ביקורת ספרותית על זן ואמנות אחזקת האופנוע מאת רוברט מ. פירסיג
ספר בסדר

---

פעמיים או שלוש פעמים בעבר התחלתי לקרוא את הספר הזה, שמוגדר כאחד מספרי הפולחן הגדולים בכל הזמנים, ונשברתי באמצע. לדעתי עמוד 100 היה השיא האישי שלי עד היום. בפעם הזו לא נשברתי. צלחתי אותו עד לסופו ואז קרסתי ממוטטת על קו הסיום. היה קשה, היה מבלבל, היה מתסכל, היה גם משעמם לפעמים, אני מודה, אבל יחד עם זאת היה גם מעורר השראה ומעורר מחשבה.

בכל מקרה, זה לא פשוט לכתוב ביקורת על איכותו של ספר שכל עניינו בעצם הוא הקביעה שלא ניתן להגדיר איכות מהי. זה פשוט חתיכת ספר מתוסבך. אין לו עלילה במובן האריסטוטלי של המילה. אין התחלה וסוף. יש רק אמצע. המספר ובנו, כריס, רוכבים על אופנוע במסע לגילוי עצמי. נפשו של המספר מורכבת ומסוכסכת, והוא צולל במחשבותיו למעמקים פילוסופיים מעורפלים. מדי פעם הוא מדגים את מחשבותיו על ידי דוגמאות מעולם אחזקתו הטכנית של אופנוע. באופן השטחי ביותר לי הציקה לאורך כל הדרך השאלה איפה אמא של כריס? למה כשנמאס לו מהטיול הוא לא יכול לחזור אליה? אין לשאלה הזו תשובה בספר, אבל היא כמעט חסרת משמעות לנוכח השאלות האחרות שהוא עוסק בהן.

עם כל חיבתי למדע ולפילוסופיה, הדרך שבה רוברט מ. פירסיג פורס בפני הקוראים את מחשבותיו המסובכות, אינה קלה לעיכול, וכאן אני חייבת להודות בצער: את השליש האחרון של הספר לא הבנתי בכלל. אני מניחה שהנקודה שבה הלכתי לאיבוד היא איפה שהוא בין הטענה ש'איכות' היא מושג שלא ניתן להגדירו, לבין הטיעון שהיא "הורתם של הרוח והחומר" או משהו כזה... אחר כך כבר כל הדרמה שמובעת דרך זכרונותיו של המחבר מימיו באוניברסיטה, שמגיעה לשיאה ב20-30 העמודים האחרונים המתוארים כמו מתוך טירוף חושים חלפה לפחות חצי מטר מעל ראשי. הדיונים בין הגיבור למרצהו וניתוח רעיונותיהם העתיקים של הסופיסטים או אריסטו ואפלטון מתוארים כאילו היו סצנות בסרט מתח עם משפטים דרמטיים כגון "פידרוס חש שהוא עומד לחתום כאן רשמית על גזר דין המוות של עצמו" או "היושב ראש של הועדה ל'ניתוח אידאות וחקר מיתודות' נורה בזה הרגע בכיתתו הוא", ונותרתי מתוסכלת, מבלי שאצליח להבין על מה ולמה ההתרגשות הגדולה.

לפחות את ההתחלה הבנתי. הספר מציג שתי דרכי התבוננות על העולם: דרך קלאסית-שכלית, לעומת רומאנטית-רגשית וטוען שהנכון הוא לשלב ביניהם. הספר מעלה את הנקודה שאמנות וטכנולוגיה נגזרים מאותו הדבר, ובעצם כל אחד מאיתנו, בעבודתו הוא, תהיה טכנית או שגרתית ככל שתהיה, יכול לשאוף לעשות אותה בצורה איכותית ולהעלותה לדרגת אמנות. זה החלק מעורר ההשראה בספר שהתכוונתי אליו בתחילת דבריי. בבסיסה של כל חשיבה טכנית-מדעית-שיטתית, אומר פירסיג, קיים יסוד אינטואיטיבי, רגשי, פרוע והוא זה שבעצם מביא לפרץ רעיונות אינסופי, שאחד מהם יהיה הפתרון שלך. גם אם אתה מרגיש תקוע, אין סיבה לחשוש מהתקיעות הזו, כי המוח שלך אף פעם לא יפסיק לייצר רעיונות. יפה.

לו הייתי טיפוס רומאנטי ביסודי, הייתי יכולה להסתפק בכך שנהניתי מהמסר הזה, ומאווירת המסע, מנופי מערב ארצות הברית ומהמסתורין שמלווה את העלילה, אבל בהיותי בעיקר טיפוס קלאסי, העובדה שהפסקתי להבין את הספר בשלב מסוים פגמה בהנאתי. היות ולא הבנתי, אני גם לא יכולה לצאת בשום הכרזה חד משמעית כפי שראיתי אחרים עושים. לא יכולה להגיד שהספר מבריק, ולא שהוא מאכזב או יומרני.

רק שהוא מסובך.

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על זן ואמנות אחזקת האופנוע