ביקורת ספרותית על ילדה עם שיער מוזר - סיפורים ומסות - סיפורת # מאת דיוויד פוסטר וואלאס
ספר מעולה

---

מעטים, ממש מעטים הספרים שכשאני גומר לקרוא אותם, אני הופך את העמוד האחרון עם הכריכה וסוגר את הספר באיטיות, כאילו רק שני הניירות האלה שוקלים כמה קילוגרמים, כי הספר הזה היה משמעותי באמת, וכי אני לא יכול לשבת פתאום וחייב לקום ולהתהלך ולנשום שוב כי הוא פורר אותי מבפנים. זה ספר שכוכבים אינם מספיקים להגדיר כמה הוא מבריק, וכמה רגשות הוא מעורר, ואפילו שהסיפורים והמסות בתוך הספר הזה שונים זה מזה, חלקם מהותית, גם ברמתם וגם בצורת הכתיבה והמסרים שלהם, הסך הכול של האסופה הדקה הזאת... לא יודע. גמר אותי. עשה לי בייגלה מהמעיים.

לא יודע כמה אני יכול לתת "ביקורת" כאן, על הדבר הזה, חוץ מהסופרלטיבים כאן בפסקה הראשונה. לא על הסך הכול. אז צריך לפרק את היצירות האלה אחת לאחת, ואולי אז לנסות להעביר את התחושות השונות שעברו בי אל מול כל אחד מהחלקים.

"המראה מהבית של הגברת תומפסון" מדבר על (לא ממש "על", אלא יותר "סביב", או "בתוך", או מה שזה לא יהיה) האירוע המכונן שפתח את המאה העשרים ואחת, שהביטוי היחיד שמבטא אותו בעיניי בשלמותו איכשהו הוא "ניין אילוון". לא "קריסת מגדלי התאומים" או משהו מקטין אחר. פוסטר וואלאס עושה כאן את מה שהוא עושה - ולמעשה, שני דברים במקביל, שהם ההפכים המוחלטים זה מזה. הדבר הראשון הוא לקחת צעד אחד גדול לאחור ולראות את התמונה הגדולה, את הטראומה הלאומית והעולמית הזאת, מה שזה עשה למושג שנקרא "אמריקה". הדבר השני הוא דווקא להתקרב, לשכנים הקטנים בבתים הקטנים בעיירה הקטנה באילינוי שבה הוא נמצא, לפתוח את העדשה לרזולוציה מפלצתית ולראות את הדברים הקטנים, אלה שנמצאים תמיד בשולי המחשבה שלנו אבל רובנו לא מתעכב לחשוב עליהם באמת, ובאופן אבסורדי הם הם הדבר האמיתי שנקרא "אמריקה". למי יש טלוויזיה ולמי אין, ולמה. מה לובשים כולם, ולמה. מה הם אומרים. מה מרכיב את המחשבות והאמירות שלהם. איך זה שלכולם פתאום יש דגלים? ואיפה קונים דגלים? ומה קורה למי שלא מניף דגל ביום כזה? ומה כתוב בעיתון, ולמה זה משעשע מבלי לשעשע. הוא מפרק את ההלם, האימה, הפטריוטיזם והאדישות בצורה מרוחקת ואינטימית, מתבוננת, פיקחית, הומוריסטית ורצינית עד אימה, ומצליח להעביר את כל אלה באופן בהיר ומטלטל.

"חיות קטנות וחסרות הבעה" הוא סיפור ריאליסטי וכואב (שהזכיר לי את הסרט "מגנוליה" בכמה אופנים), שמדבר בעיקר על תעשייה צינית של רייטינג נוצץ ושעשועוני ידע (במקרה הזה "!Jeopardy"), שיוצרת גיבורי תרבות, משתמשת בהם ואז משליכה אותם לצד הדרך בלי יותר מדי סנטימנטים. בדומה, למשל, למה שקורה היום עם תכניות ריאליטי, שהרי כל שעשועוני הידע האלה הם גם סוג של ריאליטי, אם תרצו. אני לא צופה בשיט הזה בדרך כלל, אבל הייתי מעורב חלק גדול מחיי המקצועיים ברמיה ובמה שקורה מאחורי הפסאדה הנוצצת הזאת (בשבועיים האחרונים עסקתי ביצירת הפרומואים לגמר "המירוץ למיליון") ואי אפשר מבחינתי לחזור לבורות הברוכה הכרוכה במחשבה שבדבר הזה יש משהו אמיתי.

