"למה, בשם אלוהים, לקרוא ספר כזה?" זה מה ששאלו אותי כשסיפרתי על מה אני קוראת, והשאלה הדהדה במוחי בכל עמוד כמעט. למה לקרוא ספר כל כך קשה? ספר שמתאר מציאות מעיקה באופן בלתי נסבל. ספר שיורד לפרטי הפרטים של כמה מהמחלות הנוראיות ביותר על הפלנטה, שמי ידע שהן קיימות בכלל, ושל כמה מהפרוצדורות הרפואיות המשונות ביותר ששמעתם עליהן. למה להקדיש שעות רבות כל כך לתיאורים מפורטים של חוקנים, תרופות, טיפולים כימותרפיים, פריחות, שלשולים, זליגת ריר, מוגלה וכל הפרשה אחרת שרק עולה על דעתכם? למה לקרוא ספר שאין בו ולו גם דמות אחת מאושרת?

למה? כי נדיר למצוא ספר כל כך ישר, חכם ומדויק, כמו הספר הזה. זה למה. לו היה לי כובע הייתי מסירה אותו בפני הגברת ליונל שרייבר. מדובר ככל הנראה בסופרת הנוקבת והכנה ביותר על פני כדור הארץ. אני לא יכולה שלא להתפעל עמוקות מהיכולת שלה לקלף את כל שכבות הצביעות וההתחסדות שהמין האנושי עטף את עצמו בהן באלפי שנות קיום ופשוט להגיד את האמת כפי שהיא, מכוערת ומעציבה ככל שתהיה.

העלילה עוסקת בחברות שבין שתי משפחות מהמעמד הבינוני באמריקה, שבצירוף מקרים שגורל אכזר מייצר לעיתים, מתמודדות כל אחת בתורה, עם מחלה נדירה של אחד מבני המשפחה. אבל בעצם הספר הוא על כל כך הרבה דברים נוספים, שקשה מאוד לתאר אותו בקצרה. שרייבר מציבה יותר ממראה אחת מול פרצופה המרוצה-מדי-מעצמו של החברה האמריקאית בת זמנינו, והקורא הישראלי יכול בקלות לזהות גם את פרצופה של החברה הישראלית ניבט אליו דרכן.

"החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תכניות אחרות". זה משפט ידוע. והם שבריריים באופן בלתי נתפס. רגע אחד אתה מתמרמר על אי הצדק הבלתי נמנע בחברה המערבית המודרנית שבה אנשים שלוקחים אחריות על החיים שלהם בבחירות שהם עושים, מוצאים את עצמם בהכרח נושאים על גבם גם את אלו שבחרו לנהוג שלא באחריות. רגע אחר כך, אתה מגלה כמה לבד אתה כשמכה בך הגורל, וכמה בלתי אפשרי להתמודד איתו בחברה נטולת סולידריות וחמלה. מכל השסעים והפילוגים שהחברה האנושית מתאפיינת בהם (עניים / עשירים, דתיים / חילוניים וכו'), אין תהום עמוקה יותר מהתהום המפרידה בין הבריא לחולה. והאבסורד הגדול הוא שהתהום עמוקה כל כך למרות שבכל רגע נתון כל אדם יכול למצוא את עצמו מהעבר השני שלה.

אבל הספר הזה הוא לא עוד ספר על התמודדות עם מחלת הסרטן או מחלות בכלל. שרייבר ביושר נדיר ובאומץ-לב מרשה לעצמה לפקפק כאן באחת מהמוסכמות החברתיות הכי מקובלות שקיימות: "קדושת החיים", ההיאחזות בהם בכל מחיר. מוסכמה שמפרנסת היטב תעשיה שלמה של תרופות, רופאים וביטוחים רפואיים, לעיתים על חשבונם של החולים ובני משפחותיהם שנאחזים בכל שביב של תקווה מפוקפקת, והורסים לעצמם במו-ידיהם את מעט הזמן שעוד נותר להם. (כאן אגב, לא יכולתי שלא להיזכר בענת גוב ז"ל ובדרך מעוררת הערצה שבה היא נפרדה מהעולם).

בנוסף, הספר גם נוגע בנושא חברויות ומה הן שוות ברגעי אמת. לשרייבר יש כשרון נדיר לתאר בחדות וברשעות-מה סיטואציות חברתיות שבהן הצביעות והעמדת הפנים עולות על גדותיהן.

אחת החוזקות העיקריות של הספר היא הירידה שלו לפרטי-פרטים. ניכר ששרייבר ערכה מחקרים רציניים על נושאי כתיבתה והיא פשוט מכניסה אותך לתוך העניין כמו סרט תיעודי עשוי היטב. החולשה שלו, היא דווקא הדמות המרכזית. שפרד נאקר. הוא מקסים. אי אפשר שלא לרצות לחבק אותו, אבל הוא על-אנושי. אין דברים כאלו. זה קצת פוגע באמינות הכללית של ספר, שמכל בחינה אחרת הוא ריאליסטי ואמיתי בצורה בלתי רגילה.

