"כשאתה מחבר את זה" הזהרתי, "תשים לב איפה הפס המצופה. הם לא מצפים את כל הצדדים - מאחורה זה סיבית." הוא נראה כאילו הוא מקשיב רוב קשב.
"קודם תניח את כל החלקים על הרצפה ותבדוק בדף ההוראות אם שום דבר לא חסר" המשכתי במלוא הקיטור שקונטרול פריק מצוידת בו "אחרת תתקע באמצע, והצירים של הדלתות - "
"טוב אימא, סיפרת לי על כל הטעויות שלך. עכשיו תני לי לעשות את שלי". הוא קטע אותי בחיוך.

"כשירדו לחוף ועמדו ליד הדוגית סיפר מלנדר שבקרוב ייבנה שם מזח, וסבתא הציעה לו להחליפו בגלגלות וכננת מאחר שקרשי המזח נסחפים עם הקרח או שאולי יעדיף סירת גומי ומצוף. היא חשבה: שוב דחפתי את האף שלי....
כשהיו במרחק מה משם הניעה סופיה את ראשה ואמרה: "אוי-יוי-יוי."
"למה את מתכוונ ב'אוי-יוי-יוי'?" שאלה סבתא. "הוא רוצה שיניחו לו לנפשו, אבל הוא לא יודע את זה."
"מה זאת אומרת?"
"והוא בכל אופן יבנה לו מזח."
"איך את יודעת?"
"ילדתי החביבה" אמרה סבתא בקוצר רוח, "כל אדם חייב לעשות את הטעויות שלו"."

גדלתי אצל סבתא שלי עד שהייתי בת שלוש וגם אחר כך היא הייתה תמיד בסביבה.

יש לה ריח של סבון ירדלי ואו-דה-קבושר, עור רך ודק, שיער אפור קצר ופנים חרושות קמטים, היא מושכת רגל אחת. היא מגיעה לי עד הכתף ואני מטר שישים ואחת.
היא קטנה, חזקה, דעתנית ומאוד יעילה ומסודרת. כשהיא מקפלת סדינים הסדינים המקופלים דקים כמו נייר. בגיל תשעים היא מתוודה בפני על חולשה: "חדלתי לעמלן מטליות". היא אף פעם לא הולכת לישון אם נשאר כלי מלוכלך בכיור.
סבתא שלי אוהבת מערבונים כי היא אוהבת "פיף פאף" וגוררת את ילדיה ואחר כך אותי להצגות יומיות. היא אוהבת את רודולף ולנטינו, יהורם גאון, מייק בורשטיין וחיים יבין. היא אוהבת אדום. בתור ילדה, בת למשפחה מרובת ילדים בעיירה בחבל ווהלין שבאוקראינה, מקניטים אותה בני המשפחה ואומרים לה שהיא שחורה ושיש לה אף מכוער. היא אומרת שהיא תעלה לארץ ותעשה ניתוח אף. היא אכן עולה לארץ (במכביאדה הראשונה) אבל לא מנתחת את האף. היא משכנעת גם את האחות האהובה עליה לעלות לארץ. את השאר אוספים בבית הכנסת יחד עם כל היהודים בסביבה ואחר כך הורגים אותם.

כל מה שכתבתי כאן אמת לאמיתה אבל לוכד רק את קצה קצהה של ההוויה האמתית של סבתא שלי, גם אחרי שהחלפתי זמן עבר בזמן הווה זה לא מצליח. המילים הם רק נשל של חוויה והיא עצמה כבר מתה די מזמן.

"...אני יודעת שאני משתתפת בכול, זכיתי להשתתף המון המון זמן וראיתי וחייתי בכל מאודי וזה היה ממש לא ייאמן, אני אומרת לך, לא ייאמן, אבל עכשיו נדמה שהכול פשוט חומק ממני ואני לא זוכרת וכבר לא אכפת לי, אף על פי שדווקא עכשיו אני זקוקה לזה!"
"מה את לא זוכרת?" שאלה סופיה בדאגה.
"איך זה לישון באוהל!" קראה סבתא."

ישר ממכבש הדפוס הוא הגיע אלי, הספר הזה, או לפחות ככה הוא הריח, אמא שלי כנראה חכתה עד שיצא משם וקנתה לי אותו.
"תריח, תריח" אמרתי לבן שלי והוא עצם עיניים. (למה אנחנו עוצמים עיניים כשאנחנו מריחים?)
"כמו יומן זבנג חדש" הוא מלמל בקול עורג משחזר חוויות מימי תום האלף הקודם.
חיכיתי שבוע-שבועיים שהריח יפסיק לסחרר.

הוא עדין כל כך עד שכמעט ולא מרגישים שקוראים אותו ואין בו עלילה לינארית. יש בו ילדות שונה לחלוטין מזו שהייתה לי, זִקנה שונה לחלוטין מזו שתהיה לי וקשרים הדוקים שאין לי עם הטבע הפיני.
ובכל זאת כל דבר בו מזכיר מה זה להיות ילד ומה זה להיות זקן, לוכד את בין השורות – החומר שממנו עשויה ההוויה ומהדהד כל כך הרבה שיחות ומחשבות שהייתי יכולה להמשיך לצטט ולזכור לסרוגין עד סופו.

