ביקורת ספרותית על ספר הקיץ מאת טוּבֶה יַנְסוֹן (יאנסון)
ספר מעולה

---

"כשאתה מחבר את זה" הזהרתי, "תשים לב איפה הפס המצופה. הם לא מצפים את כל הצדדים - מאחורה זה סיבית." הוא נראה כאילו הוא מקשיב רוב קשב.
"קודם תניח את כל החלקים על הרצפה ותבדוק בדף ההוראות אם שום דבר לא חסר" המשכתי במלוא הקיטור שקונטרול פריק מצוידת בו "אחרת תתקע באמצע, והצירים של הדלתות - "
"טוב אימא, סיפרת לי על כל הטעויות שלך. עכשיו תני לי לעשות את שלי". הוא קטע אותי בחיוך.

"כשירדו לחוף ועמדו ליד הדוגית סיפר מלנדר שבקרוב ייבנה שם מזח, וסבתא הציעה לו להחליפו בגלגלות וכננת מאחר שקרשי המזח נסחפים עם הקרח או שאולי יעדיף סירת גומי ומצוף. היא חשבה: שוב דחפתי את האף שלי....
כשהיו במרחק מה משם הניעה סופיה את ראשה ואמרה: "אוי-יוי-יוי."
"למה את מתכוונ ב'אוי-יוי-יוי'?" שאלה סבתא. "הוא רוצה שיניחו לו לנפשו, אבל הוא לא יודע את זה."
"מה זאת אומרת?"
"והוא בכל אופן יבנה לו מזח."
"איך את יודעת?"
"ילדתי החביבה" אמרה סבתא בקוצר רוח, "כל אדם חייב לעשות את הטעויות שלו"."

גדלתי אצל סבתא שלי עד שהייתי בת שלוש וגם אחר כך היא הייתה תמיד בסביבה.

יש לה ריח של סבון ירדלי ואו-דה-קבושר, עור רך ודק, שיער אפור קצר ופנים חרושות קמטים, היא מושכת רגל אחת. היא מגיעה לי עד הכתף ואני מטר שישים ואחת.
היא קטנה, חזקה, דעתנית ומאוד יעילה ומסודרת. כשהיא מקפלת סדינים הסדינים המקופלים דקים כמו נייר. בגיל תשעים היא מתוודה בפני על חולשה: "חדלתי לעמלן מטליות". היא אף פעם לא הולכת לישון אם נשאר כלי מלוכלך בכיור.
סבתא שלי אוהבת מערבונים כי היא אוהבת "פיף פאף" וגוררת את ילדיה ואחר כך אותי להצגות יומיות. היא אוהבת את רודולף ולנטינו, יהורם גאון, מייק בורשטיין וחיים יבין. היא אוהבת אדום. בתור ילדה, בת למשפחה מרובת ילדים בעיירה בחבל ווהלין שבאוקראינה, מקניטים אותה בני המשפחה ואומרים לה שהיא שחורה ושיש לה אף מכוער. היא אומרת שהיא תעלה לארץ ותעשה ניתוח אף. היא אכן עולה לארץ (במכביאדה הראשונה) אבל לא מנתחת את האף. היא משכנעת גם את האחות האהובה עליה לעלות לארץ. את השאר אוספים בבית הכנסת יחד עם כל היהודים בסביבה ואחר כך הורגים אותם.

כל מה שכתבתי כאן אמת לאמיתה אבל לוכד רק את קצה קצהה של ההוויה האמתית של סבתא שלי, גם אחרי שהחלפתי זמן עבר בזמן הווה זה לא מצליח. המילים הם רק נשל של חוויה והיא עצמה כבר מתה די מזמן.

"...אני יודעת שאני משתתפת בכול, זכיתי להשתתף המון המון זמן וראיתי וחייתי בכל מאודי וזה היה ממש לא ייאמן, אני אומרת לך, לא ייאמן, אבל עכשיו נדמה שהכול פשוט חומק ממני ואני לא זוכרת וכבר לא אכפת לי, אף על פי שדווקא עכשיו אני זקוקה לזה!"
"מה את לא זוכרת?" שאלה סופיה בדאגה.
"איך זה לישון באוהל!" קראה סבתא."

ישר ממכבש הדפוס הוא הגיע אלי, הספר הזה, או לפחות ככה הוא הריח, אמא שלי כנראה חכתה עד שיצא משם וקנתה לי אותו.
"תריח, תריח" אמרתי לבן שלי והוא עצם עיניים. (למה אנחנו עוצמים עיניים כשאנחנו מריחים?)
"כמו יומן זבנג חדש" הוא מלמל בקול עורג משחזר חוויות מימי תום האלף הקודם.
חיכיתי שבוע-שבועיים שהריח יפסיק לסחרר.

הוא עדין כל כך עד שכמעט ולא מרגישים שקוראים אותו ואין בו עלילה לינארית. יש בו ילדות שונה לחלוטין מזו שהייתה לי, זִקנה שונה לחלוטין מזו שתהיה לי וקשרים הדוקים שאין לי עם הטבע הפיני.
ובכל זאת כל דבר בו מזכיר מה זה להיות ילד ומה זה להיות זקן, לוכד את בין השורות – החומר שממנו עשויה ההוויה ומהדהד כל כך הרבה שיחות ומחשבות שהייתי יכולה להמשיך לצטט ולזכור לסרוגין עד סופו.

על הכריכה וגם בפנים איורים מוכרים של טובה ינסון. לא המומינים וסנופקין והמיולין אלא אנשים - סבתא מגניבה והנכדה שלה, שהיא לפעמים קצת מומינטרול ולפעמים מאי הקטנה, שמבלות כל קיץ על אי בפינלנד. זה לא ממש משנה. בעצם כולנו חיות מוזרות.


ואגב כך (אלון, נצחיה וכל השאר), איזו דמות ממשפחת החיות המוזרות אתם?

http://www.youthink.com/quiz.cfm?obj_id=225520

אני מומינאבא.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על ספר הקיץ