בשורה התחתונה, ספר מצוין ומיוחד. לא מטלטל כמו "חייבים לדבר על קווין" המופתי של שרייבר, אבל חד כתער ומעיק כמו ענן של אובך שמתיישב לך על הנשמה. לא מתאים לכל אחד, אבל אני הזדהיתי עמוקות עם התובנות שעולות ממנו ומצאתי אותו מעורר השראה והתפעלות.

נ.ב. משהו קטן. יש בספר הסתכלות משונה, קצת ביזארית אפילו הייתי אומרת, מאוד מאוד מקרוב על... ובכן על איבר המין הזכרי. יש סיפור מעניין סביב זה, אבל מי שהנושא עלול להפריע לו, שידע.

ברוכים הבאים לחנות המוות של אופיר טושה-גפלה. איזה מוות תרצו לנסות היום? יש לנו רצח על ידי אבן כבדה, דקירה בלב, שיסוף גרון, חנק על ידי כרית... אפשר גם לקבל יריה מרובה צהל"י גנוב שמורחת לך את המוח על הקירות, זה נהדר... לא חייבים רצח, אגב. יש גם תאונות דרכים, חיידק טורף, פיצוץ פלילי... אפשר גם פשוט לנסות התאבדות. מה שתרצו. אחרי הכל, זה אופיר טושה גפלה ובספר הזה הוא מתפלש במוות כמו ילד בארגז חול. אין כל רע בכך, אבל בניגוד ל"עולם הסוף" שהיה באמת יצירה שלמה, פרועה אך מרתקת שעסקה במוות מזווית ייחודית, הפעם העסק קצת פחות דופק. הרעיונות יפים, כמו תמיד אצלו, אבל התוצאה הכללית לא מספיק מרתקת.

על גב הספר נכתב שזו "יצירה משוכללת". אכן, כל כך משוכללת היצירה הזו, שהיא מעייפת. כמו חידת היגיון ארוכה מדי. כמו תשבץ. בהתחלה בכלל שאלתי את עצמי אם לא נקלעתי לאסופה של סיפורים קצרים, נפרדים ועצמאיים. הקשר העלילתי בין הפרקים הראשונים כל כך קלוש שחששתי שזה לעולם לא יתחבר באמת. זה מתחבר. בסוף. אבל עד אז נדרשת סבלנות רבה. כל פרק עוסק בגיבור אחר, שלא מכיר בכלל את גיבורי הפרקים הקודמים, אבל שתולים בו כל מיני רמזים או רפרנסים לסיפורים האחרים שיוצרים תחושה מכוונת של בלבול. כך למשל, בפרק החמישי אחת הדמויות קוראת את הספר שייכתב רק בפרק האחרון. דמות שתהיה מרכזית בפרק השמיני דופקת הופעת אורח מסתורית בפרק השלישי. יש הרבה כאלה... תוסיפו לזה את העובדה ששמות הגיבורים הם סיכולי אותיות של סופרים מפורסמים (שגם קשורים בצורה זו או אחרת למה שמייצגת הדמות, כך הבנתי משיטוט באינטרנט **) ותקבלו חידת חמיצר במיטבה. חלק מהפרקים מבוססים על רעיונות טובים, אבל כמו שכבר קרה לטושה-גפלה בספרו "ביום שהמוסיקה מתה", עם הזמן הרעיונות ממצים את עצמם, והדמויות פשוט מתחילות לחפור לך במוח. בסופו של דבר מתקבל הרושם שהוא ניסה בכוונה תחילה לכתוב יצירה רבת רבדים ומעמיקה על כתיבה, מוות ומה שביניהם, אלא שזה נעשה בצורה כל כך שכלתנית ומתאמצת, שזה פשוט יצא לו מלאכותי מדי.

יחד עם זאת, יש כמה נקודות אור שנובעות מכך שאופיר טושה גפלה כותב יפה, ושאין סוף לרעיונות שלו. מעבר לזה שהם מתים בהמוניהם, משותף לכל הגיבורים שלו – שהם כותבים, או לפחות מנסים לכתוב משהו. אני לא חושבת שיש הרבה סופרים שהיו מצליחים להפיח חיים בתשע דמויות שונות של כותבים, ולתת לכל אחד ואחד מהם את הקול הייחודי שלו ואת ההברקות שלו. כל מי שניסה אי פעם לחבר סיפור ומצא את עצמו יושב מול דף לבן שסמן קטן מהבהב בפינתו הימנית ואין לו שמץ של מושג איך להתחיל, לא יכול שלא להכיר בוירטואוזיות הזו, ולא יכול שלא להתמלא קנאה במעיין הבלתי נגמר שממנו נובעים רעיונותיו המיוחדים.

עוד יאמר לזכותו שעל אף התחכום ומשמעויות היתר שהוא העמיס על העלילה, אין שמץ של התחכמות בכתיבתו. היא ישירה, נגישה, פשוטה אך לא פשטנית, קולחת ונעימה ולא מאומצת.

לסיכום, ספר בינוני של כותב טוב. למרות שבסך הכל הרעיונות שלו טובים, וכל העסק נסגר יפה בסוף, חסרה לי קלילות הדעת והנון- שאלנטיות שהקסימה כל כך ב"עולם הסוף". הספר עמוס מדי ומתאמץ מדי ולעיתים קצת טרחני. יחד עם זאת, יש באופיר טושה גפלה משהו כל כך שונה ומרענן, בהשוואה לסופרים ישראלים אחרים, שגם את ספריו הפחות טובים – שווה לקרוא.


