כשאמא שלי שוחחה בטלפון אהבתי לנחש מי נמצא בצד השני.
לפעמים היא דברה בקול רם, לפעמים השתרבבו לדבריה מילים בצרפתית, לפעמים ביידיש, לפעמים התגנבה לקולה נימה צינית חריפה.
גם הבת שלי נהנית מהספורט הזה, לנחש עם מי אני מדברת. גם היא קולעת בול בחלק גדול מהמקרים.
כל מי שהקשיב באופן קבוע לשיחות חד צדדיות של אדם קרוב מכיר את הניואנסים האלה. בן השיח משפיע על השיחה, הקהל משפיע על קולו של הדובר, על ההתנסחות.
"ואשר לי: היה זה אסון אילו שכחתי את אחותי מיד. מעולם לא סיפרתי לה על כך, אולם היא הייתה תמיד האדם למענו כתבתי. היא הייתה הסוד של איזו אחדות אמנותית, אם אמנם הצלחתי להשיגה אי פעם. היא הייתה סוד הטכניקה שלי. כל יצירה שיש בה איזו שלמות או הרמוניה, חושד אני, נוצרה על ידי אמן או ממציא שבמוחו קהל מאזינים של איש אחד."
קראתי את "סלאפסטיק" בפעם הראשונה בגיל שש עשרה או שבע עשרה וזכרתי את הקטע הזה מתוך ההקדמה שלו. אני זוכרת את עצמי שרועה בערימה של חבר'ה (ערימה קטנה של חבר'ה מובחרים) על מדרון הדשא המצהיב בליבו של חי"ת בנוי, שלוש קומות של מסדרונות וכיתות בגימנסיה העברית הרצליה. אני זוכרת שהרהרתי באחותו של וונגוט, האחות הגבוהה והמתה של וונגוט, ותהיתי מי הוא הנמען שלי. גם בקריאה שנייה, אחרי קרוב לשלושים שנה, הרעיון הזה נגע ללבי.
אחותו של קורט וונגוט מתה מסרטן ובעלה מת בתאונת רכבת באותו השבוע. וונגוט ואשתו אמצו את שלושת היתומים וגדלו אותם עם שלושת ילדיהם. על זה מספר וונגוט בהקדמה. ההקדמה, על כל חלקיה, נפלאה.
"סלאפסטיק", שוונגוט מעיד עליו כעל הקרוב ביותר לאוטוביוגרפיה, מנציח פרידה איומה, קרע בזהות, גירוש מגן עדן. המספר הוא זקן מפלצתי למראה, נשיאה האחרון של ארצות הברית. הוא חי במה שנשאר ממנהטן יחד עם נכדתו האנאלפביתית ובעלה.
יש בספר הזה, שנכתב באמצע שנות השבעים, התייחסות משעשעת לתפקידם המשמעותי של הסינים בשינויים הכבירים שחלים בעולם, יש בו דוגמא מעשית ביותר לbrainstorming, מוצע בו פתרון אינסטנט מוצלח לבדידות ולניכור שבחיים המודרניים (מין גירסה של הטנרבים – קאראסים בעריסת חתול אבל אולי יותר בכיוון של גראנפאלונים – משפחות מלאכותיות אקראיות) וגם, ובעיקר, מתאפשרת בו הצצה אוטוביוגרפית-אלגורית לנפשו העצובה ולדעותיו החריפות של וונגוט.
"האיש הזקן כותב את האוטוביוגרפיה שלו. הוא מתחיל זאת במילים אשר, כפי שאמר לי פעם דודי המנוח, אלכס וונגוט, על ספקני דת להשתמש בהם כפרליוד לתפילות הערב שלהם. ואלו המילים: "לכל מאן דבעי." "
אולי כאן המקום להתייחס לתרגום. לא שיש לי משהו נגד ארכאיות אבל הוא קצת תוקע. "אלכוהוליסטים עלומי שם", "מחלת הטרטרת", "ספקנות דתית" וחסידי "כנסיית ישוע החטוף" שחסידיה "מביטים מהכא להתם" זה חינני, אבל איכשהו אצל וונגוט מתאימים לי יותר – אלכוהוליסטים אנונימיים, תסמונת טורט, אגנוסטיות, ישו ומכאן לשם. בגיל שש עשרה נטיתי לזרום עם כל המוזרויות הללו בלי לבדוק מה עומד מאחוריהן (מחלת הטרטרת? שיהיה) אבל השנים הפכו אותי לנוקדנית. יש משהו מסורבל בספר הזה ואני נוטה לתלות את האשמה בתרגום. וונגוט עצמו יכול להיות חזרתי ומייגע אבל כאן זה קצת יותר מזה. משהו נגרע מהטעם הוונגוטי והתוצאה לא מזוקקת מספיק.
ישנם סופרים שקוראים על עצמם בסימניה ולוקחים את זה אישית. אולי ישנם גם מתרגמים שיקחו אישית את הספר הזה ויתרגמו אותו מחדש?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
