נכון יהיה בעבורי לקרוא לספר בית. קשה בנקודת זמן זו להבדיל דעתי לבין שאר הדיעות שנחשפתי אליהם בנוגע לטיבו, אשר אלו כבר בחרו את כל השמות והתארים בכדי לבסס את מעמדו, שהוא, ספק נכון, ספק מושאל מאחרים, ומתגלגל הלאה והלאה ככדור שלג. אני כשלעצמי אהבתי את הספר. בין היתר, הקריאה בו הייתה חוויה אישית. אשתף את עולמי הקטן, בתקווה שאולי אצליח לעורר גם רגשות של אחר.
הספר נשאר מאחור יחד עם מספר מצומצם של חפצים אחרים של אבי, שנפטר מוקדם מכדי שיכולתי להכיר אותו. הוא היה אופנוען, כדרך חיים, כך למדתי לפחות מהתמונות והסיפורים. נדמה שהיה איש פשוט, מעמיק מחשבה, צמא למרחבים (בילה זמן משמעותי מחייו במצפה רמון). בין שלזכותו או שלא, ריחפה סביבו תמיד הילה מסויימת שהיה קשה לפרט אותה במילים. אופי האנשים שהתגודדו סביבו, הבגדים הבלויים שנשארו, החיבה לטבע בתמונות. במהלך החיים לא סיפרו לי הרבה סיפורים על האדם, דליתי את הוויתו ממה שנאר מאחור. בצבא כאב לי חסרונו, הרגשתי שזה זמן בחיים שאני צריך אותו ליידי. באותו זמן חזרתי להתעניין בספרים וקראתי כל מיני ספרים מעופשים שהצלחתי להניח עליהם יד ומצאו חן בעיני, ספרים מתחנות רכבת, חנויות יד שנייה, ספריות בתי ספר וכדומה. תמיד חיבבתי את הרעיון של "להשאיל" ספרים לטווח הרחוק ממי שאינו באמת זקוק להם. (את אלו מהחנויות באמת קניתי, הסירו דאגה מליבכם). פעמים רבות חזרתי לבחון את הספרים הישנים שהיו עומדים בבייתי, היית עובר על הספר הזה שניצב על מדף מסויים בהיסח הדעת, הנחתי תמיד שהיה שייך לאמי, שנכון יהיה לתאר אותה כתומכת נלהבת של הודו והמזרח. המילה 'זן' פשוט ניטרלה את העניין שלי בו לתקופה ארוכה. יום אחד החלטתי משום מה לבחון אותו מקרוב, קראתי את התיאורים שמאחור ותהיתי בעצם על מה הוא בכלל. שאלתי את אמי והיא השיבה שאיננה יודעת, היה זה ספר של אבא שלי. לקחתי את הספר איתי לצבא ויצאתי לבדוק את העניין. עברה תקופה ארוכה מהיום שהתחלתי לקרוא בו ועד לזה שסיימתי, ביניהם ימים בשטחי אש בדימונה וכאלו שבחדרי האפלולי בבית. הספר עצמו עמד על תקן בלאי ומפעם לפעם נפלו ממנו דפים שדאגתי להושיב במקום ולעבור מהר לעמוד הבא.
העלילה הייתה והספר היה ומכולם נהניתי מאוד. אבל נהניתי יותר להניח את האצבע על אבא שלי. הוא היה שם כשהייתי צריך אותו, הוא הופיע בצבא שלי כשביקשתי. כשאני חושב עליו היום מבחינתי זה התיאור שלו. כל האלמנטים התרכבו למקשה אחת. מבחינתי אנשי אופנוע הם אנשי דת ואבי היה מאמין גדול. העומק, סימני השאלה, הפשטות, הריקנות, הצימאון למרחב, המדבר, המכאניות, האמנות, הקלאסי והרומנטי, היד שתיים והבלאי, כולם התיישבו במקומותיהם בנחת ונשמו לרגע לרווחה.
אני חושב שזה ספר נפלא, וממליץ בחום על הקריאה בו !
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
