הוא התגלמות של טרג”

“אבי גדל במשפחה דתית. משפחה של אנשי עמל ואמונה. לאחר שרותו הצבאי חזר אבי בשאלה בדרך המיוחדת לו. קידוש ובית כנסת בשבתות וחגים ושמירת כשרות. ללא שמירת שבת או חינוך דתי לנו, ילדיו. דרכו של אבא לא פגעה בקשריו עם משפחתו ולכן לנו, ילדיו, היו קשרים חמים ונפלאים עם המשפחה. סבא סבתא דודים ובני דודים. לא היה בעינינו דבר פשוט וטבעי יותר מלהגיע לדודים לסעודת צהריים בשבת ולשחק עם בני הדודים. ואם אסור להד”

“**** כשהייתי בן שבע עשרה בערך, הורדתי את הכיפה. למדתי אז בישיבה תיכונית בירושלים, הייתי אמור להתפלל שלוש פעמים ביום, להניח תפילין, להאמין באלוהים, לעשות מצוות, לשמור שבת. כל ה"ערכה". אבל אצלי, כמו אצל אנשים רבים אחרים, חלה התפוררות הדרגתית במימדים הערכיים והדתיים, עד שמצאתי את עצמי לבסוף שומע ווקמן בהיחבא בשבת מתחת לשמיכה, מכרסם "מק דייויד" עם גבינה בנסיעות לאילת, ומכניס את הכיפה לכיס בכל ה”

“קשה לי לכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי וזה חלק מהעניין של הספר הזה, התערטלות, וידוי, חיטוט בעבר. אבל אני אכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי. אשרי שהבחירה בידי. מדוע החליט ישראל סגל לפרסם את "וכי נחש ממית" ואת קודמיו (שלא קראתי)? זו שאלה שהטרידה אותי מתחילת הקריאה. אני מבינה לחלוטין את כוחה התרפויטי של הכתיבה ומזדהה עם הצורך להעביר את הדברים לדף, לסדר אותם יפ”

“"אבא", שאלה הבת הקטנה, "למה אתה בוכה?". רק אז הוא שם לב, שמשהו קורה לו בין העיניים. "לא", הוא מיהר להתנצל ולהכמין את הספר והכריכה הפרובוקטיבית "זה לא דמעות. נכנס לי משהו לעין". אם השתכנעה או לא, היא המשיכה במשחק. שוב הספר נפתח, הדמעות הפעם היו מודעות ומוצפנות. אוי זה כאב. עד דכדוכה של נפש. זה קרה לי השבוע. על הסופר שמעתי רבות. בעיקר על ייחוסו ועל יחסו של אחיו אליו. ישראל סגל הוא התגלמות של טרג”

“אבי גדל במשפחה דתית. משפחה של אנשי עמל ואמונה. לאחר שרותו הצבאי חזר אבי בשאלה בדרך המיוחדת לו. קידוש ובית כנסת בשבתות וחגים ושמירת כשרות. ללא שמירת שבת או חינוך דתי לנו, ילדיו. דרכו של אבא לא פגעה בקשריו עם משפחתו ולכן לנו, ילדיו, היו קשרים חמים ונפלאים עם המשפחה. סבא סבתא דודים ובני דודים. לא היה בעינינו דבר פשוט וטבעי יותר מלהגיע לדודים לסעודת צהריים בשבת ולשחק עם בני הדודים. ואם אסור להד”