** אגב: הצלחתי (גם בעזרת האינטרנט), לפענח את גבי טסנקין (סטפן קינג), דב סמקור (מקס ברוד), אורן פדגאל (אדגר אלן פו), גיל נימני (ניל גיימן) אבל לא הצלחתי את כל השאר (זוהר פלג, דגנית צוקר, רונה רביבי, מגדה פסיון, נאור מקופח) - מישהו יודע?

וואי, כל החמישה כוכבים האלה שכולם נתנו (בעיקר בדף הגרסה המקורית של הספר). מבאס אותי קצת לקלקל את השורה, אבל לצערי לא התחברתי. אני מצטרפת לשלושה כוכבים של מירב. הספר מן הסתם לא מיועד לאנשים ציניים ויבשושיים כמוני, אבל הרגשתי זיוף ומלאכותיות לכל אורכו.

מדובר בספר קצר וקריא שכתוב בצורת מכתבים של נער מיוחד למכותב אלמוני. האמת שדווקא הרעיון של נער בשולי החברה, שרוצה אבל לא מצליח להשתלב, ומרגיש שונה ולא מחובר ולא כך כך יודע למה, מדבר אליי מאוד ומעורר אצלי הזדהות, אלא שלא האמנתי לשניה אחת אפילו לדמות הזו, צ'ארלי. לא הצלחתי להבין מה הוא בכלל. הוא אמור להיות בן 16, אבל נשמע לאורך כל הספר כמו ילד בן 5. אם היו אומרים שהוא סובל מפיגור קל או אוטיזם, אולי אפשר היה להבין את הילדותיות שלו ואת התמימות חסרת ההיגיון, אבל לא. להיפך. הוא דווקא אמור להיות נער מחונן וחכם. לא נאמר בשום מקום שהוא סובל מאוטיזם, אלא רק מהפרעה נפשית כלשהי. זה לא שאני מומחית לנושא, ויכול להיות שאני טועה, אבל אני לא מכירה הפרעה נפשית שהופכת נער בוגר לכל כך תמים וחסר מושג מהחיים שלו, כמו פעוט בגן - מצד אחד, ולחכם ונבון וסובלני שתמיד חושב את המחשבות הנכונות ואומר את המשפטים הכי חכמים והכי בוגרים כאילו הוא בן 80 - מצד שני.

בכלל, הכל נורא "נכון" בספר הזה. צ'ארלי אוהב את הלהקות והשירים הנכונים, את הספרים הנכונים, את הסרטים הנכונים. אין טיפת מקוריות או ייחודיות בהעדפות האמנותיות שלו. הוא ממש מיושר פיקס לפי כל מה שנחשב בעיני יודעי-דבר. הוא בכיתה ט', אמור להיות "פרח קיר", שזה כנראה הביטוי המטאפורי להיותו גם מקסים וגם בשוליים, אבל כמו שכבר ציינה מירב, הוא חבר של השמיניסטים הכי מגניבים והכי פופולאריים בבית ספר. הוא מסוגל להיות בחדר ולראות שני אנשים שוכבים אחד עם השני, ולא לגמרי להבין מה הם עושים או מה הוא אמור לעשות בקשר לזה (בן 16, כן?), ומצד שני להיות אטרקטיבי מספיק לשמיניסטיות שירצו להיות בנות זוגו. הוא מרבה לפרוץ בבכי, אבל לא חושש ללכת מכות עם שחקני פוטבול שגדולים ממנו בכמה שנים, והוא אפילו מנצח אותם, תארו לעצמכם. הוא טיפוס פאסיבי שלא מסוגל לבטא את רצונותיו ושומר בבטן, חוטף הרבה כתפיים קרות מהחברה, מוצא את עצמו נורא בודד לפעמים - ובכל זאת גם כשהוא בבית עם משפחתו, הוא לא מקלל ואין בו טיפונת של ציניות או כעס או מרירות והכי מוזר: הוא לא רב עם ההורים שלו. מכירים טינאייג'ר כזה? פרח-קיר או לא פרח-קיר, בגיל 16 כל הילדים רבים עם ההורים שלהם. גם העדינים ביותר. גם החנונים ביותר.

בקיצור, פשוט לא הצלחתי לצייר לעצמי את הדמות הזו בראש, ולכן גם לא התרגשתי במיוחד. הוא כמו מן פנטזיה של מישהו על הנער המתוק והמושלם שאי אפשר לא לאהוב. אולי כספר נוער הוא לא רע, אבל לא מעבר לזה.

בדרך כלל אני לא כותבת ביקורות על ספרי מתח. בעיקר מפאת חוסר יכולת. מאז שאפרתי הפציעה באתר, הבנתי עד כמה אני לא מבינה את הז'אנר הזה בכלל. עד כמה המעט שיש לי להגיד על הספרים האלה (נמתחתי או לא, עליתי על הפתרון או לא) לא מגרד בכלל את קצה הקרחון של האפשרויות לניתוח אמיתי ועמוק שלהם. אני בוחרת אותם בעקבות המלצות פה באתר, מדרגת בדרך כלל בשלושה כוכבים את הפחות מוצלחים ובארבעה כוכבים את היותר מוצלחים ובזה מסתכם העניין.

