ביקורת ספרותית על ילדה עם שיער מוזר - סיפורים ומסות - סיפורת # מאת דיוויד פוסטר וואלאס
ספר טוב

---

זהו הספר הראשון של וואלס שקראתי. אחרי הרבה ביקורות משבחות פה באתר (של דושקה, אלון, יעל ועוד). אין מה לומר וואלס יודע לכתוב. הוא שנון, הוא מבריק, הוא מצחיק והוא מדכא, הוא מיזנטרופ והוא אוהב אדם, הוא ספקן והוא רלגיוזי, ועוד שלל תכונות אוקסימרניות שכאלו. כבר מזמן הגעתי למסקנה שכתיבה משובחת, ובאופן כללי אדם מעניין, ניחנים ביכולת לשלב תכונות סותרות, ובמיומנות לרקוח משפטים ופסקאות על ידי שימוש ברכיבים שלא בהכרח דרים בכפיפה אחת.
את הסקירה הזו אני כותב אחרי שכבר הספקתי לקרוא עוד ספר שלו ('משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם'), אז אני מרגיש שיש לי עוד מבט על האיש המיוחד הזה ועל כתיבתו. וואלס כותב על התרבות המערבית ובעיקר זו האמריקאית אותה הוא מתעב ומעריץ בו בעת. על ניכור, וחמלה, על פחד וכאב ובדידות. הוא מצחיק ומלא הומור, אבל הוא גם עמוק ונוגה ואפילו סוג של הוגה דעות.

באחד הסיפורים הטובים ביותר בקובץ וואלס נכנס לנבכי נפשו של 'מתחזה', אדם שכל העת עסוק בהתבוננות תודעתית מתסכלת וחסרת הפוגה, ושכל מעשה שלו מלווה בדיאלוג פנימי ובחיפוש אחר המניעים שאותם הוא מפרש כנסיון ליצור רושם מסוים של עצמו אצל אחרים. הקונפליקט המטורף הזה עושה את חייו לבלתי אפשריים. וואלס מציג בפנינו באופן גאוני ומרשים ובמלוא החריפות את הפער בין החיים הפנימיים, בין החוויות שלנו לבין העולם החיצוני המנוכר והזר.

כל סיפור או מסה הוא ייחודי (אף כי לא כולם באותה רמה), כדאי במיוחד להתעכב על הסיפור: 'קחו בחשבון את הלובסטר'. הרבה כתבו על אכילת בעלי חיים מהפן המוסרי-מצפוני, בנסיונם לשכנע אנשים להפסיק לצרוך בשר. וואלס, שמצהיר כי הוא עצמו צורך בשר, כותב על הנושא בצורה מופתית, אינטילגנטית. הוא עוסק במשמעות הפילוסופית והביולוגית של הכאב, האימה, והרגש בכלל, בהקשר לצורות חיים בעלי תודעה שאנחנו לא יכולים לעמוד על טיבה. וואלס עושה זאת בכתיבה כמו עיתונאית, אבל חכמה, מבריקה, הומוריסטית, והכי חשוב בלי דמגוגיה ומניפולטיביות נמוכה.

גם על המאמר האחרון, הרצאה מול בוגרי קולג', לא כדאי לדלג. לא ארחיב, אבל וואלס לא בוש לדבר על מוסריות, על אידיאולגיה, על אחריות, ועל שינוי תודעתי שבכוחו להפוך את החיים למשהו קצת יותר ראוי וקצת פחות מרוכז ב'אני', וזאת בישירות, בהומור, ובשנינות ובלי נפילה למחוזות הניו אייג' המתקתקים.

מה חבל וכואב שוואלס שם קץ לחייו בגיל 46. מישהו חכם אמר פעם שהתאבדות היא פתרון נצחי לבעיה זמנית. אני לא יודע אם וואלס, שבדיעבד אי אפשר שלא להרגיש בכתיבה שלו את האינטילגנציה הגבוהה מידי, את החרדות שלו, את העומס הקיומי שהוא חש בו בלי כחל ושרק, היה חותם על המשפט הזה. בלי להצדיק התאבדות חלילה, נראה שוואלס חש את הבעיה הנצחית של החיים במלוא עוזם.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על ילדה עם שיער מוזר - סיפורים ומסות - סיפורת #