ביקורת ספרותית על עד כאן מאת ליונל שרייבר
ספר מעולה

---

"למה, בשם אלוהים, לקרוא ספר כזה?" זה מה ששאלו אותי כשסיפרתי על מה אני קוראת, והשאלה הדהדה במוחי בכל עמוד כמעט. למה לקרוא ספר כל כך קשה? ספר שמתאר מציאות מעיקה באופן בלתי נסבל. ספר שיורד לפרטי הפרטים של כמה מהמחלות הנוראיות ביותר על הפלנטה, שמי ידע שהן קיימות בכלל, ושל כמה מהפרוצדורות הרפואיות המשונות ביותר ששמעתם עליהן. למה להקדיש שעות רבות כל כך לתיאורים מפורטים של חוקנים, תרופות, טיפולים כימותרפיים, פריחות, שלשולים, זליגת ריר, מוגלה וכל הפרשה אחרת שרק עולה על דעתכם? למה לקרוא ספר שאין בו ולו גם דמות אחת מאושרת?

למה? כי נדיר למצוא ספר כל כך ישר, חכם ומדויק, כמו הספר הזה. זה למה. לו היה לי כובע הייתי מסירה אותו בפני הגברת ליונל שרייבר. מדובר ככל הנראה בסופרת הנוקבת והכנה ביותר על פני כדור הארץ. אני לא יכולה שלא להתפעל עמוקות מהיכולת שלה לקלף את כל שכבות הצביעות וההתחסדות שהמין האנושי עטף את עצמו בהן באלפי שנות קיום ופשוט להגיד את האמת כפי שהיא, מכוערת ומעציבה ככל שתהיה.

העלילה עוסקת בחברות שבין שתי משפחות מהמעמד הבינוני באמריקה, שבצירוף מקרים שגורל אכזר מייצר לעיתים, מתמודדות כל אחת בתורה, עם מחלה נדירה של אחד מבני המשפחה. אבל בעצם הספר הוא על כל כך הרבה דברים נוספים, שקשה מאוד לתאר אותו בקצרה. שרייבר מציבה יותר ממראה אחת מול פרצופה המרוצה-מדי-מעצמו של החברה האמריקאית בת זמנינו, והקורא הישראלי יכול בקלות לזהות גם את פרצופה של החברה הישראלית ניבט אליו דרכן.

"החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תכניות אחרות". זה משפט ידוע. והם שבריריים באופן בלתי נתפס. רגע אחד אתה מתמרמר על אי הצדק הבלתי נמנע בחברה המערבית המודרנית שבה אנשים שלוקחים אחריות על החיים שלהם בבחירות שהם עושים, מוצאים את עצמם בהכרח נושאים על גבם גם את אלו שבחרו לנהוג שלא באחריות. רגע אחר כך, אתה מגלה כמה לבד אתה כשמכה בך הגורל, וכמה בלתי אפשרי להתמודד איתו בחברה נטולת סולידריות וחמלה. מכל השסעים והפילוגים שהחברה האנושית מתאפיינת בהם (עניים / עשירים, דתיים / חילוניים וכו'), אין תהום עמוקה יותר מהתהום המפרידה בין הבריא לחולה. והאבסורד הגדול הוא שהתהום עמוקה כל כך למרות שבכל רגע נתון כל אדם יכול למצוא את עצמו מהעבר השני שלה.

אבל הספר הזה הוא לא עוד ספר על התמודדות עם מחלת הסרטן או מחלות בכלל. שרייבר ביושר נדיר ובאומץ-לב מרשה לעצמה לפקפק כאן באחת מהמוסכמות החברתיות הכי מקובלות שקיימות: "קדושת החיים", ההיאחזות בהם בכל מחיר. מוסכמה שמפרנסת היטב תעשיה שלמה של תרופות, רופאים וביטוחים רפואיים, לעיתים על חשבונם של החולים ובני משפחותיהם שנאחזים בכל שביב של תקווה מפוקפקת, והורסים לעצמם במו-ידיהם את מעט הזמן שעוד נותר להם. (כאן אגב, לא יכולתי שלא להיזכר בענת גוב ז"ל ובדרך מעוררת הערצה שבה היא נפרדה מהעולם).

בנוסף, הספר גם נוגע בנושא חברויות ומה הן שוות ברגעי אמת. לשרייבר יש כשרון נדיר לתאר בחדות וברשעות-מה סיטואציות חברתיות שבהן הצביעות והעמדת הפנים עולות על גדותיהן.

אחת החוזקות העיקריות של הספר היא הירידה שלו לפרטי-פרטים. ניכר ששרייבר ערכה מחקרים רציניים על נושאי כתיבתה והיא פשוט מכניסה אותך לתוך העניין כמו סרט תיעודי עשוי היטב. החולשה שלו, היא דווקא הדמות המרכזית. שפרד נאקר. הוא מקסים. אי אפשר שלא לרצות לחבק אותו, אבל הוא על-אנושי. אין דברים כאלו. זה קצת פוגע באמינות הכללית של ספר, שמכל בחינה אחרת הוא ריאליסטי ואמיתי בצורה בלתי רגילה.

בשורה התחתונה, ספר מצוין ומיוחד. לא מטלטל כמו "חייבים לדבר על קווין" המופתי של שרייבר, אבל חד כתער ומעיק כמו ענן של אובך שמתיישב לך על הנשמה. לא מתאים לכל אחד, אבל אני הזדהיתי עמוקות עם התובנות שעולות ממנו ומצאתי אותו מעורר השראה והתפעלות.

נ.ב. משהו קטן. יש בספר הסתכלות משונה, קצת ביזארית אפילו הייתי אומרת, מאוד מאוד מקרוב על... ובכן על איבר המין הזכרי. יש סיפור מעניין סביב זה, אבל מי שהנושא עלול להפריע לו, שידע.

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על עד כאן