ביקורת ספרותית על הקטרקט בעיני הרוח מאת אופיר טושה גפלה
ספר בסדר

---

ברוכים הבאים לחנות המוות של אופיר טושה-גפלה. איזה מוות תרצו לנסות היום? יש לנו רצח על ידי אבן כבדה, דקירה בלב, שיסוף גרון, חנק על ידי כרית... אפשר גם לקבל יריה מרובה צהל"י גנוב שמורחת לך את המוח על הקירות, זה נהדר... לא חייבים רצח, אגב. יש גם תאונות דרכים, חיידק טורף, פיצוץ פלילי... אפשר גם פשוט לנסות התאבדות. מה שתרצו. אחרי הכל, זה אופיר טושה גפלה ובספר הזה הוא מתפלש במוות כמו ילד בארגז חול. אין כל רע בכך, אבל בניגוד ל"עולם הסוף" שהיה באמת יצירה שלמה, פרועה אך מרתקת שעסקה במוות מזווית ייחודית, הפעם העסק קצת פחות דופק. הרעיונות יפים, כמו תמיד אצלו, אבל התוצאה הכללית לא מספיק מרתקת.

על גב הספר נכתב שזו "יצירה משוכללת". אכן, כל כך משוכללת היצירה הזו, שהיא מעייפת. כמו חידת היגיון ארוכה מדי. כמו תשבץ. בהתחלה בכלל שאלתי את עצמי אם לא נקלעתי לאסופה של סיפורים קצרים, נפרדים ועצמאיים. הקשר העלילתי בין הפרקים הראשונים כל כך קלוש שחששתי שזה לעולם לא יתחבר באמת. זה מתחבר. בסוף. אבל עד אז נדרשת סבלנות רבה. כל פרק עוסק בגיבור אחר, שלא מכיר בכלל את גיבורי הפרקים הקודמים, אבל שתולים בו כל מיני רמזים או רפרנסים לסיפורים האחרים שיוצרים תחושה מכוונת של בלבול. כך למשל, בפרק החמישי אחת הדמויות קוראת את הספר שייכתב רק בפרק האחרון. דמות שתהיה מרכזית בפרק השמיני דופקת הופעת אורח מסתורית בפרק השלישי. יש הרבה כאלה... תוסיפו לזה את העובדה ששמות הגיבורים הם סיכולי אותיות של סופרים מפורסמים (שגם קשורים בצורה זו או אחרת למה שמייצגת הדמות, כך הבנתי משיטוט באינטרנט **) ותקבלו חידת חמיצר במיטבה. חלק מהפרקים מבוססים על רעיונות טובים, אבל כמו שכבר קרה לטושה-גפלה בספרו "ביום שהמוסיקה מתה", עם הזמן הרעיונות ממצים את עצמם, והדמויות פשוט מתחילות לחפור לך במוח. בסופו של דבר מתקבל הרושם שהוא ניסה בכוונה תחילה לכתוב יצירה רבת רבדים ומעמיקה על כתיבה, מוות ומה שביניהם, אלא שזה נעשה בצורה כל כך שכלתנית ומתאמצת, שזה פשוט יצא לו מלאכותי מדי.

יחד עם זאת, יש כמה נקודות אור שנובעות מכך שאופיר טושה גפלה כותב יפה, ושאין סוף לרעיונות שלו. מעבר לזה שהם מתים בהמוניהם, משותף לכל הגיבורים שלו – שהם כותבים, או לפחות מנסים לכתוב משהו. אני לא חושבת שיש הרבה סופרים שהיו מצליחים להפיח חיים בתשע דמויות שונות של כותבים, ולתת לכל אחד ואחד מהם את הקול הייחודי שלו ואת ההברקות שלו. כל מי שניסה אי פעם לחבר סיפור ומצא את עצמו יושב מול דף לבן שסמן קטן מהבהב בפינתו הימנית ואין לו שמץ של מושג איך להתחיל, לא יכול שלא להכיר בוירטואוזיות הזו, ולא יכול שלא להתמלא קנאה במעיין הבלתי נגמר שממנו נובעים רעיונותיו המיוחדים.

עוד יאמר לזכותו שעל אף התחכום ומשמעויות היתר שהוא העמיס על העלילה, אין שמץ של התחכמות בכתיבתו. היא ישירה, נגישה, פשוטה אך לא פשטנית, קולחת ונעימה ולא מאומצת.

לסיכום, ספר בינוני של כותב טוב. למרות שבסך הכל הרעיונות שלו טובים, וכל העסק נסגר יפה בסוף, חסרה לי קלילות הדעת והנון- שאלנטיות שהקסימה כל כך ב"עולם הסוף". הספר עמוס מדי ומתאמץ מדי ולעיתים קצת טרחני. יחד עם זאת, יש באופיר טושה גפלה משהו כל כך שונה ומרענן, בהשוואה לסופרים ישראלים אחרים, שגם את ספריו הפחות טובים – שווה לקרוא.


** אגב: הצלחתי (גם בעזרת האינטרנט), לפענח את גבי טסנקין (סטפן קינג), דב סמקור (מקס ברוד), אורן פדגאל (אדגר אלן פו), גיל נימני (ניל גיימן) אבל לא הצלחתי את כל השאר (זוהר פלג, דגנית צוקר, רונה רביבי, מגדה פסיון, נאור מקופח) - מישהו יודע?

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על הקטרקט בעיני הרוח