על הכריכה וגם בפנים איורים מוכרים של טובה ינסון. לא המומינים וסנופקין והמיולין אלא אנשים - סבתא מגניבה והנכדה שלה, שהיא לפעמים קצת מומינטרול ולפעמים מאי הקטנה, שמבלות כל קיץ על אי בפינלנד. זה לא ממש משנה. בעצם כולנו חיות מוזרות.


ואגב כך (אלון, נצחיה וכל השאר), איזו דמות ממשפחת החיות המוזרות אתם?

http://www.youthink.com/quiz.cfm?obj_id=225520

אני מומינאבא.

לכל אחד יש פנטזיה משלו על הגיהינום.
קצת לפני 1984 שהייתה, למי שהיה שם וזוכר, המקבילה הגרגוריאנית לתשמ"ד, הייתי צעירה מספיק בשביל לדמיין לבה רותחת, פטריות גרעיניות ומוות בטרם עת. הגיהינום שלי היה גן עדן לפעלולני אש וגופרית. לכן כשקראתי, קצת מאוחר יותר, את 1984 של אורוול קצת התאכזבתי מהאפרוריות של משטרת המחשבות.
כובדה של הטרגדיה נחת עלי באיחור קל. אין גיהינום אפל יותר מהאפרוריות והאכזריות של משטרת מחשבות, מפיקוח מתמיד, מהפיכתן של הנאות פשוטות וטבעיות לאיסור ומהבגידה הכפויה בתקווה ובתאוות החיים.

כבר מימי משה רבנו, שמינה שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות, האצלת סמכויות מאורגנת הייתה הדרך היעילה ביותר לשמור על הסדר הטוב. אבל כשהשיטה משרתת את כוחות הסדר הרע היא הופכת למנגנון פיקוח יעיל והרסני, שכמעט בלתי אפשרי לחמוק ממנו. הוסיפו לפיקוח ההדוק שטיפת מוח מסיבית במקום חינוך, ענישה גופנית, תרבות פוריטנית, מדיניות הלשנה, חלוקה נוקשה למעמדות ושליט שמנצל טכנולוגיה עתידנית כדי לחיות כמה שיותר ולבסס שילוב מפלצתי של דת חדשה ומדינת משטרה ותקבלו מנגנון שאוכל את הלורד וולדמורט לארוחת בוקר.

את האוויר הקלוש שמייצר המנגנון הזה נושם האל יארו, בלשן בעל דירוג מוסרי נמוך יחסית, שחי בתנאים מגבילים ביותר עם אשתו החסודה ונאבק במחשבות המרדניות העולות בדעתו הסוררת. הוא נשלח למשימה מיוחדת שמשנה את חייו, מרחיב את אופקיו הצרים להפליא, נלחם בערכים שהוטמעו בו בכוח ומשלם, כמו כל כופר, מחיר יקר מאוד.

האם אפשר להיוולד לתוך גיהינום, לגדול לתוך הצמצום והפחד שהוא משליט, לא להכיר שפה מלבד השיחדש שהוא יוצר ועדיין להרגיש חסר? כנראה שכן. אני נזכרת בבייבי סאגס מ'חמדת' שמגלה את טעמו של החופש ותוהה בינה לבין עצמה איך בנה, עבד בן עבדים, ידע עד כמה הוא נפלא.

גם פארמר כמו כותבים רבים לפניו ואחריו 'מאמין באדם וברוחו רוח עז'. בפחות ממאתיים עמודים, בפונט קטן מדי, הוא בורא עולם מדכא להחריד על כל פרטיו, מאכלס אותו בדמויות שמעוררות מנעד רחב של רגשות, מחיבה ועד תיעוב עז, ומתמקד בדמותו של המורד, זה שמצליח איכשהו להרגיש ש'יש סקס אחר' (אלגורית ומילולית). משעשע למצוא בעולם הזה מילים עבריות (שהופיעו גם במקור), אזכורים של מיתוסים מוכרים, מעזאזל ועד לילית, ואת הרפובליקות הישראליות – אויביה המושבעים של ברית הייג'אק הטוטליטרית.

הספר רווי ברעיונות מצוינים ונוגע, באופן לגמרי לא בדיוני, בנושאים הקרובים ללבי אבל התקשיתי לקרוא אותו. משהו בכתיבה עצמה הפריע לי.
אחת הדרכים המאולצות לספר סיפור היא לתת לדמויות "להיזכר" בעבר ולשים בפיהן רקע היסטורי מפורט ורעיונות. האמצעי האמנותי הזה, שאני לא יודעת איך קוראים לו, נמצא כאן בשפע, שמנע ממני להיבלע פנימה. אני בעד ה"מספר יודע כל" הישן והטוב.
זוהי, בהכללה גסה מאוד, אחת הסיבות לרתיעה שלי ממד"ב – הנטייה של חלק מהכותבים להדגיש רעיונות משובחים על חשבון הכתיבה.

