ביקורת ספרותית על נאהבים - מועדון קוראי מעריב מאת פיליפ חוזה פארמר
ספר טוב

---

לכל אחד יש פנטזיה משלו על הגיהינום.
קצת לפני 1984 שהייתה, למי שהיה שם וזוכר, המקבילה הגרגוריאנית לתשמ"ד, הייתי צעירה מספיק בשביל לדמיין לבה רותחת, פטריות גרעיניות ומוות בטרם עת. הגיהינום שלי היה גן עדן לפעלולני אש וגופרית. לכן כשקראתי, קצת מאוחר יותר, את 1984 של אורוול קצת התאכזבתי מהאפרוריות של משטרת המחשבות.
כובדה של הטרגדיה נחת עלי באיחור קל. אין גיהינום אפל יותר מהאפרוריות והאכזריות של משטרת מחשבות, מפיקוח מתמיד, מהפיכתן של הנאות פשוטות וטבעיות לאיסור ומהבגידה הכפויה בתקווה ובתאוות החיים.

כבר מימי משה רבנו, שמינה שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות, האצלת סמכויות מאורגנת הייתה הדרך היעילה ביותר לשמור על הסדר הטוב. אבל כשהשיטה משרתת את כוחות הסדר הרע היא הופכת למנגנון פיקוח יעיל והרסני, שכמעט בלתי אפשרי לחמוק ממנו. הוסיפו לפיקוח ההדוק שטיפת מוח מסיבית במקום חינוך, ענישה גופנית, תרבות פוריטנית, מדיניות הלשנה, חלוקה נוקשה למעמדות ושליט שמנצל טכנולוגיה עתידנית כדי לחיות כמה שיותר ולבסס שילוב מפלצתי של דת חדשה ומדינת משטרה ותקבלו מנגנון שאוכל את הלורד וולדמורט לארוחת בוקר.

את האוויר הקלוש שמייצר המנגנון הזה נושם האל יארו, בלשן בעל דירוג מוסרי נמוך יחסית, שחי בתנאים מגבילים ביותר עם אשתו החסודה ונאבק במחשבות המרדניות העולות בדעתו הסוררת. הוא נשלח למשימה מיוחדת שמשנה את חייו, מרחיב את אופקיו הצרים להפליא, נלחם בערכים שהוטמעו בו בכוח ומשלם, כמו כל כופר, מחיר יקר מאוד.

האם אפשר להיוולד לתוך גיהינום, לגדול לתוך הצמצום והפחד שהוא משליט, לא להכיר שפה מלבד השיחדש שהוא יוצר ועדיין להרגיש חסר? כנראה שכן. אני נזכרת בבייבי סאגס מ'חמדת' שמגלה את טעמו של החופש ותוהה בינה לבין עצמה איך בנה, עבד בן עבדים, ידע עד כמה הוא נפלא.

גם פארמר כמו כותבים רבים לפניו ואחריו 'מאמין באדם וברוחו רוח עז'. בפחות ממאתיים עמודים, בפונט קטן מדי, הוא בורא עולם מדכא להחריד על כל פרטיו, מאכלס אותו בדמויות שמעוררות מנעד רחב של רגשות, מחיבה ועד תיעוב עז, ומתמקד בדמותו של המורד, זה שמצליח איכשהו להרגיש ש'יש סקס אחר' (אלגורית ומילולית). משעשע למצוא בעולם הזה מילים עבריות (שהופיעו גם במקור), אזכורים של מיתוסים מוכרים, מעזאזל ועד לילית, ואת הרפובליקות הישראליות – אויביה המושבעים של ברית הייג'אק הטוטליטרית.

הספר רווי ברעיונות מצוינים ונוגע, באופן לגמרי לא בדיוני, בנושאים הקרובים ללבי אבל התקשיתי לקרוא אותו. משהו בכתיבה עצמה הפריע לי.
אחת הדרכים המאולצות לספר סיפור היא לתת לדמויות "להיזכר" בעבר ולשים בפיהן רקע היסטורי מפורט ורעיונות. האמצעי האמנותי הזה, שאני לא יודעת איך קוראים לו, נמצא כאן בשפע, שמנע ממני להיבלע פנימה. אני בעד ה"מספר יודע כל" הישן והטוב.
זוהי, בהכללה גסה מאוד, אחת הסיבות לרתיעה שלי ממד"ב – הנטייה של חלק מהכותבים להדגיש רעיונות משובחים על חשבון הכתיבה.

ובכל זאת תמונות מהסיפור צפות במוחי בבהירות מפתיעה ואני שבה וחושבת עליו ומגלה את מורכבותו.
מי שיודע לדלג על משוכות במירוץ הקריאה ולראות דרך המילים יוכל לשכלל את פנטזיית הגיהינום הפרטית שלו ואולי גם את פנטזיית הגאולה.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על נאהבים - מועדון קוראי מעריב