ובכן "כוכב השטן" הוא ללא ספק מהיותר מוצלחים. הוא חכם, הוא מפתיע, הוא מותח. בהחלט מומלץ. אפשר לעצור כאן.

יש רק את העניין הקטן הזה שאני אוהבת לנסות לנחש מראש מה הפתרון, לקלוט את הרמזים הדקים-דקים שהמחבר מפזר ולנסות לשער לאן זה הולך. אני מניחה שכולם עושים את זה אבל עם הספרים של יו נסבו זה כמעט אבוד מראש. זה לא שהוא מפזר בעדינות כמה רמזים קטנים וצריך להיות עירני מספיק כדי לקלוט אותם. אלא הבנאדם כאילו הולך עם מכולת זבל ענקית ומרוקן את כל תכולתה לאורך הספר. ועכשיו, קורא יקר, לך תמצא את מה שרלוונטי...

בניגוד ל"אדום החזה" ו"נמסיס" שבשלב מסוים כבר לא הצלחתי אפילו לעקוב אחרי העלילה מרוב שטף הפרטים והשמות שהטביע אותי, כאן לא נתתי לעובדה שיש לי זיכרון עם קיבולת של מסננת לפגוע בסיכויי לפענח את התעלומה יחד עם הארי הולה החבוט. לקחתי דף נייר והקפדתי לרשום כל שם ושם של כל דמות שצצה, ולצידה הוספתי הערות או סממנים שנראו לי חשובים מספיק.

ויבקה קנוטסן, אנדרס ויגורד, ביאנה מולר, ביאטה לן, קרל ובר, תום וולר, המפקח הלבורסן, אלן ילטן, סס, רקל, לן וובר, איברטן, סוורה אולסן, רוי קוינויק, איינסטיין אייקלנד, רוג'ר ינדם, תומס ינדם, דבי, וילי ברלי, ליסבת האפנג, איוון, רות, הנשר, גיור סולו, מרית, קריסטיאן, סופיה, גרות, מגנוס סקרה, טויה האפנג, ברברה סוונדסן, פטר, מרקוס, רולן, רון, רונלד, תונה ווטרליד, לי, הנסן, ביורן הולם, אנדרה קלאוסן, ניקלואי לב, אולאוג סיוורטסן, ארנסט שוואבה, אינה, אוטו טנגן, אאוד ריטה, נילד, ג'ין, סטין אסטרום אסקר, סוון סיוורטסן, מריוס ולאנד, רונר, אוד איינר לילבוסטד, קלאוס טורקילדסן, טריה ריה...

נסבו אינו חוסך באינפורמציה על כל החבר'ה האלה, עם השמות הנורווגים המשונים שלהם. החל מפרטי לבוש, דרך סביבת המגורים, וצורת ההליכה, וצורת הדיבור, הבעות פנים, בע"ח ומה שלא תרצו. הסיכויים לעלות על הפתרון אצלו שקולים לסיכויים לזכות בלוטו. הטובים שבספרי המתח מעניקים לך בסוף את הרגע המזוקק הזה של ההבנה מה פספסת אבל אצל נסבו אין את הרגע הזה כי אתה פשוט לא יכול לבוא בטענות לעצמך שפספסת משהו.

אני למשל כל כך השתדלתי לזכור שלאנדרה קלאוסן, נמוך, שמנמן עם עניבת משי, יש גולדן רטריבר בשם 'טרולס' ואילו לטריה ריה, החבר של אינה שגרה ב'ולה בלה' אצל אולאוג סיוורטן, אמא של סוון, יבואן מארצות הגוש המזרחי, יש כלב מסוג סטר אנגלי.... בסוף הסתבר שאין לזה שום חשיבות. שום חשיבות בכלל.

זה נסבו. צריך לקחת את זה בחשבון.

כבר מזמן לא בכיתי ככה מספר. אם מישהו מבני משפחתי היה נכנס לחדר ורואה אותי בשלבי הסיום של הספר הזה, היה בטוח שמשהו נורא קרה. זה לא היה סתם בכי, זו היתה חתיכת התייפחות. פשוט יבבתי במשך כמה דקות טובות.

ההתחלה דווקא לא רמזה על הסערה הרגשית המתקרבת. להיפך. התחלתי אותו מאוד חשדנית וספקנית. בדפים הראשונים מצאתי את סגנון הכתיבה הכאילו רגיש-מתפייט-עמוק שלו – יומרני, מתחכם ומעצבן. הייתי בטוחה שעוד רגע ואני פורשת מכל העניין הזה, אבל הפלא ופלא, עד סיום חלקו הראשון של הספר (יש שמונה חלקים) ההרגשה הזו נעלמה כלא היתה.