ובכל זאת תמונות מהסיפור צפות במוחי בבהירות מפתיעה ואני שבה וחושבת עליו ומגלה את מורכבותו.
מי שיודע לדלג על משוכות במירוץ הקריאה ולראות דרך המילים יוכל לשכלל את פנטזיית הגיהינום הפרטית שלו ואולי גם את פנטזיית הגאולה.

כשאמא שלי שוחחה בטלפון אהבתי לנחש מי נמצא בצד השני.
לפעמים היא דברה בקול רם, לפעמים השתרבבו לדבריה מילים בצרפתית, לפעמים ביידיש, לפעמים התגנבה לקולה נימה צינית חריפה.
גם הבת שלי נהנית מהספורט הזה, לנחש עם מי אני מדברת. גם היא קולעת בול בחלק גדול מהמקרים.
כל מי שהקשיב באופן קבוע לשיחות חד צדדיות של אדם קרוב מכיר את הניואנסים האלה. בן השיח משפיע על השיחה, הקהל משפיע על קולו של הדובר, על ההתנסחות.

"ואשר לי: היה זה אסון אילו שכחתי את אחותי מיד. מעולם לא סיפרתי לה על כך, אולם היא הייתה תמיד האדם למענו כתבתי. היא הייתה הסוד של איזו אחדות אמנותית, אם אמנם הצלחתי להשיגה אי פעם. היא הייתה סוד הטכניקה שלי. כל יצירה שיש בה איזו שלמות או הרמוניה, חושד אני, נוצרה על ידי אמן או ממציא שבמוחו קהל מאזינים של איש אחד."

קראתי את "סלאפסטיק" בפעם הראשונה בגיל שש עשרה או שבע עשרה וזכרתי את הקטע הזה מתוך ההקדמה שלו. אני זוכרת את עצמי שרועה בערימה של חבר'ה (ערימה קטנה של חבר'ה מובחרים) על מדרון הדשא המצהיב בליבו של חי"ת בנוי, שלוש קומות של מסדרונות וכיתות בגימנסיה העברית הרצליה. אני זוכרת שהרהרתי באחותו של וונגוט, האחות הגבוהה והמתה של וונגוט, ותהיתי מי הוא הנמען שלי. גם בקריאה שנייה, אחרי קרוב לשלושים שנה, הרעיון הזה נגע ללבי.
אחותו של קורט וונגוט מתה מסרטן ובעלה מת בתאונת רכבת באותו השבוע. וונגוט ואשתו אמצו את שלושת היתומים וגדלו אותם עם שלושת ילדיהם. על זה מספר וונגוט בהקדמה. ההקדמה, על כל חלקיה, נפלאה.

"סלאפסטיק", שוונגוט מעיד עליו כעל הקרוב ביותר לאוטוביוגרפיה, מנציח פרידה איומה, קרע בזהות, גירוש מגן עדן. המספר הוא זקן מפלצתי למראה, נשיאה האחרון של ארצות הברית. הוא חי במה שנשאר ממנהטן יחד עם נכדתו האנאלפביתית ובעלה.
יש בספר הזה, שנכתב באמצע שנות השבעים, התייחסות משעשעת לתפקידם המשמעותי של הסינים בשינויים הכבירים שחלים בעולם, יש בו דוגמא מעשית ביותר לbrainstorming, מוצע בו פתרון אינסטנט מוצלח לבדידות ולניכור שבחיים המודרניים (מין גירסה של הטנרבים – קאראסים בעריסת חתול אבל אולי יותר בכיוון של גראנפאלונים – משפחות מלאכותיות אקראיות) וגם, ובעיקר, מתאפשרת בו הצצה אוטוביוגרפית-אלגורית לנפשו העצובה ולדעותיו החריפות של וונגוט.

"האיש הזקן כותב את האוטוביוגרפיה שלו. הוא מתחיל זאת במילים אשר, כפי שאמר לי פעם דודי המנוח, אלכס וונגוט, על ספקני דת להשתמש בהם כפרליוד לתפילות הערב שלהם. ואלו המילים: "לכל מאן דבעי." "

אולי כאן המקום להתייחס לתרגום. לא שיש לי משהו נגד ארכאיות אבל הוא קצת תוקע. "אלכוהוליסטים עלומי שם", "מחלת הטרטרת", "ספקנות דתית" וחסידי "כנסיית ישוע החטוף" שחסידיה "מביטים מהכא להתם" זה חינני, אבל איכשהו אצל וונגוט מתאימים לי יותר – אלכוהוליסטים אנונימיים, תסמונת טורט, אגנוסטיות, ישו ומכאן לשם. בגיל שש עשרה נטיתי לזרום עם כל המוזרויות הללו בלי לבדוק מה עומד מאחוריהן (מחלת הטרטרת? שיהיה) אבל השנים הפכו אותי לנוקדנית. יש משהו מסורבל בספר הזה ואני נוטה לתלות את האשמה בתרגום. וונגוט עצמו יכול להיות חזרתי ומייגע אבל כאן זה קצת יותר מזה. משהו נגרע מהטעם הוונגוטי והתוצאה לא מזוקקת מספיק.
ישנם סופרים שקוראים על עצמם בסימניה ולוקחים את זה אישית. אולי ישנם גם מתרגמים שיקחו אישית את הספר הזה ויתרגמו אותו מחדש?