"ניאון ותיק וטוב" הוא מונולוג... טוב, אני לא ממש יכול לתאר מה זה בדיוק. אבל הסיפור הזה תיאר במדוייק, במדוייק, את מה שאני חושב, את מה שהרגשתי חלקים גדולים מחיי, את הסיבות שהלכתי בעטיין לטיפול פסיכולוגי ואת התחושה המטומטמת שהיתה לי כשניסיתי, לשווא, לתאר את מה שעובר עליי בידיעה הברורה שהמטפלת הזאת לא מבינה כלום, שאני יותר חכם ממנה, שהבעיות שלי הן לא בעיות, שהשטות הזאת היא שטות, שאי אפשר לחשוף את הזיוף שלי כי מה שאני עושה כאן הוא חלק בלתי נפרד מהזיוף, שהכול הצגה, ושאין סיכוי שמשהו מהמעגל המכושף הזה יכול להשתנות.
פוסטר וואלאס התאבד לפני חמש שנים. אני לא יודע למה. אבל אין לי ספק שמי שיקרא את הטקסט הזה, שלפחות בחלקו הוא אמיתי עד צמרמורת, ומדבר על התאבדות במפורש, יבין לפחות חלק ממה שרץ לאיש המוכשר עד אין קץ הזה בראש. אותי באופן אישי שיעשע - והפחיד, כי אני מכיר את זה כל כך טוב - הרגע הזה שבו דובר המונולוג כותב מכתב התאבדות ומבסוט מאיך שהצליח להעביר רגש במשפטים מסויימים וידע שישפיעו וירגשו את אחותו. הוא מודע למניפולציות שהוא עושה תוך כדי כתיבת מכתב ההתאבדות של עצמו! אני זוכר שבתקופת הצבא השתעשעתי במחשבות על התאבדות. לא באמת, מפגרים - זה היה בגדר שעשוע מחשבתי, לא בגדר תכנון ממשי או דיכאון. סתם חשבתי מה יקרה אם אחליט לשים קץ לחיי, איך ימצאו אותי, מה אכתוב לכולם, למי אוריש מה מהרכוש האפסי שהיה לי, כמה כולם יצטערו אבל יחושו קצת הקלה, מי יצחק בלווייה שלי ומי יבכה, כמה אמיתי כל זה יהיה, וכמה מהר אשכח. פוסטר וואלאס החזיר לי את המחשבות הנשכחות האלה (לא על התאבדות - על המחשבה על הסיפור הזה - כמו מישהו שמדמיין מה יקרה אם הוא יזכה בפיס), אבל עשה זאת באופן אינטיליגנטי כל כך, שפשוט קינאתי. אוף. על הדרך הוא מצליח לפרק גם את התחושות שגורמות לו להרגיש מזוייף. למשל, הוא מתאר איך הוא עבר מלאהוב בייסבול בכנות, את ריח הדשא וממטרות רחוקות, העלייה על המשטח והידיעה שהכול אפשרי, תחושת הסיפוק בגיהוץ מדי-הליגה שלו - איך כל זה נעלם מתישהו בגיל ארבע עשרה והפך לדאגה על ממוצעים ומספרים, הישגיות ורצון בלי נשלט להצליח, לנצח בכל מחיר. מי מאיתנו לא מכיר את זה? שמשהו שהיה פעם פשוט כיף שלא חשבנו עליו הפך להיות משהו מודע ומעושה, כפוי ושיגרתי ואוטומטי ומלאכותי. זה קורה בכל דבר, מתחביבים ועד אהבה.
הסיפור הזה הוא ביי פאר הטקסט שכל נערה או נער מרדן צריכים לקרוא כדי להבין משהו על החיים האלה (לא חלילה, כדי להתאבד), במקום הטקסטים המיושנים והילדותיים האלה של הולדן קולפילד למשל, או הסדרות המטמטמות על ערפדים ופיות, מכשפים וממטרות. כן, אני מזלזל. לא יודע אם לי בעצמי היה את האינטלקט הנדרש כדי לקרוא את הדבר הזה כשהייתי נער - גם היום אני לא בטוח - אבל אני יודע שהייתי צריך.