בשלב מסוים פשוט נשביתי בקסמו. הכתיבה שבהתחלה נראתה לי מזויפת ומלאכותית, לאט לאט הסתדרה לי. נקודת המבט המיוחדת והלא שגרתית של מספר הסיפור יוצא-הדופן והציני, נעשתה למלווה מושלמת להתרחשויות העצובות והדמויות החלשות והנוגעות-ללב שבסיפור.

כמו 'לבד בברלין' של הנס פאלאדה, כמו 'אנשים טובים' של ניר ברעם, גם הספר הזה מתמקד בחייהם היומיומיים הקשים דווקא של הגרמנים ולא של קורבנותיהם, בתקופת מלחמת העולם השניה (אם כי גם הנושא היהודי בהחלט בא לידי ביטוי בספר, באופן קורע לב ומצמרר). ברגישות ובעדינות, זוסאק משרטט מגוון דמויות רחב יחסית של גרמנים: נאצים נלהבים, נאצים בעל-כורחם, גרמנים שכולים, גרמנים רדופים, מבוגרים וילדים, ומצליח לתאר באופן מאוד מוחשי ומאוד מרגש בעיני את מרקם החיים השברירי שאפיין את התקופה ואת הסבל שהיה מנת חלקם של כל מי שחיו אז, באותן שנים אינסופיות שבמהלכן השתוללו הרשע והאכזריות ברחובות אירופה.

לא יודעת אם הספר מושלם, לא בהכרח יצירת מופת ולא משהו שימצא חן בעיני כל אניני-הטעם, אבל אני באמת לא זוכרת מתי קראתי משהו שפירק אותי ככה. ולו רק בגלל זה - 5 כוכבים.

ספר עצוב-עצוב, מיוחד ויפה. ממליצה בחום.

תחילה עלי לסייג ולומר שהביקורת שלי על הספר הזה מושפעת מאוד מהעובדה שרוב הביקורות האחרות נתנו לו חמישה כוכבים והתמוגגו עד אין קץ מאיכותו. לו היה המצב שונה, הייתי כנראה מתרכזת יותר בכך שהוא כתוב טוב, מדויק, עשיר בפרטים ובניתוחי אופי מעולים. עוד אני צריכה להגיד שהספר הזה תפס אותי בתקופה של שבה שום ספר לא הצליח למצוא חן בעיני ממש. רצף כל כך ארוך של אי שביעות רצון מעלה בי חשד עמום שהבעיה היא בי ולא בספרים. כבר אמרתי את זה בעבר. יש תקופות כאלה. אבל את שלי אני אומר. בכל זאת, אם כבר אני כאן.

ובכן, כפי שאמרו לפניי, קפוטה מתנסח בצורה מופלאה, האבחנות שלו דקות ומדויקות. הוא נכנס מתחת לעור של גיבוריו, מצליח להמחיש בחיות רבה את האירועים שהוא מתאר, ואת הלך רוחם של גיבוריו. הכל נכון ובכל זאת, משהו חשוב חסר לי בקריאה, ובדיעבד (חלפו מספר שבועות מאז סיימתי אותו) אני מתקשה להמליץ עליו למכריי. מה שחסר לי זה הקטע הזה של... ובכן, של לא לדעת מה הולך לקרות.

בדרך כלל סיפורי פשע נכתבים כספרי מתח. העניין שבהם נוצר כתוצאה מסקרנות לדעת מי ימות, מי יהרוג, מי יתפס. אלא שבהיותו של הרומאן הזה מבוסס על מקרה אמיתי ומפורסם בזמנו, והיות וגורלה המר של משפחת קלאוטר וזהותם של האחראים לכך כבר היו ידועים ומפורסמים כשהספר נכתב, קפוטה מן הסתם לא חשב שיש טעם לספר אותו בהדרגה. לכן בדרכו להמציא ז'אנר ספרותי חדש, 'הרומאן הלא בדיוני', הוא מגלה את כל מה שחשוב כבר בחלק הראשון. שלושת החלקים שבאים אח"כ הם רק הרחבה של התמצית הזו. כך יוצא שגם מי שכמוני קורא את הסיפור חמישים שנה אחרי המקרה ולא שמע עליו קודם, מוצא את עצמו ללא סימני שאלה משמעותיים אחרי רבע ספר בערך וזו בעיה בעיניי.

כי בעצם, אני שואלת את עצמי, למה לי להמשיך לקרוא סיפור שעיקריו וסופו ידועים מראש? ומצד שני, למה אמורים לעניין אותי פרטי הפרטים של מקרה הרצח הישן-נושן הזה? האם סיפורה הטראגי של משפחת קלאוטר הוא בעל השלכות כלשהן על ההיסטוריה האנושית? לא, למיטב ידיעתי. האם הרצח הזה הינו יחיד במינו ולא קרה כמוהו לא לפניו ולא אחריו, סיפור של פעם במיליון שנה? לצערנו, לא. אז למה לי לקרוא ארבע מאות עמודים שמפרטים באיזה מכונית בדיוק נסע הרוצח, ומה הוא אכל לארוחת בוקר, ואיזו עתירה הגיש העו"ד שלו ומי ישב בחבר המושבעים? בייחוד כשאני כבר יודעת פחות או יותר איך זה נגמר.