בציר הדמיוני שניתן למתוח בין אמבה למטיילת מקצועית אני נמצאת קרוב יותר לאמבה. יותר מדי קרוב.
בלבי ובדמיוני אני נוסעת הרפתקנית, אבל רק בלבי ובדמיוני, ולכן המסר המופיע על הכריכה - "מומלץ למועדון מנויי מסע אחר" עלול היה להרתיע.
אני לא שייכת למועדון המצוין הזה. קרבה מופרזת לחבריו עשויה לגרום לי לדקירת החמצה שתעלה בעוצמתה אפילו על דקירת האשמה המתעוררת למקרא דיון אקראי של "באופן טבעי".

למרבה המזל אני שייכת למועדון המצויין של חברי סימניה וכך קראתי את המלצותיהם של דובה, נתי ק., yaelhar ואלון (לפי סדר כתיבתן) והתגברתי על הרתיעה הטבעית מספר מסע תיעודי.
טוב שהתגברתי. הוא אמנם ספר מסע תיעודי אבל זה לא העיקר.

הייתי יכולה למצוא קשר רופף בין הסיפור הזה לפסח, בהחלט יש בו אלמנט של יציאה מעבדות לחירות, אבל למה להתאמץ למצוא קשרים רופפים? בשנה שעברה, לפני פסח, קראתי את חמדת. שם הקשר הדוק לחלוטין.
החסרון, היחיד לדעתי, של הספר הזה הוא שפה ושם מחברו מתאמץ למצוא קשרים רופפים.

טוני הוקס (שלרגע בלבלתי אותו עם הסקייטר האגדי) הוא סטנדאפיסט ולכן הוא חייב להצחיק כל הזמן וכשמשהו נמצא שם כל הזמן מפסיקים בדרך כלל להרגיש אותו. התמזל מזלו של טוני להיוולד בבריטניה הגדולה ולכן רוב הזמן הצחוקים מצחיקים, לפחות אותי ואפילו בקול רם, אבל לפעמים הוא עושה את מה שסטנדאפיסטים נוטים לעשות ותופר את מסמר הערב שלו, בתפרים גסים, לסיפור זורם ומשעשע.
כאמור זה רק פה ושם.
מכל שאר הבחינות זהו ספר אינטליגנטי, מצחיק וקליל, ספר מרפא קלאסי שהעביר לי מצוין את "היום שאחרי" והמסקנות הפשוטות הנובעות ממנו יכולות לשמש כמדריך מצוין לחיים, למרות פשטותן והקושי המעשי ביישומן. מלבד המסע הנפלא עם המקרר, זהו מסע נפלא ל – 1997, כשהויראליות הנכספת הושגה על ידי שיחה יומית עם שדרן רדיו. עברנו כברת דרך מסוימת.
עם כל זאת, עיקר קסמו של הספר בעיני הוא זירת ההתרחשות שלו – אירלנד.

בכל מה שנוגע לאירים אני משוחדת. בשל נסיבות חיים משונות, לגמתי גינס בחברת אירים, אנגלים ווולשים עוד בטרם יבש החלב על שפתי ובטרם הגיעה אלינו בשורת מולי בלום. המבטא והמוזיקה פשוט עושים לי את זה (גם מפיו חסר השיניים של שיין מקגואן) ואירלנד היא בהחלט אחד המקומות שלבי ודמיוני נוהים אחריהם.
נראה לי שגם מי שמטבע הדברים לא מחפש ארץ מסוכסכת (יש לנו ארץ למה עוד אחת?), עם תרבות שתייה ענפה ויסודית, לא יוכל לעמוד בפני הקסם האירי שנובע מכל דף בספר הזה.

פעם, מזמן, כשהייתה לי טלוויזיה ואפילו היו לי כבלים (פיראטיים, כן? לא צריך להגזים), ראיתי בערוץ 8 סדרה כלשהי, על זהות יהודית. אני לא זוכרת ממנה כלום חוץ מתמונה אחת -
קלוז אפ של איש מזוקן עם מגבעת ומעיל ארוך שאומר ביידיש: "איד איז אין גלות" או כמו ששומעים את זה – איד איז אין גוֹלוּס.
יהודי הוא בגלות.
לא כמיקום כמו "הנעליים במגירה", אלא כקביעת זהות – היהודי עצמו הוא הגלות. הגלות עצמה היא גרעין הזהות היהודית. סיכום תולדות היהדות בשלוש מילים ואידך זיל גמור.

יהיו רבים שיחלקו על הקביעה הזו כי יש לנו ריבונות ושלטון ובית. רובנו נולדנו שייכים ולמי שנולד שייך קשה לדמיין את עצמו בתור תושב ארעי, שעיר לעזאזל, שחי בחסד ולא בזכות, שתלוי על בלימה, שאין לו מקום לחזור אליו ולנשום לרווחה.

