ביקורת ספרותית על זן ואמנות אחזקת האופנוע מאת רוברט מ. פירסיג
ספר מעולה

---

בערבות ארץ הצפון של אמריקה אני נמצא. והשנה היא 1974
דוהר אנוכי עם איש זקן, בנו וזוג חבריהם על אופנוע.
ישנה תקלה באופנוע. והרי בספר על אחזקת אופנוע מדברים אנו, הלא כן?
לא ממש. רגע אחרי, אני בראשו של האיש הזקן.
משם כבר אין מוצא. ראשו של האיש הזקן - הלא הוא מחבר הספר -
עמוס בברכת חוכמה פילוסופית טהורה מאין כמוה.
אין מוצא, וכי למה שאצא?


"הספר הוא פולחן", "הספר כבד ומשעמם", "לא תצלחו את הספר בבטחה".
עוד כתבו ויכתבו על ספר זה ביקורות כאלו ואחרות.
וכי איך אפשר לכתוב ביקורת איכותית על ספר המדבר בעצמו על "איכות" מהי?
לא ניתן להגדיר את הספר כאיכותי או לא,
מפני שטיעונו העיקרי של הספר הוא ש"איכות" בלתי ניתנת להגדרה.
ובכן, לכל הרוחות וגם לעזאזל, הספר איכותי, נקודה.
למעשה, הספר איננו ספר כלל ועיקר.
הספר אומנות לחימה הוא, ענף ספורט, הספר דת שלמה
או, במילים אחרות, הספר הוא אורח חיים של ממש.


האיש הזקן, הוא גאון, המזמין אותי לפסוע בראשו.
ללמד אותי כמה תרגילים באומנות הלחימה הפילוסופית שלו.
נעניתי בשיש ושמחה. עתה, מחזיק אני בתואר 'חגורה אדומה' לפחות.
ובראשו, אחזתי בגישה הרומאנטית-רגשית של העולם,
ובגישה הקלאסית-שכלית וזיווגתי אותם כחתן וכלה.
הנה השכל שברגש, והנה הרגש שבשכל
האיש הזקן, העביר אליי בצורה אבסולוטית-אסתטית את ההסתכלות על מושא האדם
ועניינו בעולם זה.
בנפתולי ראשו, האיש הזקן נלחם במערכת החינוך, בעולם המודרני המהיר, בבעיות המחשבתיות שקיימות אצל גזע בני האדם והוליד פתרונות.

לאיש הזקן יש סכין. "סכינו של פידרוס".
ועמה הוא חתך, פילס, ביתר את חשיבתי המקובעת וזרק אותי מטה מטה,
עמוק יותר ויותר אל נקודת האפס-אל-חזור ממנה התפתחתי.
צמחתי מחדש בהילה זהובה-ירוקה לראייה בהירה יותר, על... על כל דבר בעצם.
הוא שחרר את גלגלי הארכובה שבראשי.
שבר את הברגים הקטנים במכסה צד המנוע שלי
והרחיב את גבולות מחשבותיי, עד אין קץ.

האיש הזקן, ריפא אותי מהחשיבה התבניתית בה שהיתי.
מהראייה האריסטוקראטית בה ראיתי את החיים
והעביר אליי גל שלם של תודעה כבדה מנשוא.
על הזוגיות, המשפחה, על הלימודים, על התעשייה הנוקשה, על כסף, על אלוהים.
האיש הזקן מצטייר בעיניי כמשיח, מישהו בעל יכולות על טבעיים.


לא פלא שאיבדתי את הדרך.
שבתי על עקבותיי בעלעול עמוד או שניים חזרה,
והנה שוב מצאתי את הדרך בלבירינת' של האיש הזקן.
הוא מדבר, ואני מקשיב.
האיש הזקן הציג לפניי קו ראייה ואני סולל אותה בעצמי מחדש:
במדשאות, עצים, נופי הרים וערבות חיטה.

גשמי, טכני, פרקטי ככל שאהיה, העולם עמוס בנשמה, רגש, רוח ועליי לקבל את זה.
וכי חשבתי שאלמד דבר או שניים על אחזקת האופנוע
ועד מהרה הבנתי כי אחזקת האופנוע וכל מלאכה באשר היא,
מדברת בשפת האומנים לכשעצמה.
ראשו של האיש הזקן מקומו כקורס שלם במכללות האקדמיות.

אני מודה לך, איש זקן, מעומקי נשמתי.

» ביקורות נוספות של ingidao
» ביקורות נוספות על זן ואמנות אחזקת האופנוע