נדמה שהסיבה היחידה לעשות זאת, אני עונה לעצמי, היא הכתיבה המשובחת של קפוטה והקלאסיות של הספר עצמו. אלא שכמו שהוא המציא את הז'אנר של ה'רומאן הלא בדיוני', כך בעיני הוא גם הגדיר את חולשותיו: בהיעדר מסתורין ומתח, כאשר האירוע המתואר בו אינו בעל חשיבות היסטורית, ואינו אקטואלי עוד – הספר הופך לפחות ופחות מעניין.

בקיצור, נהניתי מהכתיבה, אבל לא מצאתי את הסיפור מרתק במיוחד. יש בו משהו לא רלוונטי. כל כך לא רלוונטי, שאני כמעט מרגישה שגם הסקירה הזו מיותרת. אני ממש מתלבטת אם ללחוץ 'שלח'. הייתי גם מעדיפה לסיים העדרות ממושכת יחסית מסימניה בביקורת קצת יותר נלהבת. אבל זה מה יש, בינתיים...

לא יודעת מה עובר עלי. אני בתקופה שבה ספר אחר ספר שאני קוראת מעייף אותי. הנה ספר נוסף שהתחשק לי להפסיק לקרוא כבר אחרי 50 עמודים ובכל זאת המשכתי עד הסוף כי אנשים שאני מעריכה מאוד את דעתם אהבו אותו והרגשתי שאני חייבת לתת לו צ'אנס אמיתי. אבל לצערי לא התחברתי. למה? אני מנסה לענות לעצמי על השאלה הזו בזמן שאני כותבת את הביקורת.

הסיפור הוא על קהילה חרדית סגורה בירושלים שמורכבת מכל מיני תמהונים למיניהם ומייחד אותה שימוש תדיר ויומיומי במריחואנה, נאמנות עיוורת ל"רבי" בעל מוסר כפול וחלקלק, קיצוניות דתית וניתוק מוחלט מהעולם החיצוני. (הבנתי ששפרה קורנפלד ספרה בראיונות שהספר מבוסס על זכרונות מילדותה בקהילה דומה בירושלים)

קודם כל, מקריאת שאר הביקורות הופתעתי לגלות שהרוב מתייחסים אליו כאל ספר שחושף איזו אמת אפלה שהחרדים מסתירים. אני לעומת זאת מרגישה שאחת הבעיות של הספר היא שהוא עוסק בכת שולית ואיזוטרית ואי אפשר ללמוד ממנו כלום על הציבור החרדי. אני מתארת לעצמי שקורפנלד כתבה את הסיפור מדם ליבה, ואולי אפילו יש כמה קבוצות כאלה בירושלים, אבל כל מי שפגש חרדי או שניים בחייו יודע שחייהם של מרבית החרדים בישראל לא דומים למתואר בספר הזה. תגידו עליהם מה שתגידו, חבורת מסוממים - הם לא. ה'רבי' הפיקטיבי בסיפור, ישראל וייסגלאס, כל כך קיצוני בשליליות שבו ובדחייה שהוא מעורר, שמאוד קשה לי לבוא ולהגיד עכשיו "קראתי ספר על חרדים, לא ייאמן מה שהולך אצלם". זה לא רציני. זה כמו שמישהו יכתוב סיפור על קבוצת הורים לילדי בית ספר בשכונה בפתח תקווה שהקטע שלהם זה עישון גראס בצוותא וחילופי זוגות... ונניח זר יקרא את זה ויגידו לו שזה מבוסס על סיפור אמיתי, האם הוא יוכל לצאת ממנו עם מסקנה על אופיה של התרבות הישראלית-חילונית או על דפוסי החיים של הורים בפתח תקווה? לא. במקרה הטוב, הוא יוכל ללמוד שבמקום מסוים בזמן מסוים התפתחה תופעה ייחודית ומוזרה. במקרה הרע, יסתבר שגם זה לא מדויק.

זה כשלעצמו עדיין לא מסביר למה לא אהבתי את הספר. העובדה שמדובר בסיפור חריג ולא מייצג לא אומרת שהספר לא ראוי. להיפך. עצם קיומה של קהילה כזו בהחלט מעניין מאוד, וסיפור אהבה על הרקע הזה יכול היה להיות מרתק, אלא שבעיני הוא לא. אני חוששת שהסיבה לכך היא הנימה הצינית שמלווה כמעט כל רגע בסיפור, בייחוד בחציו הראשון. ההקצנה של הדמויות לצד ההגחכה של הסיטואציות נותנת הרגשה של פארודיה. כך אתה נשאר בעצם קירח מכאן ומכאן. מצד אחד, פארודיה על קהילה כל כך ייחודית ויוצאת דופן היא כמעט חסרת ערך. מצד שני, כתיבה צינית מלגלגת יוצרת ריחוק, וריחוק מוביל לחוסר איכפתיות שבסופו של דבר גורם לשעמום. לפחות אצלי.