בדור של סבתא שלי ניסו להיפטר מהגלות, להתכחש לה, ודווקא היא, שמרדה במשפחתה ועלתה לארץ לבדה, המשיכה לספר סיפורים רוויי געגוע על מקום שנחרב. בדמדומי הגסיסה היא הפסיקה לדבר עברית.
איך נפטרים ממשהו שסחבנו בערך אלפיים שנה ואם נפטרים מה נשאר?

אבל לא רק היהודי הוא בגלות. הגלות היא משהו שיכול לקרות לכל אחד, לפעמים במקרה, לפעמים בלי הכנה מוקדמת.
אסונות ומלחמות, עוני ושליטים גרועים דוחפים אנשים ממקום למקום וגורמים להם להיות נספחים במדינות שאולי, רק אולי, מקבלות אותם רשמית, רק רשמית. הם נעים, המהגרים והפליטים, גם בימים שלא רודפים אותם ומאשימים אותם, בין הרצון להשתייך ולמחוק לבין הרצון להתבדל ולזכור, בין שני אופקים בלתי מושגים, מחפשים את המקום המדויק של כס הנשמה שלהם.
ולא רק זה -
להיות תלוש, להוט להשתייך ומתגעגע למה שאבד, זה באמת יכול לקרות לכל אחד, באופנים שונים ומשונים. יש מקום להזדהות.

אבל מי ששייך נוטה להתגדר בתוך השייכות שלו. הגלות היא מראה מפחידה.

בסיפור הזה יש מהגר יהודי שנרצח ומהגר בוסני (לא יהודי) מסרייבו שיוצא, מאה שנים מאוחר יותר, למסע כדי לכתוב על זה ועוד מהגר מסרייבו (גרסה מוסלמית מוצלחת של הברון מינכהאוזן) שמתלווה אליו כדי לצלם את זה בלי פלש.
המרווח בין המספר למסופר, בין ולדימיר בריק ללזרוס אוורבוך הוא לפעמים דק כמו נייר והחיבור ביניהם הופך את הסיפור לאישי ואוניברסלי בוזמנית. מתבונן ומעורב, תמים ואלים, מצחיק ומעיק.

הוא מדבר על פרעות קישינב האמתיות להחריד ועל מלחמת בוסניה הזוועתית ועל פליט-מהגר צעיר ועני שרצה ללמוד אנגלית ולקנות לאחותו נעליים חדשות ונרצח ע"י מפקד משטרה, מתוך פחד מהזר, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. באמת.
ובמקביל הוא מדבר על כל מי שהשאיר אחריו משהו שממשיך להשתנות בלעדיו ואין לו לאן לחזור
ועל מה שקוברים תמורת הזכות, המפוקפקת לעיתים, לקבל חיים חדשים.

קשה לי לכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי וזה חלק מהעניין של הספר הזה, התערטלות, וידוי, חיטוט בעבר. אבל אני אכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי.

אשרי שהבחירה בידי.

מדוע החליט ישראל סגל לפרסם את "וכי נחש ממית" ואת קודמיו (שלא קראתי)?
זו שאלה שהטרידה אותי מתחילת הקריאה. אני מבינה לחלוטין את כוחה התרפויטי של הכתיבה ומזדהה עם הצורך להעביר את הדברים לדף, לסדר אותם יפה, לדייק אותם, להחזיק את הכאב בכפפות של אמצעי אמנותי. קשה לי להזדהות עם הפרסום - כל כך כן וחשוף, כל כך אמיץ, כל כך פוגע וכל כך לא פרגמטי.

אז מדוע החליט ישראל סגל לפרסם את סיפורו האישי? אני לא יודעת, אני רק מרגישה ואני מקווה שהפוסט מורטם הזה הוא עבירה נסלחת.

ישראל סגל לא יכול היה להתייחס לכפירה שלו בציניות. הוא לא ידע לחפף ולדפדף. הוא לא יכול היה לדעת, אף אחד לא לימד אותו. הדרך היחידה שנותרה לו להגן על עצמו היא להתנתק. הדרך היחידה להתחבר חזרה הייתה הכתיבה, היציאה לאור, הכיבוס הפומבי.
הוא היה חייב להתערטל ולערטל. כי, כמו אחיו במידה מסוימת, כמו תשליל של אחיו, הוא חי את האידאל, צרף את נפשו ביסודיות,
לכן, כמו בטרגדיה עתיקה, הוא הלך בעיניים פקוחות לעבר האובדן, ללא בחירה.

כנערה אני זוכרת שהיה לי קשה לקרוא טרגדיה עתיקה כמו אנטיגונה. לא הבנתי את הסכימה הקבועה שעומדת בבסיס הטרגדיות, לא את תפקיד המקהלה ולא את הקתרזיס. לא הבנתי מדוע זה נמצא בחומר הלימודים. זה היה נראה לי מוגזם ומזויף.
גם עכשיו אני חושבת שצריך להיות מורה גאון כדי להנגיש טרגדיה יוונית אבל אני יודעת שחלק גדול מהטרגדיות הוא כזה – סכמה ידועה מראש, מקהלה מהדהדת, סימטריה זדונית. האמנות באמת משקפת מציאות, כולל הקתרזיס.
הספר "וכי נחש ממית" הוא טרגדיה, אפילו לא מודרנית, ואמתית, אמתית מדי.