"קחו בחשבון את הלובסטר" - הוא סיפור שמאוד מזכיר את "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", ספר אחר של וואלאס, ובו הוא מדבר על ביקורו בפסטיבל הלובסטר השנתי של מיין, ככתב של מגזין האוכל גורמה. גם כאן, וואלאס מביט בזעזוע ובחמלה על עוד חלק של "החצר האחורית (או אולי הקדמית) של אמריקה", ובו האדם הלבן מאביס את עצמו בשיטתיות בבשרו של בעל חיים אשר סובל (קרוב לוודאי) ממוות איום רק כדי לענג את חיכו. אני לא צמחוני, ואני לא בטוח שפוסטר וואלאס היה. אבל אני חייב להגיד שהוא עושה עבודה מבריקה בלפחות לגרום לך לחשוב למה. למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בלי להתעכב רגע? למה אנחנו מוכנים לגרום למוות בייסורים של בעל חיים בעל חישה, ואילו צידוקים מוסריים אנחנו מוצאים לכך? ואם לכל הפחות המחשבה על סבלם של לובסטרים, תרנגולות או פרות מפריעה לרובנו הגדול לפחות, מדוע אנחנו לא חושבים על למה אנחנו חשים אי נוחות לחשוב על הסבל הזה?
גם בסיפור הזה וואלאס מצליח לנקוט עמדה מבלי לנקוט עמדה. הוא בעיקר שואל שאלות ולא מביע נקודת מבט שיפוטית וחד-צדדית. וזה משפיע. לפחות עליי. זה גורם לי לכל הפחות לחשוב.
באופן ערמומי למדי, הסיפור עם הלובסטרים מגיע מייד אחרי סיפור אחר של וואלאס הנוגע בתחושות של הורים שילדם הקטן נכווה מסיר של מים רותחים שנשפך עליו. סיפור מזעזע שאחרי הרושם הקשה שהוא משאיר קשה להיכנס למאסה המשועשעת-בחלקה על פסטיבל הלובסטרים ולהימנע מהשאלות המוסריות הדוחקות שהוא מעלה.

"ילדה עם שיער מוזר" הוא מונולוג הזוי של פירומן פסיכופט, שחוץ מהעובדה שהוא סיפור מרתק לא הוצאתי ממנו את המחשבות המתבקשות על שקיעתה של אמריקה וכל זה. הוא עושה את זה יותר טוב במקומות אחרים.

"אלו הם מים", המאסה החותמת של הספר, הוא נאום מבריק שנשא דייוויד פוסטר וואלאס בפני בוגרי יוניון קולג' בסיום לימודיהם. מי שמחפש אמיתות סטיב ג'ובסיות בנוסח "האמינו והעזו" וכו' וכו' לא ימצא אותם כאן. זהו נאום בלתי יומרני, חכם באופן בלתי רגיל שמפציר בבוגרים האלה, ולמעשה בכל אחד מאיתנו, לפקוח עיניים ולהתבונן. להתבונן בחיים, מתוך היום יום, מתוך העצבים והפקקים והאיום הסורי והקושי והילדים והשיגרה והקניות בסופר והמבצעים והטימטום והרעש - מתוך כל אלה, לצאת מברירת המחדל שקובעת שעלינו להרכין את הראש ולחתור קדימה. לעצור, ולהביט סביב, ולהבין שאנחנו לא מרכז העולם, למרות שמבעד לעינינו הכול קורה רק לנו. להבחין במובן מאליו, בבנאלי, ולהבין שיש לנו את היכולת לבחור לא רק איך לחשוב, אלא גם מה לחשוב.


פאק מי. איזה ספר.


*****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על ילדה עם שיער מוזר - סיפורים ומסות - סיפורת #