ביקורת ספרותית על החצי השני של הלילה מאת שפרה קורנפלד
ספר בסדר

---

לא יודעת מה עובר עלי. אני בתקופה שבה ספר אחר ספר שאני קוראת מעייף אותי. הנה ספר נוסף שהתחשק לי להפסיק לקרוא כבר אחרי 50 עמודים ובכל זאת המשכתי עד הסוף כי אנשים שאני מעריכה מאוד את דעתם אהבו אותו והרגשתי שאני חייבת לתת לו צ'אנס אמיתי. אבל לצערי לא התחברתי. למה? אני מנסה לענות לעצמי על השאלה הזו בזמן שאני כותבת את הביקורת.

הסיפור הוא על קהילה חרדית סגורה בירושלים שמורכבת מכל מיני תמהונים למיניהם ומייחד אותה שימוש תדיר ויומיומי במריחואנה, נאמנות עיוורת ל"רבי" בעל מוסר כפול וחלקלק, קיצוניות דתית וניתוק מוחלט מהעולם החיצוני. (הבנתי ששפרה קורנפלד ספרה בראיונות שהספר מבוסס על זכרונות מילדותה בקהילה דומה בירושלים)

קודם כל, מקריאת שאר הביקורות הופתעתי לגלות שהרוב מתייחסים אליו כאל ספר שחושף איזו אמת אפלה שהחרדים מסתירים. אני לעומת זאת מרגישה שאחת הבעיות של הספר היא שהוא עוסק בכת שולית ואיזוטרית ואי אפשר ללמוד ממנו כלום על הציבור החרדי. אני מתארת לעצמי שקורפנלד כתבה את הסיפור מדם ליבה, ואולי אפילו יש כמה קבוצות כאלה בירושלים, אבל כל מי שפגש חרדי או שניים בחייו יודע שחייהם של מרבית החרדים בישראל לא דומים למתואר בספר הזה. תגידו עליהם מה שתגידו, חבורת מסוממים - הם לא. ה'רבי' הפיקטיבי בסיפור, ישראל וייסגלאס, כל כך קיצוני בשליליות שבו ובדחייה שהוא מעורר, שמאוד קשה לי לבוא ולהגיד עכשיו "קראתי ספר על חרדים, לא ייאמן מה שהולך אצלם". זה לא רציני. זה כמו שמישהו יכתוב סיפור על קבוצת הורים לילדי בית ספר בשכונה בפתח תקווה שהקטע שלהם זה עישון גראס בצוותא וחילופי זוגות... ונניח זר יקרא את זה ויגידו לו שזה מבוסס על סיפור אמיתי, האם הוא יוכל לצאת ממנו עם מסקנה על אופיה של התרבות הישראלית-חילונית או על דפוסי החיים של הורים בפתח תקווה? לא. במקרה הטוב, הוא יוכל ללמוד שבמקום מסוים בזמן מסוים התפתחה תופעה ייחודית ומוזרה. במקרה הרע, יסתבר שגם זה לא מדויק.

זה כשלעצמו עדיין לא מסביר למה לא אהבתי את הספר. העובדה שמדובר בסיפור חריג ולא מייצג לא אומרת שהספר לא ראוי. להיפך. עצם קיומה של קהילה כזו בהחלט מעניין מאוד, וסיפור אהבה על הרקע הזה יכול היה להיות מרתק, אלא שבעיני הוא לא. אני חוששת שהסיבה לכך היא הנימה הצינית שמלווה כמעט כל רגע בסיפור, בייחוד בחציו הראשון. ההקצנה של הדמויות לצד ההגחכה של הסיטואציות נותנת הרגשה של פארודיה. כך אתה נשאר בעצם קירח מכאן ומכאן. מצד אחד, פארודיה על קהילה כל כך ייחודית ויוצאת דופן היא כמעט חסרת ערך. מצד שני, כתיבה צינית מלגלגת יוצרת ריחוק, וריחוק מוביל לחוסר איכפתיות שבסופו של דבר גורם לשעמום. לפחות אצלי.

בצד הזכות, אני יכולה להגיד שהספר מזכיר קצת ספרים של יצחק בשביס זינגר על קהילות יהודיות סגורות באירופה במאה ה19. אהבתי את המבנה שלו, את זה שהוא מתחיל ומסתיים בחתונה, ואת הטוויסט החכם בסיום. בכלל, חציו השני של הספר טוב מחציו הראשון. קורנפלד כותבת לא רע, והספר מתובל בלשון מעורבבת של עברית-יידיש-אנגלית שנשמעת אותנטית למדי ומשעשעת. כל ת' הופכת לס', ונדמה לך שיושב לך במוח איזה קשיש פולני-אמריקאי עם מבטא כבד שמקריא לך את הספר, אם כי בשלב מסוים גם ה'שטיק' הזה התחיל לעייף אותי. מאמעש.

לסיכום, אני לא חושבת שהספר גרוע, ולקורנפלד יש כישרון, אבל באופו אישי לא הצלחתי להינות. אולי הבעיה היא אצלי, אבל רוב הזמן ליוותה אותי הרגשה מטרידה שהספר הזה הוא סוג של בזבוז זמן. אולי לא בזבוז זמן כמו צפייה בפרק של "האח הגדול", אבל תמהונים תמיד היו ותמיד יהיו בכל מקום ובכל חברה. השאלה האם יש ערך מוסף כלשהו בלקרוא עליהם?

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על החצי השני של הלילה