להגיד על הספר הזה שהוא יפה זה כמו להתבונן בפצע פתוח ולהתפעל מהצורה המעניינת שלו ומהצבע האדום העמוק של הדם. אני, כשאני רואה פצע פתוח, לבי נמס, ברכי פקות ומותני מתחלחלות. לספר הזה יש שדה סמנטי של פצע פתוח שותת דם.

להתעלם מהיופי שלו זה בעצם להתעלם מהמהות של אמנות הסיפור, במקרים מסוימים.
היכולת של השפה הכתובה לזקק כאב ליופי היא סוג של תיקון.
לעיתים, היא התיקון היחיד האפשרי.

"אז ילדת בגיל עשרים?" שואלת פתאום הבת שלי. היא עוד מעט בת עשר.
אני ליד הכיור והיא אמורה להכין שיעורים על שולחן המטבח.
"עשרים ואחת וחצי" אני עונה, "ושבעה חודשים בעצם".
"זה ממש צעיר" היא אומרת, מהורהרת.
"זה בגיל שעוד סופרים את החצי" אומר הבן שלי, זה שנולד כשהייתי בת עשרים ואחת ושבעה חודשים ועכשיו מטלטל מחבת מעל הכיריים, מקפיץ בצלצלי פנינה כבושים בתחמיץ ומוסיף עלי תרד, מכין לעצמו ארוחת בוקר מאוחרת.

ילדתי באמצע 1991, קצת אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, וגרתי עם התינוק שלי בסוקולוב פינת ישעיהו, בבניין משונה מיועד להריסה. מתחת למרפסת המתפרקת שקקה העיר, שכמו כל ילידת תל אביב מצויה לא הכרתי כמעט כלום חוץ ממנה. ירדתי אתו לראות סרטים בקולנוע פאר, קצת לפני השיפוץ, לקנות סיגריות ב"באבא" ופעם בשבוע, לבקר במיני מרקט של נחום ברחוב ירמיהו. שם, כמו בכל מכולת המכבדת את עצמה, ישבה דיירת קבע, הגברת שרה, ששאלה אותי אם לא קר לו, לתינוק שלי, ולמה הרגליים שלו כחולות ולמה אין לו עגלה.
בכל יום שישי הייתי קונה עיתון, מעמידה חמין צמחוני על הפלטה, וכשליל שבת ירד ושיכורים מהפאב הסמוך העשירו בחרפות וגידופים רוויי עליצות את האוויר הסמיך מערפיח, הייתי קוראת את "העיר", את השער האחורי של עוזי ווייל, עם שלום טוקשה חובב התרנגולות ואפרת ניצן בת שש וחצי ושירים מתורגמים של ריימונד קארבר. זה היה חלק מאוסף טקסים פרטיים, חסרי הדר, שיצרתי לעצמי.
כשאני מדברת על ריימונד קארבר אני מדברת על סוקולוב פינת ישעיהו ב 1991 אולי 92.

די מפליא שעד עכשיו לא קראתי אותו, פרט לשירים המהורהרים והמדוייקים של השער האחורי. עכשיו, כשקראתי, אחרי שכבר קראתי כל כך הרבה שהושפעו ממנו, לא מיד הבנתי על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים עליו ולמה מדברים עליו כל כך הרבה.

יש לו אפקט מצטבר לספר הזה. לאט לאט מתגבש משהו מהאוסף, וההפסקות שצריך לקחת בין סיפור לסיפור מתארכות ומעמיקות.
הוא טווה במינוריות לירית קרעי סיפור, עוטף בהם ליבה ריקה ומהדהדת, ומשליך את הקורא לפואנטה שנמצאת מחוץ לתמונה, במקום אחר, או שלא נמצאת בכלל.

ישנם שני סיפורים שמזכירים לי קצת את המינגווי אבל עם טוויסט משמעותי, ישנם שניים שלושה סיפורים אלימים באופן מכווץ, כמה עצובים באופן מדמיע וכמה שבכלל לא נגעו לי. בין השאר ישנו סיפור אחד, "אחרי הג'ינס", על זוג שחי יחד שנים ארוכות. סיפור קצר מאוד על השגרה, על התמודדות עם קושי גדול, על רגעים קטנים של הרגל וזיקה והתחשבות ואחריות, על רגשות מורכבים כבושים שמתפרצים לפעמים במקומות לא נכונים ועל עדינות והתבודדות וריפוי בעיסוק. זה הסיפור שנשאר לי, חי לגמרי, בראש. הכי קרוב למה שאני מדברת עליו.
כשאני מדברת.