בצד הזכות, אני יכולה להגיד שהספר מזכיר קצת ספרים של יצחק בשביס זינגר על קהילות יהודיות סגורות באירופה במאה ה19. אהבתי את המבנה שלו, את זה שהוא מתחיל ומסתיים בחתונה, ואת הטוויסט החכם בסיום. בכלל, חציו השני של הספר טוב מחציו הראשון. קורנפלד כותבת לא רע, והספר מתובל בלשון מעורבבת של עברית-יידיש-אנגלית שנשמעת אותנטית למדי ומשעשעת. כל ת' הופכת לס', ונדמה לך שיושב לך במוח איזה קשיש פולני-אמריקאי עם מבטא כבד שמקריא לך את הספר, אם כי בשלב מסוים גם ה'שטיק' הזה התחיל לעייף אותי. מאמעש.

לסיכום, אני לא חושבת שהספר גרוע, ולקורנפלד יש כישרון, אבל באופו אישי לא הצלחתי להינות. אולי הבעיה היא אצלי, אבל רוב הזמן ליוותה אותי הרגשה מטרידה שהספר הזה הוא סוג של בזבוז זמן. אולי לא בזבוז זמן כמו צפייה בפרק של "האח הגדול", אבל תמהונים תמיד היו ותמיד יהיו בכל מקום ובכל חברה. השאלה האם יש ערך מוסף כלשהו בלקרוא עליהם?

לכאורה יש בספר הזה את כל מה שאמור למצוא חן בעיני, אבל האמת היא שבקושי הצלחתי לסיים אותו. זה מסוג הספרים שאם אני קוראת יותר מדי מהם ברצף, אני מתחילה לתהות בליבי מה כל כך כיף בלקרוא ספרים בעצם... התהייה הזו אינה תוקפת אותי כשאני סתם נופלת על ספר גרוע כי אז אני יודעת בוודאות שפשוט נתקעתי עם הספר הלא נכון. היא עולה במוחי רק בגלל ספרים בינוניים שכאלה, שנכתבו על ידי זוכי פרס נובל, שכביכול אמורים להיות טובים ומרחיבי אופקים, ועוסקים בנושאים שבדרך כלל מעניינים אותי, ולמרות זאת אני מוצאת את עצמי קוראת אותם בעצלתיים, מתחמקת מהם, מעדיפה לעשות אלף ואחד דברים אחרים, ומורחת אותם על פני ימים ושבועות ארוכים... והם מצידם נמשכים ונמשכים ולא נגמרים.

להבדיל מספרים גרועים ממש, בספר כזה לא בקלות אני יכולה להצביע על הסיבה המדויקת לכך שהוא לא תופס. משהו בצורת הכתיבה של אורהאן פאמוק פשוט משאיר אותך מנותק. אולי אלו הן הדמויות שלו, ההפכפכות והחנפניות שאי אפשר להבין מה הן באמת חושבות. אולי זה היעדר האמירה שגורם לו להיות כל כך אנמי, ואולי זה פשוט חוסר המיקוד, ההתפזרות ליותר מדי כיוונים שהופכת אותו לטרחני. הנושא הראשי, זה שאיתו הספר מתחיל (חקירת תעלומה של גל התאבדויות בקרב נערות דתיות בעיר קטנה ונידחת בטורקיה) כלל לא מגיע לידי מיצוי, כאילו נשכח בדרך, ומתחלף בסיפור אהבה סתמי ולא מרגש.

אלא אם כן החברה הטורקית היא נושא שמרתק אתכם באופן מיוחד, אני לא חושבת שקל להתחבר לספר הזה. פאמוק מרפרף בין שלל דמויות, כשכל אחת מייצגת עמדה אחרת על הרצף שבין איסלאם קיצוני ואדוק לבין חילוניות ליברלית, והוא מלא הבנה ואהבה לכולן. החל מהטרוריסט האיסלאמי הקיצוני ביותר, וכלה בראדיקל הקומוניסטי לשעבר המתבונן בעינים כלות בהקצנה הדתית שעוברת על מכריו ובני משפחתו. בדיוק כמו שהגיבור הראשי, קא (בתורכית – שלג) משנה את דעתו ללא הרף ולא מצליח להשתייך לאף צד, כך גם לא ברורה עמדתו של פאמוק עצמו ביחס לסוגיות שהוא מעלה. קשה להבין למשל מה הוא חושב על הציווי הדתי לאישה מוסלמית להתכסות (דיכוי האישה או להיפך, אקט שמגן עליה ומשחרר אותה מגברים שטופי זימה?) או מהי דעתו על על האיסור הממשלתי לקבל לבתי ספר נערות שמכסות עצמן (פגיעה בחופש הפרט, או הישמרות מפני כפייה דתית?) נראה שהוא בעיקר מעוניין בלחשוף את הקונפליקטים, לעורר מודעות לכל נקודות המבט האפשריות בלי לתפוס צד. זה לא בהכרח דבר רע, אבל המחיר הוא שלא נאמר שום דבר בעל משמעות בספר, ולא עולה ממנו כל תובנה או מסקנה. מן ספר 'פרווה' שכזה.

לצד העלילה הלא מרתקת, יש בספר גם כמה רעיונות חביבים: עיירה קטנה שמנותקת משאר המדינה בשל סופת שלגים קשה, ומייצגת כמעין מיקרוקומוס את החברה הטורקית כולה. הצגות תיאטרון שדווקא בהן מתרחשים האירועים האמיתיים, ועיתון שמופץ בכמה עשרות עותקים וממציא את המציאות... אבל ההברקות הבודדות ואמנותיות הללו אינן מספיקות כדי לשנות את הרושם הכללי שהספר השאיר אצלי. בסופו של דבר, אין תחליף לסיפור טוב ואין פיצוי לשיעמום.

