ביקורת ספרותית על הגבוליים מאת פטר הוג
ספר מעולה

---

אם אני קוראת להן ביקורות אני מרגישה כמו מבקרת ואני לא.
אם אני קוראת להן סקירות זה מדיף ניחוח של מכון אולטרה סאונד.
אם אני קוראת להן חוות דעת זה מזכיר לי את בית המשפט.

בלי מילה מתאימה קצת קשה לי לציין את בואה של המה שמה המאה שלי.
מה שבטוח שהיא נקבה, כמו התשעים ותשע הקודמות לה, שכתבתי במשך שש שנים ותשעה חודשים. אני קוראת לאט וכותבת מעט ובכל זאת, עקב בצד אגודל, מגיעה גם למאה.
אין ספק שמאה זה מספר עגול ויפה שמתאים לחשבון נפש. את העונש האולטימטיבי מקבלים הרי בחדר מאה ואחת.

כל אחד מאתנו מנהל מלאי כלשהו והאתר הזה מעודד עריכת רשימות מלאי ומצאי והתהדרות בקרקפות הספרים התלויות על חגורותינו.
על רוב הספרים שאני קוראת אני לא כותבת אבל מאז שאני כאן, וזה הרבה זמן, אני קוראת באופן שונה.
גם כשאני לא כותבת אני עדיין מנהלת דיאלוג; יותר נכון, יש בתוכי גברת (מבקרת) שמנהלת מונולוג. זה בלתי הפיך, היא פשוט יושבת לי בראש ומסרבת לשתוק ולפעמים קצת מפריעה לי לקרוא. פשוט לקרוא.
במיוחד כשהיא מוצאת איזו מטאפורה דשנה לנעוץ בה שיניים.
"אוי", היא אומרת לעצמה ולי כבר בדפים הראשונים, "הספר הזה הוא ממש כמו..."

אז הספר הזה הוא ממש כמו -
כמו משהו שעדיין לא קראתם. הוא עצוב ויבש וחכם ומעצבן ומתפתל וכואב ומניפסטי.
הוא יכול לגרום למי מכם שיצליח לסיים אותו להמשיך להתווכח אתו בראש ובכל זאת לעצור לשנייה לפני שאתם מככבים משהו או מישהו. כי הוא מדבר גם על זה - על עניין ניהול המלאי והכיכוב והאבחון והציון.
אגב ציון, אני לא יודעת אם הוא מעולה. לי הוא דקר בכל כך הרבה נקודות אבל אולי פשוט ישבתי שם וחיכיתי להידקר. זה סוג של סיפור אהבה בינינו, כך שאני לא מבטיחה לאף אחד אחר ליהנות. ממתק הוא לא.

אולי תאהבו את פטר הוג הבדוי, את קטרינה ואת אוגוסט. אני אוהבת את פטר ועוד יותר את קטרינה וקשה לי עם אוגוסט, כי אני לא יכולה להביט בפניה של אלימות גלויה. לא של אחרים ולא שלי.
אולי לא תסבלו את פטר הוג הסופר הכי מתפלסף (הטעם על ה"פל") שיש, שלוקח מציאות פרטית מזוויעה ובודק אותה באופן מדעי תחת מיקרוסקופ ומתוך כך אומר דברים אוניברסליים על זמן, על מסגרות, על חינוך, על אלימות ועל שליטה.

"לא חוויתי אף אחד מהדברים שפטר הוג עובר בספר, אבל הכרתי את התחושות, את החריגות, את הבדידות – רציתי לשחק עם המציאות כמה שאני רק יכול וגם לבחון כמה אני מסוגל להרחיק לכת בתוך סיפור בדיוני לגמרי." כך הוא אומר בראיון הזה.
פטר הוג קרא לגיבור שלו על שמו והוסיף עוד כמה פרטים אמתיים ובכך בלבל אלפי קוראים כולל אותי. שנים חשבתי על סיפורו הלא יאמן כעל סיפור אמתי אך בלתי נתפס.
אותי די הרגיע לגלות שהוא לא באמת גדל במוסדות ממשלתיים כמו פטר, קטרינה ואוגוסט שלו. זה לא אומר שאין מוסדות כאלה ובכל זאת זה מרגיע שאת אלה הספציפיים אין.

ומשהו בבחירה שלו להיות שם, בתוך פטר הוג הבדוי שלו, מזכיר לי סיפור אחר -

במסגרת מחאת מורים כלשהי, כתב גיל ריבה בפייסבוק פוסט נוגע ללב על אשתו המורה,
הסתקרנתי והצצתי בקירו (האם כך אומרים?) ומצאתי שם משהו שגרם לי לחשוב. (מעבר ל"וואו, הזהו גיל ריבה?")

גיל ריבה מגיע הביתה רעב נורא ורואה את בתו עם רטייה.
""אבא יש לי עין עצלה", הילדה קופצת עליך בשמחה ומדגמנת פוזות סלפי א-לה שירלי טמפל לאייפון פלסטיק של עצמה, "הרופאה אמרה שאני צריכה ללכת עם משקפיים ועם רטייה שש שעות ביום". הרעב שלך הופך לעצוב ורעב יותר, כמו חור בבטן שמיילל מגעגועים וחמלה לילד ההוא שהיית. זה שכל הילדות שלו התפלל שתיפול לו הברך, שעין אחת תקרוס לו ושהוא יצטרך ללכת עם רטייה, כדי שלחריגות שלו יהיה שם."

כל כך כל כך מדויק.
ממש כמוני שניסיתי חתימות מלכותיות וצלעתי באלגנטיות על רגלי הבריאה לחלוטין והמצאתי סיפורי מלאכים ופיראטים ופיות. ממש כמו הבת שלי שהיא תאומה מאומצת שהופרדה בילדותה מאחותה ושתיהן בנות של מלכה גולה, קשה לה לבטא שין כי היא בכלל צרפתייה ולראייה יש לה דרכון.

וגם ממש כמו פטר הוג שלקח את החריגות והבדידות שלו כילד ונתן להן שם.
הוא הכניס אותן לבית ספר פרטי יוקרתי המייצר, בין השאר, אבולוציה מואצת ליתומים גבוליים כדי שיצליחו לשרוד בתוך ספר שקראתי לפחות עשר פעמים, הרבה לפני שהגברת המבקרת התיישבה לי במח והכריחה אותי לכתוב עליו משהו.
את המה שמה המאה שלי.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על הגבוליים