ריימונד קארבר מתייחס לרגש כמו למקום, כמו למשל לעיר שחיים בה. ישות לא לכידה שיכולה להתקיים נקודתית בליבן של עובדות קטנות, מדקדקות לכאורה שלא לצורך, במרווחים הריקים ביניהן, בתרבות האנקדוטה.
קוצר נשימה ספוג עשן יולד תמונות קצרות, דיווחים מהשטח, שמְגַדְרים את נוכחותו של משהו אבסולוטי בלתי מוגדר.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על כל דבר שלא ניתן לתפוס במילים עצמן אלא רק לארוב לו וללכוד אותו בטבעת מילים הדוקה מספיק כדי שלא יברח, רופפת מספיק כדי שימשיך לנשום.
בסיפור.

פעם עבדתי בגן העיר. מים רבים עברו מאז במזרקה שבקומה מינוס אחת ובכל זאת אני זוכרת שתי פנינים מהפלייליסט האקלקטי של רדיו גן העיר, שליווה יום יום, כגלגל חוזר, את שהותי המסויטת במקום הנורא ההוא, מקדש של כסף ישן משומר בפורמלין.

כשהייתי יוצאת לעשן, בחניון היקר באופן שערורייתי, התנגנו באזני "נשל הנחש" בביצוע המחוספס של ערן צור ומיד אחריו, תמיד מיד אחריו, "You've got a friend" של קרול קינג.

האנקדוטה הזאת לא קשורה לכלום ובכל זאת, ישנם ספרים כאלה ש When you're down and troubled ונשמט ממרוץ הכרכרה המשתקשקת אז Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call והם יהיו שם על המדף.

אחד מהם הוא "קרובתי רוזי" שבתקופה האחרונה, בעת נסיגת מרקורי, שהשפיעה קשה כל כך על כל הסובב אותי, ליווה אותי ברוב חביבותו. זאת לא הפעם הראשונה שלי אתו ותמיד, כמו כל ספריו של ג'רלד דארל, הוא מספק את הסחורה.

לאדריאן רוקסוויל יש צרות בגודל של פיל. פילה, ליתר דיוק. אבל הוא מגלה ש"אין בנמצא בעיה שאינה טומנת בחובה מתנה עבורך" (ריצ'רד בך, שם, שם) ומוצא בדרך עקלקלה, עמוסת מפגשים עם דמויות משונות וגדושת הרפתקאות מופרכות, את האושר.

יש מתכונת כזו, של רומנים רומנטיים, ש X אוהב את Y ו- Y את X ותמיד יש איזה גורם שלישי, Z הזדוני, המפריע לאיחודם, שלא מפתיע אף אחד חוץ מאותם עצמם. כך גם בספר הזה וכך גם ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" ו"להיות יחד זה הכל" ואפילו "משכוכית" הנפלא. כולם ספרים אינטליגנטיים, שנונים ומשפרי מצב רוח וכולנו ממש מרוצים שX ו Y השכילו למצוא זה את זה למרות Z כי אנחנו מאוד אוהבים אותם ורוצים שיהיה להם טוב.

הבנתי שמרקורי, ברוך השם, כבר הפסיק עם הנסיגה שלו ואולי יתאפשר לי להתמודד עם אתגרים אינטלקטואליים חדשים אבל טוב לדעת ש When I'm down and troubled תמיד אוכל להתנחם שוב ושוב ושוב במסע רב תהפוכות עם פילה שיכורה.

את הספר הזה קראתי לפני כמעט שנה ולא כתבתי עליו ביקורת. סיכמתי לי אותו במשפט אחד כהאי לישנא:
"תולדות ארצות הברית ממלחמת האזרחים (חלף עם הרוח) ועד הפוסט טראומה (קולומביין). אבחנות מצוינות על חיים עם פוסט טראומתית ועל מבוכי החיים באופן כללי."

היו בו קטעים שהפריעו לי והיו בו קטעים שמאוד הכאיבו לי והיו קטעים שחסרו לי ומן הסתם גם קטעים שהתייתרו לי בכל השש מאות שישים עמודים האלה.
בעצם לא. לא היו בו קטעים שהתייתרו לי. לעיתים הרבה מילים הן סתם הרבה מילים אבל כאן נבנו מן המילים הפשוטות (והכתיבה אכן מאוד פשוטה) אנשים אמתיים לגמרי, כאלה שלפעמים קשה לחבב ולפעמים אי אפשר שלא.
זה כל כך אותנטי שזה נשמע כמו וידוי אמיתי (וזה אכן תיעודי בכל מה שקשור לקולומביין אבל כל השאר לא) וקצת התבלבלו לי המספר והסופר, שהוא בחור טוב שמעביר סדנאות כתיבה לאסירות, אבל את הרוב הוא בדה מליבו.

"תודה לתלמידות שלי ולידידותי בכלא יורק; כל אחת מהסופרות-האסירות שעבדתי איתן הוסיפה להבנתי לגבי שיטת הענישה באמריקה ולימדה אותי את החשיבות הטמונה בעזרה שניתנה להן במציאת קולותיהן המושתקים"
כתב הסופר וולי למב באחד משלושת עמודי התודות שאני תמיד טורחת לקרוא והצליח לתאר את מנוע הכתיבה שלי ולגעת בלבי.