פעמיים או שלוש פעמים בעבר התחלתי לקרוא את הספר הזה, שמוגדר כאחד מספרי הפולחן הגדולים בכל הזמנים, ונשברתי באמצע. לדעתי עמוד 100 היה השיא האישי שלי עד היום. בפעם הזו לא נשברתי. צלחתי אותו עד לסופו ואז קרסתי ממוטטת על קו הסיום. היה קשה, היה מבלבל, היה מתסכל, היה גם משעמם לפעמים, אני מודה, אבל יחד עם זאת היה גם מעורר השראה ומעורר מחשבה.

בכל מקרה, זה לא פשוט לכתוב ביקורת על איכותו של ספר שכל עניינו בעצם הוא הקביעה שלא ניתן להגדיר איכות מהי. זה פשוט חתיכת ספר מתוסבך. אין לו עלילה במובן האריסטוטלי של המילה. אין התחלה וסוף. יש רק אמצע. המספר ובנו, כריס, רוכבים על אופנוע במסע לגילוי עצמי. נפשו של המספר מורכבת ומסוכסכת, והוא צולל במחשבותיו למעמקים פילוסופיים מעורפלים. מדי פעם הוא מדגים את מחשבותיו על ידי דוגמאות מעולם אחזקתו הטכנית של אופנוע. באופן השטחי ביותר לי הציקה לאורך כל הדרך השאלה איפה אמא של כריס? למה כשנמאס לו מהטיול הוא לא יכול לחזור אליה? אין לשאלה הזו תשובה בספר, אבל היא כמעט חסרת משמעות לנוכח השאלות האחרות שהוא עוסק בהן.

עם כל חיבתי למדע ולפילוסופיה, הדרך שבה רוברט מ. פירסיג פורס בפני הקוראים את מחשבותיו המסובכות, אינה קלה לעיכול, וכאן אני חייבת להודות בצער: את השליש האחרון של הספר לא הבנתי בכלל. אני מניחה שהנקודה שבה הלכתי לאיבוד היא איפה שהוא בין הטענה ש'איכות' היא מושג שלא ניתן להגדירו, לבין הטיעון שהיא "הורתם של הרוח והחומר" או משהו כזה... אחר כך כבר כל הדרמה שמובעת דרך זכרונותיו של המחבר מימיו באוניברסיטה, שמגיעה לשיאה ב20-30 העמודים האחרונים המתוארים כמו מתוך טירוף חושים חלפה לפחות חצי מטר מעל ראשי. הדיונים בין הגיבור למרצהו וניתוח רעיונותיהם העתיקים של הסופיסטים או אריסטו ואפלטון מתוארים כאילו היו סצנות בסרט מתח עם משפטים דרמטיים כגון "פידרוס חש שהוא עומד לחתום כאן רשמית על גזר דין המוות של עצמו" או "היושב ראש של הועדה ל'ניתוח אידאות וחקר מיתודות' נורה בזה הרגע בכיתתו הוא", ונותרתי מתוסכלת, מבלי שאצליח להבין על מה ולמה ההתרגשות הגדולה.

לפחות את ההתחלה הבנתי. הספר מציג שתי דרכי התבוננות על העולם: דרך קלאסית-שכלית, לעומת רומאנטית-רגשית וטוען שהנכון הוא לשלב ביניהם. הספר מעלה את הנקודה שאמנות וטכנולוגיה נגזרים מאותו הדבר, ובעצם כל אחד מאיתנו, בעבודתו הוא, תהיה טכנית או שגרתית ככל שתהיה, יכול לשאוף לעשות אותה בצורה איכותית ולהעלותה לדרגת אמנות. זה החלק מעורר ההשראה בספר שהתכוונתי אליו בתחילת דבריי. בבסיסה של כל חשיבה טכנית-מדעית-שיטתית, אומר פירסיג, קיים יסוד אינטואיטיבי, רגשי, פרוע והוא זה שבעצם מביא לפרץ רעיונות אינסופי, שאחד מהם יהיה הפתרון שלך. גם אם אתה מרגיש תקוע, אין סיבה לחשוש מהתקיעות הזו, כי המוח שלך אף פעם לא יפסיק לייצר רעיונות. יפה.

לו הייתי טיפוס רומאנטי ביסודי, הייתי יכולה להסתפק בכך שנהניתי מהמסר הזה, ומאווירת המסע, מנופי מערב ארצות הברית ומהמסתורין שמלווה את העלילה, אבל בהיותי בעיקר טיפוס קלאסי, העובדה שהפסקתי להבין את הספר בשלב מסוים פגמה בהנאתי. היות ולא הבנתי, אני גם לא יכולה לצאת בשום הכרזה חד משמעית כפי שראיתי אחרים עושים. לא יכולה להגיד שהספר מבריק, ולא שהוא מאכזב או יומרני.

רק שהוא מסובך.