ועדיין לא הרגשתי צורך לכתוב על הספר או אולי לא רצון או יכולת להתייחס אליו באופן לגמרי אישי ועדיין אין לי רצון או יכולת להתייחס אליו באופן לגמרי אישי.

העניין הוא שאני נזכרת בספר הזה לעיתים קרובות - שלשום, למשל, כשהייתה כאן אזעקה והבת שלי שהייתה לגמרי צוק איתן עד לא מזמן, בכתה בהיסטריה. ואנחנו עוד מהמפונקים, אלה שיש להם אזעקה אחת ביום וממ"ד בדירה.
כשנזכרים במשהו לעיתים קרובות זה סימן שהוא רוצה יחס.

אז פתאום חשבתי על המינוח "לזרוע מוות" – למה לזרוע? לזרוע זו ההתחלה והמוות הוא הסוף.
"הזורע רוח יקצור סופה" ומה יקצור מי שזורע מוות?
יש אנשים שרגע המוות הוא בשבילם הסוף ויש אנשים שבשבילם הוא רק ההתחלה, זרע של חיים מסוג אחר -
אלה שראו את המוות, אלה שהקשיבו בעל כורחם לרעשים שהוא עושה, אלה שקפאו או הסתתרו ולא יכלו או לא הספיקו למנוע, אלה שגם בעתיד ישמעו צופר אופניים או זיקוקים ויתקפלו כמו עוברים מייבבים.

הספר הזה הוא לא על מי שהלך ולא ישוב עוד לעולם, אלא על מי שמתעורר בצעקה כשההרים עוד בוערים באש זריחות וצריך להמשיך הלאה ובעיקר על מי שחולק את חייו עם ה"ניצוֹל" וצריך להתמודד באופן יומיומי עם ההרים הבוערים של מישהו אחר, הרים שהוא עצמו לא יכול לראות (ויש לו גם הרים משל עצמו).
אני משתמשת במרכאות כפולות, למרות רתיעתי מסימן הפיסוק הזה, כי ה"ניצולים" לא ניצלו, לא ממש. הם כלואים בתוך רגע המוות ולעיתים הופכים לשליחיו, כמו מי שנגוע במחלה ונושא בגופו את זרע הפורענות, ניצב במרוץ השליחים של האלימות.

"מורין ניצלה מהוצאה להורג כשפתחה את דלת הארון ונכנסה למבוך – בית כלא מרובה מסדרונות שארבעת הקירות החיצוניים שלו היו פחד, כעס, אשמה וצער"
מספיק לקרוא את המשפט הזה כדי לדעת שוולי למב יודע על מה הוא מדבר.

הספר הזה ידבר למי שהחיים שלו היו אי פעם ממש מסובכים בלי קצה חוט וגם למי שחי אתו. זה כולל כמעט את כולנו, אני חושבת, כי אין ספק שאזורים כמו שלנו מעלים משמעותית את אחוזי הסובלים מהפרעות דחק פוסט טראומתיות בסטטיסטיקה העולמית. יש בסיפור יסודות חזקים של כפרת עוונות נוצרית-אמריקאית ובכלל, במובן מסוים, אחת הגיבורות הראשיות שלו היא ארצות הברית, אבל בסופו של דבר הוא, כשמו, ספר של תיקון. ככזה הוא אוניברסלי.

""...ועכשיו נשמע מה יש לאוגוסטינוס הקדוש לומר?"
משכתי בכתפי. "למה לא?" אמרתי.
ד"ר פ' קראה מתוך ספר אדום כדם בכריכת עור:

"נשמתי היתה משא כבד, פגועה ומדממת, היא עייפה מהאיש שנשא אותה, אך לא מצאתי לה מקום שבו תוכל לנוח. לא קסם הטבע ולא ניחוחו המתוק של הגן הצליחו לשכך את כאבה. היא לא מצאה שלווה בשיר או בצחוק, וגם לא בחברת ידידים סביב השולחן או בתענוגות האהבה, ואף לא בספרים או בשירה... היכן ימצא ליבי מפלט מעצמו? לאן אוכל ללכת ולהשאיר את עצמי מאחור?"

"הקטע הזה מדבר אליך?" היא שאלה."

כן, הוא מדבר אלי. מספיק לקרוא את הקטע הזה כדי לדעת שגם אוגוסטינוס הקדוש יודע על מה הוא מדבר.

נסי לדמיין שאת נמצאת בערפל גמור, חסר מוצא, בוצי וטובעני, ומישהו בא ואומר לך שאת במבוך.
אני מסכימה שמבוך הוא לא המקום האידיאלי להימצא בו, במיוחד כשמסתובב בו מינוטאורוס, אבל אפשר לצאת ממנו. צריך פשוט להעז לפנות בפניה הנכונה או אולי למצוא את מי שמביט במבוך מלמעלה ויודע את הדרך החוצה.

על זה מדבר הספר הזה.